הרב אורי שרקי

סוכות - סוכת סדום

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




נאמר במדרש (פסיקתא דרב כהנא, נספחים ב' - פרשה אחרת):

"כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה אף הקב"ה נותן לו חלק לעתיד לבא בסוכתה של סדום" [1].

סדום הייתה מקום כולו משקה, המקום העשיר ביותר בעולם, אך ההתנהגות שלהם הייתה מגונה וצריך להבין ממה היא נבעה.

סדום הייתה הנפילה המוסרית השלישית של האנושות - הפעמים הקודמות היו דור המבול ודור הפלגה. בדור המבול מלאה הארץ חמס, אלימות וגזל. בשם כולל הם חטאו בשפיכות דמים, שכן גם גזל הוא סוג של הריגה:

"א"ר יוחנן: כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה - כאילו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר: 'כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח', ואומר: 'ואכל קצירך ולחמך בניך ובנותיך', ואומר: 'מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם', ואומר: 'אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים'. מאי ואומר וכ"ת, נפש דידיה, אבל נפש בניו ובנותיו לא, ת"ש: בשר בניו ובנותיו; וכ"ת, הני מילי היכא דלא יהיב דמי, אבל היכא דיהיב דמי לא, ת"ש: 'מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם'; וכ"ת, ה"מ היכא דקעביד בידים, אבל גרמא לא, ת"ש: 'אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים', וכי היכן מצינו שהרג שאול את הגבעונים? אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להן מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן" (בבא קמא, קי"ט).

הנפילה השנייה הייתה בדור הפלגה בו כל האנושות נפלה לעבודה זרה במדרגות שונות. היו אנשים שעבדו עבודה זרה כפשוטו:

"תניא: רבי נתן אומר: כולם לשם עבודה זרה נתכוונו, כתיב הכא 'נעשה לנו שם', וכתיב התם 'ושם אלהים אחרים לא תזכירו', מה להלן עבודה זרה - אף כאן עבודה זרה" (סנהדרין ק"ט).

וכן היו כאלו שהיו שלא האמינו בהתערבותו של ה' בעולם:

"אמרו אחר אלף ושש מאות וחמשים וששה שנה מתמוטט הרקיע וירד מבול, לפיכך נעשה מגדל: וראשו בשמים כדי שיהא סומכן"(מדרש אגדה, בראשית, פרק י"א, אות ד').

והיו שממש רצו להילחם בה':

"'וראשו בשמים ונעשה לנו שם' - אמר רשב"י: נטלו ע"ז ונתנוהו בראש המגדל, אמרו: אם גוזר הקדוש ברוך הוא עלינו גזירות יהיה כנגדו ומעכבו" (תנחומא, פרשת נ"ח, סימן כ"ח).

התוצאה הייתה פירוד האנושות לשבעים לשונות, שהפכו אח"כ לשבעים סוגי ע"ז, שמהווים את היסוד לע"ז לסוגיה בכל ההיסטוריה.

הנפילה השלישית הייתה של אנשי סדום שנפלו בגילוי עריות בכל המובנים ובעיקר בערוה החמורה של משכב זכור (אבות דרבי נתן ל"ו):

"'ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד' - רעים זה עם זה. וחטאים בגילוי עריות".

וכן מה שנלמד מבקשתם לדעת את אורחיו של לוט:

"כיון שאמרו 'הוציאם אלינו ונדעה אותם' - לתשמיש, אמרו עד מי לך פה עד כאן היה לך ללמד סנגוריה, מיכן ואילך אין לך רשות"(בראשית רבה, פרשה כ"ו, ד"ה כי טובות הנה).

