הרב אורי שרקי

סוכות - ניסוך המים כסמל האחדות

סיכום שיעורים - עוד לא עבר את עריכת הרב




מה העניין של ניסוך המים? כתוב במשנה (סוכה ד',ט'):

"ולמנסך אומרים לו הגבה ידך שפעם אחת ניסך אחד על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן".

פירש רבי עובדיה מברטנורא (שם):

"הגבה את ידך - כדי שנראה אם תתן מים בספל. לפי שצדוקים אין מודים בנסוך המים: שפעם אחת נסך - צדוקי אחד את המים על רגליו".

וכן בתוספתא (סוכה ג', ט"ז):

"כבר היה מעשה בביתוסי אחד שניסך על רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן ונפגמה קרנו של מזבח".

וכן רש"י והמאירי (פירושם לסוכה מ"ח):

"הסבירו שהמזבח נפגם כתוצאה מזריקת האתרוגים, ומובן שהייתה מחלוקת גדולה מאוד לגבי ניסוך המים".

לכאורה לא ברור מדוע לצדוקים היה כ"כ קשה לקבל את ניסוך המים? הרי אע"פ שניסוך המים הוא הלכה למשה מסיני (סוכה ל"ד). הרי מצינו שכבר דוד ניסך מים כמו שכתוב (שמואל ב' כ"ג, ט"ו-ט"ז):

"וַיִּתְאַוֶּה דָוִד וַיֹּאמַר מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר: וַיִּבְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבֹּרִים בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל דָּוִד וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַה'".

הנה כבר דוד המלך ניסך מים, וזה מפורש בתורה שבכתב.

אולי יש להקשות על עצם העניין מדוע התורה עצמה לא אומרת מפורשת את מצוות ניסוך המים ויש ללמוד את המצווה הזאת ברמז, כדברי הגמרא (תענית ב'):

"רבי יהודה בן בתירה אומר: נאמר בשני "ונסכיהם", ונאמר בששי "ונסכיה", ונאמר בשביעי "כמשפטם". הרי מ"ם יו"ד מ"ם, הרי כאן מים. מכאן רמז לניסוך המים מן התורה".

מצינו שהתורה צוותה מפורשות בניסוך שמן ויין - אז למה לא בניסוך מים? נראה שניסוך מים רומז לדבר גדול מהכל, שלא ניתן להכתב מפורש.

המים הוזכרו לראשונה בתורה בספר בראשית (א', ב'):

"וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱ-לֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם".

מים זה רבים של המילה "מה". כלומר, ישנו יסוד אחד שמרכיב ומאחד את הכל - מים. אך בעולם שלנו המים נפרדו - הקב"ה הבדיל בין המים ברקיע לבין המים בים. זאת בכדי שהעולם יתקיים, שכן יש צורך לשבור וליצור היררכיה ודירוג המאפשרים את החיים העולמיים. מכיוון שאם היינו רואים את האחדות המקורית לא היינו יכולים להתקיים.

הבעיה הנובעת מפירוד זה, בגללו נגרם המון צער, משום שההדרגה יוצרת גבולות ומאבקים בין ערכים שונים. כשהאדם הרשיע הקב"ה איחד בין המים של הרקיע והמים שלמטה ובכך החריב את העולם, ע"י שהוא לא אפשר לפירוד להמשיך להתקיים. המים זה היסוד הפנתאיסטי - כלומר, השייך לגישה שיש א-לוהות בכל מקום אפילו אם אנו לא רואים או חשים זאת. כאשר הקב"ה הפריד בין המים הם ניסו להתאחד עד שהקב"ה צעק עליהם והקפיא אותם. כלומר, יש למים יראה - יראת שמים. המצב של מדרג במציאות הוא לא נורמאלי אך רצונו של הקב"ה גובר על הנטייה הטבעית ולכן קיים בעוה"ז הפרדה.

