הרב אורי שרקי

שופטים - לא בחיפזון (על ההפטרה)

אלול תשע"ו




המילה "חיפזון" מופיעה בשלשה מקומות בתנ"ך בלבד. שניים מהם בתורה: "ואכלתם אותו בחפזון, פסח הוא לה'" (שמות יב, יא), "כי בחפזון יצאת מארץ מצרים" (דברים טז, ג), ואחד בהפטרתנו (ישעיה נא, יב עד נב, יב). השניים שבתורה מופיעים בהקשר של גאולת מצרים, ואילו השלישי (נב, יב) בהקשר של הגאולה האחרונה. כאן מתברר ההפרש שבין דרכיהן של שתי הגאולות. ביציאת מצרים בלטה מידת החיפזון, המאפיינת את ההנהגה הניסית. המהר"ל מפראג (אור חדש על אסתר ו, יד) מבאר שהתהליכים הטבעיים דורשים זמן, כי כך דרכו של הטבע, אבל הנס מאפשר לדלג מעל הזמן, ולכן הוא נוהג בחיפזון.

הצורך בנס הוא כאשר אין די כוח בטבע לבדו לחולל את הגאולה. מאחר ועד יציאת מצרים לא התבררה היכולת של האדם לגבור על הטבע, ומאחר והטבע הוא בעצמו ביטוי לשיעבוד לחוקי ברזל, היה הכרח שהגאולה תתרחש באופן הנוגד את הטבע, ועל ידי כך יוכל האדם להאמין בכוחו לגבור על כל שיעבוד, ובכלל זה על היצר הרע ועל המלכויות. אבל חסרון גדול יש בגאולה הניסית, והוא אי שיתופו של הטבע במעשה הגאולה. עלולה להיווצר מחשבה מוטעית, לפיה אין הטבע כלול בהנהגה הא-לוהית, ומתוך כך תמונת עולם הבנויה על פירוד, כשהטבע עומד כביכול כצר מול רצון ה'. השקפה שכזאת אינה מתיישבת עם אמונת הייחוד הטהורה, המלמדת שמלכות ה' מצויה בכל ממש. כבר הביעו חז"ל בתלמוד (שבת נג, ב) את רתיעתם מהנס: "כמה גרוע אדם זה, שנשתנו לו סדרי בראשית". לפיכך יש צורך בהשלמת התמונה על ידי הגאולה האחרונה שפועלת דווקא על ידי הטבע, ומתפייסת אתו. לכן גם מתרחש התהליך שלא בחיפזון: "כי לא בחיפזון תצאו, ובמנוסה לא תלכון, כי הולך לפניכם ה', ומאסיפכם א-לוהי ישראל".

ההוגה היהודי פרנץ יהודה הלוי רוזנצווייג, הרגיש את המסר של נביאינו בספרו "כוכב הגאולה", הבנוי על הרעיון שמעשה הבריאה הוא המקשר בין ה' לעולם, ההתגלות מחברת בין ה' לאדם, מה שמצביע על פירוד הכרתי בין האדם לעולם, בעוד שמעשה הגאולה בא לפייס בין האדם לעולם ולהשיב את ההרמוניה הכוללת בעולמו של הקדוש ברוך הוא.

די בהתבוננות זו כדי לדחות את המחשבה העממית לפיה עדיפה גאולה ניסית על פני גאולה טבעית. יש בגישה זו הבעת פסימיות ביחס לעולמו של הקדוש ברוך הוא, שאינה תואמת את המסר הכללי העולה מכל המקרא כולו.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)