בעקבות חטאים אלו היה צורך לבחור בעם ישראל שיתקן את חטאי האנושות. הרמב"ן (בראשית י"ט-ה', ד"ה ונדעה) הסביר שמה שהיה בסדום היה גם בעולם כולו והחומרה היתירה היא משום שזה היה בא"י ושם זה בלתי נסבל, אך באמת מדובר בתופעה כלל עולמית, וזה לשונו:

"ודע, כי משפט סדום היה למעלת ארץ ישראל, כי היא מכלל נחלת ה' ואינה סובלת אנשי תועבות, וכאשר תקיא את הגוי כלו מפני תועבותם הקדימה וקאתה את העם הזה שהיו רעים מכולם לשמים ולבריות. ושממו עליהם השמים והארץ והושחתה הארץ בלא רפואה לעולם, מפני שבעבור טובה נתגאו, וראה הקדוש ברוך הוא שיהיה לאות לבני מרי לישראל העתידים לירשה כאשר התרה בהן גפרית ומלח שרפה כל ארצה כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים אשר הפך ה' באפו ובחמתו. כי יש באומות רעים וחטאים מאד ולא עשה בהם ככה, אבל למעלת הארץ הזאת היה הכל, כי שם היכל ה'".

דור המבול גם חטא בגילוי עריות אבל בצורה של חמס - הם חמסו נשות חבריהם - אלא בסדום חטא גילוי העריות היה מהותי.

שורשם של נפילות אלו נמצא כבר באדם הראשון שלפי ספר הזהר חטא - ברמה מסוימת, מופשטת - בשלושת החטאים הללו: שפיכות דמים (הוא בחטאו גזר מיתה על כל בני האנוש בעולם), בעבודה זרה (כשהוא שמע לנחש הוא במובן מסוים עבד בכך ע"ז [2]) וגילוי עריות (כשהוא פרש מאשתו מאה ושלושים שנה הוא הוליד שדים ורוחות ונחשב לו כגילוי עריות [3]).

על רקע זה הקב"ה בוחר באברהם כדי לבנות אנושות חדשה.

יש קשר בין תפקיד אדם הראשון ותפקיד אברהם אבינו כבוני האנושות. כתוב (בראשית כ"ה, ז'):

"וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים".

מה פירוש הביטוי המיוחד "אשר חי"? אנו מוצאים אותו בתורה רק בעוד מקום אחד המדבר על אדם הראשון (בראשית, ה'-ה'):

"וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חַי תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיָּמֹת".

זה בא לרמוז שאברהם הוא כמו אנושות חדשה ולכן, כפי שמציין רש"י, הוא היה פטור מכיבוד אב ואם - כי הוא כמו בריה חדשה שלא נולדה מאף אחד. "אשר חי" - פירושו מי שאיננו תלוי באף אחד, כי מי שתלוי הוא מישהו שמחיים אותו. אדם הראשון לא היה תלוי באף אחד כי לא היו לא הורים וגם אברהם בתור בריה חדשה לא תלוי באף אחד.

מאחר והאנושות נכשלה, המסר הא-לוהי, שהיה קודם עניין האנושות כולה, הלך והצטמצם: הקב"ה התחיל לבנות אנושות חדשה כדגם ב"מעבדה מצומצמת", "בתנאי בידוד" - קודם במשפחה אחת (משפחת האבות) ואחר כך בעם (עם ישראל) שיצא ממנה. לצורך זה הקב"ה בחר בשלושת האבות שהצליחו לתקן את שלושת החטאים: לפי חז"ל, אברהם אבינו תיקן את העבודה הזרה ע"י שלימד לקרא חזרה בשם ה', יצחק תיקן שפיכות דמים (בפרשת העקדה) ויעקב תיקן את יצר העריות ומתוך כך נבנתה אומה המתוקנת בשורשה והעתידה לתקן את העולם כולו.

איפה אנחנו רואים שיעקב תיקן את יצר העריות?

יעקב אומר ללבן (בראשית כ"ט, כ"א):

"הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ",

ורש"י (שם) מזדעק:

"והלא קל שבקלים אינו אומר כן?! - אלא להוליד תולדות אמר כן".

הרבי צדוק הכהן מלובלין אומר שמאחר ויעקב תיקן את חטא אדם הראשון, הוא לא הרגיש את הבושה בערוה ולכן זה הראה דווקא על קדושתו.

*

בשעבוד במצרים יש גזירה נוראה (שמות א', כ"ב):

"וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן".

