הרב אורי שרקי

עקב - א-לוהי האלוהים

אב תשע"ו




אמונת הייחוד ('מונותיאיזם') של היהדות מתמודדת עם קשיים לא מעטים העולים מפשוטם של המקראות. סגנון התנ"ך נראה כמשדר הכרה בריבוי האלים, כשה' הוא מיוחד לבני ישראל, ודורש מהם שרק לו יעבדו, בעוד שעבור העמים קיימת טולרנטיות כלפי עבודת אלוהיהם.

קיימים כיוונים שונים של ניתוח התופעה: האחת היא של ביקורת המקרא, הרואה באמונת הייחוד את פריה של התפתחות הדרגתית של האמונה בישראל, מריבוי אלים לעליית מעמדו של אליל אחד על פני האחרים בתור אל לאומי לוקאלי, שרק בשלב מאוחר הפך לאל יחיד עבור העולם כולו.

עמדה זו אינה עומדת במבחן הביקורת הראשונית ביותר. לפיה, נצטרך להפוך על פניו את כל הרצף ההיסטורי המקראי, ולייחס לזמן מאוחר את כל הפרקים המדברים על ה' בתור בורא שמים וארץ. כבר הצביע החוקר אולברייט [1] על כך שהמעבר מתודעה פוליתיאיסטית לתודעה מונותאיסטית מהווה דילוג דראסטי של ההכרה ולא תוצר אבולוציוני.

גם הארכיאולוגיה מספקת ראיה עקיפה לקדמות התפיסה המופשטת של האלוהות, דווקא מכוח דלותם של הממצאים מהתקופה הקדומה בישראל ביחס לריבוי הממצאים בארצות העמים הסובבים. כמעט ואין כתובות מונומנטליות, מצבות או פסלים. מה שמורה על השפעה חודרת של הציווי המקראי נגד פסל ותמונה בקרב העברים הקדמונים. חיזוק רב לטענה זו יש במאפיינים המונותיאיסטים המובהקים של אתר מזבח הר עיבל, הקדום מאוד [2].

ניתן לטעון שכל הביטויים על אלוהי העמים כוונתם אליבא דעובדיהם, אך אין בהם ממש, וכל העבודה הזרה יסודה פשוט בטעות לוגית גסה של בני האדם, הן מצד שייחסו כוח אלוהי למי שאין בו, או שסברו שרצון ה' הוא שיעבדו לברואיו הגדולים [3]. ההסברה הזאת עולה במיוחד מדברי הנביאים שמסוף ימי הבית הראשון ומימי גלות בבל. ירמיהו [4] מרבה לתאר את אלוהי העמים כשקר והבל, וכן דניאל [5].

אף על פי שבוודאי שמדה רבה של אמת יש בעמדה זו האחרונה, המקובלת מאוד בעם ישראל לדורותיו עם כל זה אין בכך כדי ליישב את הלב מול סגנונם של המקראות. פשוט הוא יותר לקבל כתואמת את פשט המקרא עמדתם של המקובלים המייחסים ממשות לכוחות הרוחניים הנעבדים על ידי האומות. כך כותב רבי יוסף ג'יקיטליא בספר שערי אורה: [6]

"ואין לך להאמין דברי ריקות של כמה ריקים שאומרים שאין כוח באלוהי העמים ואינם נקראים אלוהים. אבל יש לך לדעת שה' יתברך נתן כוח וממשלה ושבט ביד כל שר ושר משרי האומות לדון ולשפוט את עמו ואת ארצו. ונקרא שם השר 'אלוהים' לפי שהוא שר ושופט את בני ארצו".

לפי זה יתברר פסוק קשה בפרשתנו [7]:

"כי ה' א-לוהיכם הוא א-לוהי האלוהים ואדוני האדונים".

וכך פירש הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו) על פי הקבלה: ה', שהוא א-לוהיכם, כלומר א-לוהי ישראל המשגיח עליהם ישירות, הוא, עבור אומות העולם א-לוהי האלוהים ואדוני האדונים.

פרשנות זו הינה בניגוד בולט לזו של הרמב"ם במורה נבוכים [8].

"אמר 'כי ה' א-לוהיכם', וזה מדובר לכל מין האדם, ואחר כך אמר 'הוא אלוהי האלוהים' כלומר אלוהי המלאכים ואדוני האדונים אדון הגלגלים והכוכבים... ובפרט שאומרו 'א-לוהיכם' כולל כל מין האדם".