התוצאה היא שבעולם הזה יש נוסטלגיה לאחדות. בניסוך המים אנו מחברים בין המים העליונים לתחתונים: שופכים את המים של השילוח, הם מי גשמים, לחור הנקרא "שיתין" שבמזבח, שדרכו היו המים מגיעים לתהום ומתחברים למים של התהום. חז"ל אמרו שהמים שבתהום רוצים לעלות למעלה, כמו במדרש על דוד המלך שהיה צריך לשים פתק עם שם ה' בעצת אחיתופל [1]: המים התחתונים מצד עצמם רצו להתאחד עם המים העליונים, ושם ה' - כלומר, הרצון של הקב"ה לקיום העולם - עצר אותם. בניסוך המים אנו מבטאים את הרצון שלנו לאחדות בסתרי המציאות.

שאלה נוספת לגבי ניסוך המים היא למש יש שמחת בית השואבה כאשר שאיבת המים הייתה לכאורה רק אמצעי כדי לנסך אח"כ את המים.

ההבחנה בין אמצעי למטרה אינה מקורית אלא התוצאה של חטא הארץ (ראה בראשית א'-י"א, ואורות התשובה לראי"ה קוק, ו'-ז') שבגללו טעם העץ אינו כטעם הפרי: מצד המקור טעם העץ (האמצעי) היה צריך להיות כטעם הפרי (המטרה). בשאיבת המים אנו מבטאים את הרצון לשוב לשמחה של הנורמאליות הראשונית, בה אין הבדל בין אמצעי למטרה, ולכן אמרו חז"ל שכל מי שלא ראה שמחת בית השואבה - כלומר, מי שראה את השמחה וההרמוניה שמזכירה את האחדות המקורית - לא ראה שמחה מימיו.

*

כתוב נוסף שיש על המים הוא (בראשית א', ט'):

"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן".

המשמעות של האות מ' היא מקור [2]. משמעות האותיות י"ם היא ריבוי. כלומר, במילה "מים" יש חיבור בין המקור היחיד לריבוי וצריך לחבר אותם לקו אחד - "יקוו המים". אז, כשמוסיפים למילה "מים" קו באמצע, יוצאת המילה "מקום" - "יקוו המים אל מקום אחד". למרות ההבדלה הנוצרת על ידי הרקיע בין האחדות המקורית לבין הריבוי המציאותי בכל זאת הם שייכים למקום אחד.

*

חג סוכות הוא החג הכי פסטורלי, הכי קשור לטבע, מכל החגים: יושבים בבית שכולו קשור לטבע [3] ומנענעים צמחים. באופן כללי, לעם ישראל יש רתיעה מהטבע. הפילוסוף ז'אן-ז'אק רוסו למשל טען שהאדם הטבעי הוא טוב ומה שהרס אותו זה התרבות. בעם ישראל ידוע שזה הפוך. ניתן לראות שהמשטרים הברבריים ביותר נוצרו מהרצון לחזור לטבע. האדם הוא לא בדיוק יצירה טבעית אלא ישות מוסרית - אם הוא מגדיר את עצמו רק ע"פ הטבע הוא מאבד את הצלם המוסרי שלו ונופל ממדרגתו בין הבריות. מצד שני, אנו מאמינים שה' אחד ונמצא בכל. לכן אנו מצפים לגאול את הקדושה שבטבע, את המוסר הנסתר בתוך החוקיות והסיבתיות של הטבע, אלא שאנו קצת מפחדים מזה ומשאירים את זה לעתיד לבא לאחר שלא יהיו לנו בעיות אחרות.

המגמה הזאת מוצאת ביטוי בסדר החגים של התורה. בחג הראשון שלנו, חג הפסח, יש הגבלה על הקשר שלנו עם הטבע - אסור לנו במשך שבעה ימים לאכול חמץ (שהוא כנגד המצריות שהיינו אמורים להשתחרר ממנה ביציאת מצרים). שבעה שבועות אחר כך, בחג השבועות, אפשר כבר לאכול חמץ, ואפילו צריך להביא על גבי המזבח בבית המקדש מנחה שהיא לחם חמץ - אבל אז לא ישנים ולומדים תורה כל הלילה. בחג הבא, ראש השנה, אפשר יכול לאכול לחם ולישון בלילה אבל נמצאים כל היום בחרדה. ביום כיפור בכלל לא אוכלים, לא שותים ולא עוסקים בשום דבר (חוץ מתפילה). אחר כך מגיע חג שבו אפשר גם לאכול, לישון בלילה ולשמוח - אבל חייבים לגור שבעה ימים מחוץ לבית. אחר כך, סוף-סוף, מגיע החג שבו אפשר גם לאכול, גם לישון בלילה בבית וגם לשמוח - חג שמחת תורה - ואז כל כך שמחים שרוקדים כל היום. המטרה של החגים של התורה היא להגיע למצב שאין ניגודיות בין קדושה לטבע וזה קורה פעם אחת בשנה - בחג שמחת תורה.