יש תינוק אחד שניצל בתיבה והוא משה רבנו. זה מזכיר את המבול שנח ניצל בו. כלומר, יש חזרה, דרך נשמות עם ישראל, על דור המבול. האריז"ל אומר שהנשמות שהושלכו ליאור היו הנשמות שמתו במבול. מתוך כך באה האפשרות לתקן את מה שעשו דור המבול:

- דור המבול היה צריך לקבל את התורה וזו הייתה הכוונה הראשונית כאשר "ארובות השמים נפתחו" (בראשית ז'-י"א). מארובות השמים באה התורה (כאמירת חז"ל: "אין מים אלא תורה"), אך מכיוון שהאנשים לא היו ראויים, התורה הפכה למים הזדונים.

- על מנת לתת תורה צריך אדם כמו משה רבנו - ובדור המבול זה היה נח, שכן דרשו בגמרא (חולין קל"ט):

"משה מן התורה - מנין? 'בשגם הוא בשר' [4]".

- המבול ארך ארבעים יום וארבעים לילה, מה שהכשיר את הנפש לקבל בעתיד את התורה שבכתב (הכללית כמו מים).

- בדור הפלגה האנושות עסקה בעבודת לבנים. לבנה היא זו אבן משוכללת – אבן מלאכותית שהאדם מנפיק. האדם מייצר משהו במקום מעשה ה'. זה הכשיר את הנשמות של עם ישראל לתורה שבעל פה, בה האדם שותף ביצירת התורה. התיקון של זה נעשה ע"י עבודת עם ישראל במצרים, כדברי הזוהר (רעיא מהימנא, פנחס רכ"ט):

"וימררו את חייהם בעבודה קשה דא קושיא, בחומר דא קל וחומר, ובלבנים - בלבון הלכה...".

חטא סדום הוא היחיד מתוך שלושת החטאים שלא תוקן במצרים, כי דור יוצאי מצרים לא עבר חוויה המאפשרת לו להוות תיקון לחטא סדום. לכן התורה השלישית - תורת הסוד, או תורת המשיח, הנוספת לתורה שבכתב ותורה שבעל פה - נשארה נחלתם של יחידי סגולה. כנראה לא כל האומה מסוגלת להגיע אליה.

תורה שבכתב היא כנגד העבר - מה שכתוב הופך להיות עבר. תורה שבעל פה היא כנגד ההווה - זה מה שאנחנו אומרים בהווה. תורת הסוד, התורה של המשיח, היא כנגד העתיד - היא תתגלה לעתיד לבוא ועכשיו היא נמצאת רק אצל יחידי סגולה העוסקים בסודות התורה.

סדום הייתה חברה משיחית ביסודה. אנשיה חשבו שהגיעו לעולם מתוקן, ללא כל פגע. זאת הייתה המדינה העשירה ביותר שלא חסר בה שום דבר. הם הבינו שהגיעו למצב אידיאלי של החברה - כלומר, למה שאנחנו קוראים "ימות המשיח". בעקבות כך הם אימצו שני חוקים מרכזיים: האחד - שאין לתת צדקה לעני, והשני - שאסור להעמיד תולדות.

אין מתן צדקה כי בעולם אידיאלי לא אמור להיות שום חיסרון ומתן צדקה אומר שהעולם חסר. בסדום לא היו עניים - כל העניים באו מבחוץ. לאנשי סדום לא היה עניין בכך שהאנושות מחוץ לסדום עוד לא הגיעה לרמה של שלמות. כך אומרת הגמרא (סנהדרין ק"ט):

"תנו רבנן: אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא, ומה כתיב בהם: 'ארץ ממנה יצא לחם ותחתיה נהפך כמו אש מקום ספיר אבניה ועפרת זהב לו נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה לא הדריכוהו בני שחץ לא עדה עליו שחל' [איוב, כ"ח, ה'-ט']. אמרו: וכי מאחר שארץ ממנה יצא לחם ועפרת זהב לו, למה לנו עוברי דרכים? שאין באים אלינו אלא לחסרנו מממוננו, בואו ונשכח תורת רגל מארצנו".