אמביוולנטיות זו בפירוש המקראות באה לידי ביטוי בדברי רש"י על הכתוב [9]: "אשר חלק ה' א-לוהיך אותם לכל העמים": "להאיר להם. דבר אחר: לאלוהות". [10]

פרשנותם של המקובלים עומדת לכאורה בסתירה להלכה המפורשת האוסרת עבודה זרה גם לבני אומות העולם [11]. אלא שכפי הנראה קיים מעמד מעין 'תינוק שנשבה' [12] גם אצל אומות העולם שהרי לא מצאנו מעולם שיוכיחו הנביאים את אומות העולם על עבודה זרה אם עבדוה בחוץ לארץ. וכך כותב רבינו בחיי ב"ר אשר [13]: "וזהו שאמר הכתוב: אשר חלק ה' א-לוהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים ואותכם לקח ה' (דברים ד, יט-כ). באר: כי הקב"ה נתנם לחלקם, לא לחלק ישראל, ולכך לא מצינו בכל התורה בשום מקום שיאשים הכתוב את האומות בעניין עבודה זרה כי אם ישראל המיוחדים לחלקו יתעלה, וכן לא מצינו עונש לאומות בעובדם עבודה זרה אלא אם כן עבדוה בארץ הקדושה".

מקור קדום לגישה זו יש למצוא בדבריו של יוסף בן מתתיהו בספרו נגד אפיון [14]: "מחוקקנו אסר עלינו לדבר בלעג ובחרפה נגד האלים המקובלים בעמים אחרים, מתוך כבוד לעצם הכינוי אלוהים".

נראה שיוספוס פירש את הכתוב "אלוהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור" כאזהרה כלפי אלוהי העמים. וכך עולה מפשוטו של מקרא מהמשך הפסוק: 'ונשיא בעמך', מכאן שתחילת הפסוק אינו מדבר באלוהים שבעמך. אך בהמשך דבריו מגנה יוספוס את המיתולוגיה היוונית בשל הדברים המגוחכים שהיא מייחסת לאלים. עולה מכאן שיוספוס מבחין בין עבודה זרה הקדומה שהיה בה יחס אל בורא העולם בדרך שהיא אמנם זרה לנו אך ישרה עבור האומות, לבין עבודת האלילים המאפיינת שלב מדורדר של ההכרה הדתית, שכלפיה ראוי הוא הלעג וכדברי התלמוד [15]: "כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודה זרה". הרב אליהו בין אמוזג [16] מאריך להביא ראיות מן הקדמונים לפרשנות זו ואף מביא שכן מפורש הוא בספר הזוהר [17]: "בגין כך כתיב איש איש כי יקלל אלוהיו אף על גב דפולחנא נוכראה היא... מאן דלייט ומבזה לון, ונשא חטאו".

אלא שמגמת ההיסטוריה כפי העולה מן המקראות הוא ביטולם של האלים לעתיד לבוא. וכך פירש רש"י את הכתוב: [18] שמע ישראל, ה'- שהוא אלוהינו עתה ולא אלוהי האומות - הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר: [19] כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'. ונאמר [20] ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

אמונת הייחוד הינה אפוא לא הכרזת אמונה סטטית כי אם תוכנית פעולה המקיפה את ההיסטוריה כולה לשם הרחבת הפנייה האלוהית אל עם ישראל לעבר האנושות כולה.





[1] ויליאם אולברייט, מתקופת האבן ועד הנצרות; המונותאיזם והתהליך ההיסטורי, הוצאת אחיאסף, מהדורה שנייה - 1968.

[2] עיין: אדם זרטל - בראשית ישראל - עם נולד - עמותה סקר שומרון ומזבח הר עיבל.

[3] כך למשל לפי הרמב"ם: משנה תורה, מדע, הלכות עבודה זרה, פרק א.

[4] י, ג; י, טו; טז, יט; נא, יח.

[5] ה, כג.

[6] שער ו, ורשה תרמ"ג (מהדורת צילום ירושלים תש"ך), עג, א.

[7] דב' י, יז.

[8] חלק ב, פרק ו, עמ' קעו בתרגומו של ר"י קאפח.

[9] דב' ד, יט.

[10] להרחבת העניין עיין במחלוקתם של רבי אליהו מזרחי (הרא"ם) והמהר"ל מפראג בגור אריה על דברים ו, ד.

[11] משנה תורה הלכות מלכים פרק ט, הלכה א-ב.

[12] חיזוק להשערה זו יש למצוא בדברי הרמב"ם (מלכים י, א) בדין אומר מותר בבן נח שחייב, שמביא דוגמה משפיכות דמים וגילוי עריות ולא מעבודה זרה.

[13] פירוש על התורה דב' לא, טז.

[14] תרגומו של אריה כשר הוצאת מרכז זלמן שזר, ירושלים תשנ"ז, כרך ראשון עמ' סו (לג, 237).

[15] בבלי, מגילה כה, ב.

[16] אם למקרא, ליוורנו, תרל"ג ויק' כד, טו.

[17] ח"ג קו, ב.

[18] דב' ו, ד.

[19] צפ' ג, ט.

[20] זכ' יד, ט

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)