חג הסוכות מבטא את הדרך למטרה הזאת. הוא מפנה אותנו לסוגיה של הקדושה הגנוזה בטבע גם בהיבטים האסתטיים (הדרישה ללולב יפה, אתרוג יפה - פרי עץ הדר - וכו'). אלו היינו במדרגה הראויה היינו צריכים לחגוג את הסוכות לא מחוץ לבית אלא בתוך בית. זוהי הדעה של רבי יהודה במשנה (שהיא לא נפסקה להלכה) האומרת שסוכה צריכה להיות בנויה כדירת קבע ולא כדירת עראי. רבי יהודה לומד את הדעה שלו מהפסוק:

"וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה. ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכת על כן קרא שם המקום סכות" (בראשית, ל"ג, ט"ז-י"ז).

להלכה אנחנו עדיין לא במדרגתו של יעקב אלא רק שואפים אליה - בינתיים אנחנו במדרגה של מקנהו של יעקב, של המתלווים אליו.

מהלך החגים של התורה מבטא גם את ההתקדמות היסטורית: הפסח הוא כנגד קדושת העבר (יציאת מצרים) והסוכות ושמיני עצרת הם כנגד העתיד. הגילוי של הקדושה שבטבע שייך לעתיד ולכן ככל שאנחנו מתקרבים לסוף ההיסטוריה הנושא הזה תופס מקום יותר חשוב בחיים שלנו. לפי הרב קוק (חלק ב' של אורות הקודש), הקדושה הזו כבר לא רוצה לחכות ותובעת את עלבונה בצורה של חילונות, דבר המכריח את חכמי הסוד להתעסק וללמד את העם את האחדות שבין הקדושה לטבע, שבין היתר מתבסס על ניסוך המים.

נראה שעל פי האמור ניתן גם להסביר את הסיבה הפנימית למלחמה בין הפרושים לצדוקים בניסוך המים. הרי התורה שבעל פה היא היכולת שלנו להיות שותפים לקב"ה. הוא נתן לנו תורה שבכתב מלמעלה ואנו מחדשים ונותנים לו התורה שבעל פה מלמטה. ידוע שהמים נמשלו לתורה, וזה שחז"ל למדו ברמז מהתורה שבעל פה שצריך להוריד תורה מלמעלה למטה, מראה על האחדות שיש בין התורות.






[1] סוכה נ"ג: "אמר רבי יוחנן: בשעה שכרה דוד שיתין, קפא תהומא ובעי למשטפא עלמא, אמר דוד חמש עשרה מעלות והורידן. אי הכי, חמש עשרה מעלות? יורדות מיבעי ליה! אמר ליה: הואיל ואדכרתן, הכי אתמר: בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא, אמר דוד: מי איכא דידע אי שרי למכתב אחספא ונשדיה בתהומא ומנח? ליכא דקאמר ליה מידי. אמר דוד: כל דידע למימר ואינו אומר - יחנק בגרונו. נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, לעשות שלום לכל העולם כולו - על אחת כמה וכמה. אמר ליה: שרי. כתב שם אחספא, ושדי לתהומא, ונחית תהומא שיתסר אלפי גרמידי. כי חזי דנחית טובא, אמר: כמה דמידלי טפי מירטב עלמא. אמר חמש עשרה מעלות ואסקיה חמיסר אלפי גרמידי, ואוקמיה באלפי גרמידי"

[2] לכן גם כשילד יונק הוא עושה רעש בעזרת הצליל של האות מ' וכן לאמו קורא אמא.

[3] הסכך צריך להיות מהצומח, ואף יש דיון הלכתי אם מותר להעמידו בדבר שאינו מהצומח.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)