לכן, כפי שנאמר במסכת אבות: "האומר שלי - שלי ושלך - שלך, זה מידת סדום". זו גם הסיבה שלא רצו לעסוק בפריה ורביה, אך יצרם תקפם ולכן הפנו זאת לבן מינם. האישה שונה מן האיש, ואהבת השוני היא דבר שבסדום לא יכולים לסבול. בעצם המשכב זכור הוא גזענות בתחום המיני.

דווקא מתוך השחיתות של סדום יוצא המשיח. היה שם הגרעין הראשון לציפיה לעולם מתוקן. לכן כתוב על סדום (בראשית י"ט, ט"ו):

"וכמו השחר עלה",

כמו גאולת ישראל שחז"ל משווים אותה לשחר, כדברי הירושלמי (ברכות א', א'):

"רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה וראו איילת השחר שבקע אורה אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא בירבי כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימאה קימאה כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת".

בנוסף נאמר על דוד המלך (תהלים פ"ט, כ"א):

"מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו".

אם הקב"ה מצא את דוד, סימן שדוד היה אבוד, והיכן הקב"ה מצאתיו? אומר המדרש (בראשית רבה, לך לך, מ"א):

"א"ר יצחק: 'מצאתי דוד עבדי' - היכן מצאתיו? בסדום".

הגרעין של תורת המשיח בסדום מצפה לתיקון שהחל במשפחת דוד המלך. כתוב בנביא (יואל ד', י"ח):

"וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב וְכָל אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם וּמַעְיָן מִבֵּית ה' יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים".

בית ה', הוא המקום הגבוה בעולם. נחל השיטים הוא אזור יריחו-סדום, המקום נמוך גיאוגרפית ומוסרית. אם נוציא מעין מבית ה' הוא יגיע לנחל קדרון, ולא יוכל לפנות מזרחה, כי שם נמצא הר הזיתים שחוסם אותו. לכן אומר הנביא (זכריה י"ד, ד'):

"וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם מִקֶּדֶם וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ נֶגְבָּה".

אם כן, מה שמעכב כעת לא יעכב לעתיד לבוא. הנביא יחזקאל (פרק ט"ז) עוסק בשתי אחיות, ירושלים ושומרון [5] (מלכות יהודה ומלכות ישראל), ואחותן הקטנה - סדום, ואומר עליהן שחטאו יותר ממנה, אך בסוף, כפי שאומר יחזקאל הנביא, ה' מבטיח להשיב אותן - וגם את שבות סדום! כלומר, יבוא יום ויהיה תיקון לנטיות היותר שפלות ונמוכות של האדם. הכוח החיובי שישתחרר בתיקון הזה יהיה, כנראה, כל כך גדול שישיבת בסוכת סדום מובטחת לצדיקים לעתיד לבוא.

עכשיו נראה מה הקשר בין סדום לסוכה.

שלושת החטאים הנ"ל באים משלושת הרכיבים העיקריים של יצר הרע באדם: יצר עבודה זרה, יצר שפיכות דמים ויצר העריות. ההתמודדות מול כל אחד משלושת היצרים הללו נעשית ע"י כח נגדי מתאים בנפש: אהבה, יראה ושמחה.

מה מונע שפיכות דמים? אהבה. מה מונע עבודה זרה? יראה. מי שאוהב לא רוצח, ומי שירא לא יעבוד עבודה זרה (ע"ז באה מהרגשת קרבת יתר או מרצון של קרבת יתר אל הא-לוהות). את שני היצרים הללו אנו מתקנים בחג ראש השנה שבו מרבים באהבה אחד לשני ועולים באמצעות תקיעת השופר למדרגה שבה אין לנו יותר עניין בחטא. על מנת לכוון את האהבה בצורה נכונה אנו נעזרים ביצחק אבינו ששייך למידת הגבורה ותיקן את חטא שפיכות הדמים - לכן בתפילה של ראש השנה מרבים להזכיר את עקידת יצחק.

