הרב אורי שרקי
שמואל - בין משה לדוד (על הפטרת האזינו)
תשרי תשע"ז
שירת דוד (שמואל ב כב, א-נא), הלאומית, נבחרה על ידי חכמי ישראל לשמש כהפטרה לפרשה של שירת האזינו, התורנית. ואכן דמיון רב יש בין שתי השירות על אף מרחק הדורות ביניהן. שתיהן פותחות בכך שדברי המשורר נשמעים: "האזינו השמים" (דברים לב, א), "וישמע מהיכלו קולי, ושועתי באזניו" (ז). שתיהן אף מסתיימות בנקמה: "כי דם עבדיו יקום" (דב' לב, מג), "הא-ל הנותן נקמות לי, ומוריד עמים תחתני" (מח).
יחד עם זאת יש הבדלים בולטים בין השירות: בעוד שאצל משה השירה מתחילה מהקוסמוס כולו, שירת דוד מתחילה מפנייתו אל ה' מתוך צרתו: "ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומכף שאול" (א). כמו כן מודגש מאוד עניין גורלו האישי של דוד, לעומת משה שמקומו מוצנע מאוד בשירתו.
דוד מגלה הנהגה חדשה, המשלימה את זו של משה, והיא הערך של היחיד שהוא הכלל כולו. אמנם "שקול משה כנגד כל ישראל" (רש"י שמות יח, א), אבל דווקא משום כך עליו למחוק במידת מה את אישיותו הפרטית. אצל דוד, המלכות מזדהה עם המלך. מאחר ואישיותו נקיה מחטא "כי שמרתי דרכי ה' ולא רשעתי מא-לוהי" (כב), וגם מאחר שכל מטרתו במלחמותיו אינה אלא קידוש השם על ידי ישראל "על כן אודך ה' בגוים, ולשמך אזמר" (נ), מתלכדים חייו האישיים עם חיי האומה: "מגדול ישועות מלכו, ועושה חסד למשיו, לדוד ולזרעו עד עולם" (נא).
בעוד שירת משה מקיפה את כל ההיסטוריה מראשיתה עד אחריתה, מ"בהנחל עליון גוים, בהפרידו בני אדם" (לב, ח) עד "ראו עתה כי אני אני הוא, ואין אלוהים עמדי" (לט), שירת דוד כל כולה מרוכזת במלחמותיו. כי זמנו של דוד היה מיוחד בכך שהוא היווה את המימוש בהווה המיידי של תורת משה, בהנחילו את הארץ לבני ישראל. כאן המפגש בין המגמה של הנצח בהיסטוריה לדורותיה לבין ראיית הנצח בהווה, דרך נצחונותיו של דוד.