הרב אורי שרקי

פינחס - קול דממה (על ההפטרה)

תמוז תשע"ו




מה פשרה של ההתגלות אל אליהו הנביא בהר חורב? מפורסמים דבריו של הרב צבי יהודה קוק שהיה כאן מעין שיעור המלווה בנזיפה כלפי אליהו, שקנאתו את קנאת ה' לא היתה שלימה כי היתה נגועה בעניין אישי: "ויבקשו את נפשי לקחתה" (מל"א יט, י ויד). אלא שעדיין יש להתבונן באופיו של החזון שנגלה אל אליהו, שהתפרט לשלבים שונים.

הוא מניח את נערו בבאר שבע (ג) כדרך שהניח אברהם את נעריו לפני ההתעלות בעקידה. הוא הולך במדבר ומבקש למות, מעין מוכנותו של יצחק לעלות לעולה. המלאך מציל אותו כמו בעקידה. הוא מצטווה שוב על ידי המלאך לאכול מעוגת הרצפים ומצפחת המים כדרך שאכל יצחק בשעה שנדרש לברך את בנו יעקב. כל הנעשה עד השלב הזה הוא חזרה לדמויות אבות האומה, ובפרט תהליך הבירור שהוביל לבחירת עם ישראל, כדי לרמוז לו שמאחר ובחר ה' בישראל, אין לו להתייאש מהם.

מכאן ואילך מעשיו דומים לשל משה רבינו. הוא אינו אוכל ארבעים יום ועולה אל המערה שבה עמד משה בהר סיני. אך במקום לסנגר על העם כדרך שעשה משה, הוא מקטרג עליהם: "עזבו בריתך בני ישראל!" (י). בעקבות כך הוא מקבל הוראה לצאת מן המערה בניגוד למשה שקיבל את גילוי י"ג מידות של רחמים בשהותו במערה פנימה. "והנה ה' עובר" (יא) כבפרשת "ויעבור ה' על פניו" (שמות לד, ו) שבה נגלו הרחמים, ואילו כאן נגלתה מידת הדין עם אופייה ההרסני: "רוח גדולה וחזק, מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה'". נראה לומר שאותה הרוח היא שגרמה בשעת מעמד הר סיני לפרק סלעים מן ההר "סקול יסקל או ירה יירה" (שמות יט, יג), כמו כן הרעש, כלומר רעידת האדמה, היה בסיני "ויחרד כל ההר מאוד" (יח) וכן האש "ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר" (כד, יז) . אלא ש"לא ברוח ה'... לא ברעש ה' לא באש ה'" משום ששם הוי"ה מורה על מידת הרחמים, שהיא הראויה בהנהגת האומה. הרוח הרעש והאש הם אופנים שונים של הדין: הרוח בעולם הזה, הרעש בהיפרד הנשמה מהגוף, והאש בגהינם. לעומתם, "קול דממה דקה" מורה על הסבלנות בהנהגה, מידת הרחמים. אז "וילט פניו באדרתו" כמשה ששם על פניו מסוה בהתגלות שבישרה את סליחת ה' למעשה העגל. אז זכה לגילוי נוסף: "והנה אליו קול" כמשה באהל מועד מבין שני הכרובים.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)