ביום כיפור אנו מרבים ביראה (ולכן יש הרבה בכיות ותחנונים) וזוהי מדרגת אברהם אבינו שנלחם בעבודה זרה. ביום הכיפורים עושים שילוח שעיר לעזאזל שמטרתו לגלות את האחדות שבא-לוהות (לעומת עבודה זרה הטוענת את ההיפך).

איך מתמודדים עם יצר העריות? באמצעות שמחה. יצר העריות מתעורר כשאדם אינו שמח ומתוך כך מנסה, דרך גילוי עריות, להעניק לעצמו באופן מיידי תחושת משמעות העולם במקום לזכות בה. בחג הסוכות אנו מתקנים את יצר העריות דרך ריבוי שמחה.

חג הסוכות הוא חג של יעקב אבינו. בספר בראשית (ל"ג, ט"ז-י"ז) כתוב:

"וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה. וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת".

שילוח עשו שעירה הוא כנגד שילוח שעיר לעזאזל ביום כיפור. אחרי שיעקב עבר את השלב הזה הוא מתקדם לעבר עולם יותר טוב - לסוכות. אלא שעולם אידיאלי הוא בבית ולא בסוכה. לכן יעקב נסע סוכותה ובנה לעצמו בית - אבל למקנהו הוא עשה סוכות. המקנה של יעקב זה כל המתלווים ליעקב, דהיינו כל עם ישראל. אנחנו עדיין לא מסוגלים לגלות קדושה בבית ולכן יושבים בסוכות (בתים זמניים המקדימים בית קבע).

הסוכה האידיאלית היא כדברי דוד המלך:

"וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן" (תהלים ע"ו-ג').

כלומר, בבית המקדש. הדבר מפורש במחלוקת חכמים בגובה הסוכה בגמרא (סוכה ב'):

"סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה - פסולה, ורבי יהודה מכשיר".

לפי חכמים סוכה כזאת פסולה כי היא אינה דירת עראי [6] ורבי יהודה מכשיר כי הוא חושב שסוכה דירת קבע בעינן (סוכה כ"א). לפי תלמוד ירושלמי, רבי יהודה לומד את זה מבית המקדש שהיה גבוה מעשרים אמה. לפי חכמים מדובר על הסוכה שלפני התיקון, ולפי רבי יהודה מדובר על הסוכה שלאחר התיקון. בכל מקרה אחרי שסולקו החטאים, יש לנו אפשרות לצפות לעולם שלם ללא חטא. מכיוון שהחטא העיקרי שלבני אדם הכי קשה להתמודד אתו הוא גילוי עריות, תיקונו בא בסוכות וזו כוונת הגמרא (סוכה נ"א):

"במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול",

ובמהשך הגמרא (שם, נ"ב):

"מאי תיקון גדול? - אמר רבי אלעזר: כאותה ששנינו, חלקה היתה בראשונה והקיפוה גזוזטרא, והתקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים למטה. תנו רבנן: בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש, התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים. ועדיין היו באין לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה. היכי עביד הכי? והכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל! - אמר רב: קרא אשכחו ודרוש וספדה הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד. אמרו: והלא דברים קל וחומר. ומה לעתיד לבא - שעוסקין בהספד ואין יצר הרע שולט בהם - אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד, עכשיו שעסוקין בשמחה ויצר הרע שולט בהם - על אחת כמה וכמה. הא הספידא מאי עבידתיה? פליגי בה רבי דוסא ורבנן. חד אמר: על משיח בן יוסף שנהרג, וחד אמר: על יצר הרע שנהרג".

כדי לתקן את הנקודה החלשה ביותר צריך לרדת.

שאלות שלא נפתרו בגמרא מסתכמות ב"תיקו". התיקו נגרם על ידי כך שאנו במצב הרגיל משיגים לא יותר מארבעים ותשע שערי בינה וחסר לנו שער החמישים. כשמוסיפים לתיקו חמישים (בגימטרייה נו"ן), מקבלים תיקון. מכיוון שבבית שני לא הייתה מספיק השראת שכינה, מצאו חכמים פסוק בספר זכריה פתח להתיר לשים מחיצה בבית המקדש. החכמים רצו על ידי כך לנצח את יצר העריות והשמחה הייתה על כך שהצליחו למנוע את החיכוך עם היצר הזה. השמחה הזו שייכת לעולם הבא - כפי שאומרת המשנה (סוכה, פרק ה', משנה א'):

"מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה - לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו".

(כלומר, השמחה הזאת לא שייכת לעולם הזה) [7]. בבית ראשון היו שואבים מהשמחה הזאת רוח נבואה [8] ובבית שני היו מגיעים למדרגה דומה אבל הרבה יותר קטנה.

לעומת זאת במעמד "הקהל" לא היו מחיצות בבית המקדש מכיוון ששם מדובר על קריאת התורה - המלך הקריא את התורה בפני כולם - ולא על רגשות של ריקודים [9].

חג סוכות וחג פסח הם זכר ליציאת מצרים אבל בצורות שונות.

פסח הוא כנגד העבר - אחרי הפסח אנו מחכים עד חג מתן תורה חמישים יום כדי להשתחרר מטומאת מצרים ולתקן מחדש את כל החמישים שערי בינה. זה מראה שאחרי יציאת מצרים העולם עדיין לא מושלם.

לעומת זאת סוכות הוא כנגד העתיד וכנגד יציאת מצרים "מתוקנת": אחרי סוכות אנו מגיעים ישר למפגש עם התורה - שמחת תורה - מתוך שמחה ולא מתוך כפיה, כמו במתן תורה בהר סיני [10]. השמחה הזאת נובעת בהעצמיות שלנו ולכן אין הפרש בין שבעת ימי הסוכות ושמחת תורה, כנגד העתיד שבו אין חטא - החטא סולק עם שילוח השעיר לעזאזל ביום הכיפורים. לכן בשבועות אנו חוגגים על התורה שבכתב שהיינו צריכים לתקן עצמנו כדי להיות ראויים לה.








[1] בספר יחזקאל סדום מתוארת כסוכה מפוארת שהיה בה כל טוב.

[2] וכן מעידה הגמרא (סנהדרין ל"ח): "אדם הראשון מין היה, שנאמר ויקרא ה' א-להים אל האדם ויאמר לו איכה - אן נטה לבך. והמדרש (בראשית רבה י"ט): "א"ר אבא בר כהנא ואכלתי אין כתיב כאן, אלא ואוכל, אכלתי ואוכל, אר"ש בן לקיש אדם הראשון לא נטרד מגן עדן עד שחירף וגידף".

[3] כדברי המדרש (תנחומא בראשית כ"ו): "כל ק"ל שנה שפירש אדם מחוה, היה הרוחות באות אצלו ומתחממות ממנו, ומוליד מזיקין, באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא אני לא בראתי את עולמי אלא לפריה ורביה".

[4] וזו הייתה הסיבה למבול כמו שכתוב (בראשית פרק ו', ג'): "וַיֹּאמֶר ה' לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה". כלומר בעקבות המבול היה צריך להביא את משה שחי מאה ועשרים שנה.

[5] שנקראות גם אהלה ואהליבה בפרק כ"ג.

[6] שיטת רבא שם.

[7] כעין זה בחופה שכולם שמחים. הרב יהודא-ליאון אשכנזי (מניטו) הסביר שזה הרגע היחיד שברור לכולם שיצר הרע ויצר הטוב רוצים אותו דבר וזאת ההוכחה שהעולם הזה אינו גיהינם - אם לא, היו אומרים שהעולם הזה הוא רע.

[8] בראשית רבה, ויצא ע': "א"ר הושעיא למה היו קוראים אותו בית השואבה שמשם היו שואבים רוח הקודש".

[9] וכעין זה נהגו כמה מקהילות הספרדים להסיר את המחיצות בזמן הולכת ספר התורה.

[10] "'ויתיצבו בתחתית ההר' - אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם" (בבלי, מסכת שבת, פ"ח-א').

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)