הרב אורי שרקי

עצם מעצמי - מדוע קשה למצוא בן זוג?

סיכום השיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




לפני שאנו נכנסים לשאלת הבחירה של בן זוג, נקדים ונשאל שאלה בסיסית במערכת הקשרים של האדם: מדוע יש קושי גדול שיש לאדם למצוא את בן זוגו, להבדיל מבעלי חיים אחרים?

מכיוון שאין אנו דומים לבעלי החיים בדבר זה, אנו מוכרחים להבין שיש מישור עליון כלשהו, הצריך לבוא לידי בירור כשמוצאים בן זוג, ודבר זה אינו בא לידי ביטוי, כמובן, אצל כל צורות החיים האחרות.




התבוננות בבריאת האדם

דבר זה הינו פועל יוצא מפסוקים מפורשים בספר בראשית, בפרשיית בריאת האדם ואישתו:

"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם"  (בראשית א, כ"ז)

הביטוי "זכר ונקבה" מופיע גם אצל בעלי החיים האחרים, לדוגמה אצל התנינים הגדולים:

"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ"  (שם)

מופיע כאן העניין של "פריה ורביה", וממילא מסתבר שמדובר בזכר ונקבה, כמו שמוכח לאחר מכן בפרשת נח: "וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ".

בכל אופן, אנו רואים שיש לאדם ולבעלי החיים צד משותף, בהמי, הבא לידי ביטוי בעניין הפריה ורבייה. אם זה כל הדבר המשותף, אכן לא אמור להיות קושי גדול במציאת בן או בת זוג. כמו כן, אנו רואים שוב בפרק א' בבראשית שאין שום קושי לאדם למצוא את בת זוגו, כמו שמבואר:

"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:"

וכאן, מופיע הקב"ה כבורא הטבע, לכן אנו מכנים אותו בכל הפרק הזה בשם אלוקים, כמי שבורא את הטבע. לעומת זאת, בפרק ב', מופיע המין האנושי כיצירה חדשה לחלוטין. נשים לב, שגם שמו של הקב"ה שונה, כאשר כעת הוא מופיע בשם הוי"ה, ואדם מופיע בדמות של איש ואישה, ולא כ"אדם" – כבפרק ב'. כמו שכתוב:

"וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת"

אנו רואים כאן הופעה חדשה לגמרי. לאדם יש מדרגה נוספת חוץ מאשר "זכר ונקבה" – נוספים לו התיאורים "איש ואישה". אך, אנו מוצאים גם מישור שלישי, וזה השמות הפרטיים. את השמות הפרטיים לא מצאנו בכלל אצל בעלי החיים, וגם אצל האדם הם מופיעים יחסית מאוחר, בפרק ג' שם:

"וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי"

נמצא אפוא, שיש פה שלושה מישורים: זכר ונקבה, אישה ואישה, אדם וחוה. ניתן להניח שכאן טמון הקושי המיוחד שיש במין האנושי להינשא, לעומת שאר בעלי החיים. ננסה להתבונן בדבר הזה:




התכנון לעומת התוצאה

נחזור לפרק א'. נזכיר כאן, שבתיאור הבריאה שבפרק א' אנו מוצאים כי שיש ראשית מופיעה התוכנית לכל בריאה, ורק אז היישום שלה. למשל: "ויאמר אלהים יהי אור" – ואז יש את היישום: "ויהי אור". לפעמים התוצאה אינה דומה לתוכנית, כמו בבריאת הרקיע: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם" והתוצאה היא: "...וַיְהִי כֵן" – כלומר, לא כמו התיכנון המדוייק, אלא בערך. אנו מוצאים גם עוד דבר, שאחרי כל ביצוע של התכנית יש גם משפט של הבורא "וירא אלוהים כי טוב". יש עוד דבר שלא נתייחס אליו הפעם, וזה הסיכום שמצינו לאחר כל יום "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד".

ביום השישי, יום בריאת האדם, מבואר כך:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן"

הקב"ה צופה מהעולם הטבעי, להוליד ארבעה סוגים של חיים: 1. נפש חיה 2. בהמה 3. רמש 4. חיתו ארץ. ואומרת התורה "ויהי כן" – כלומר, שהתכנון המדוייק לא יצא לפועל. מה כן יצא? ממשיכה התורה:

"וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ..."

לפי פסוק זה, נוצרו רק שלושה מתוך הארבעה. נמצא, שיש משהו שלא הצליח לצאת לפועל, והוא הנפש החיה, שהופיע ראשון ברשימה. מהו "נפש חיה"? בפרק ב',ז' אנו מוצאים את התשובה:

"וַיִּיצֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה"

היתה ציפייה שנפש האדם תצא לפועל מכוח הטבע, אך זה נכשל. הסיבה לכך היא, שהנפש החיה של האדם היא היכולת של האדם לגבור על הטבע. לכן, אין הטבע יכול להוליד דבר שהוא חזק ממנו. "אין לך נותן אלא מה שיש בו". כעת מובן גם הפסוק הבא, הקב"ה אומר, אם כך, שהטבע לא יכול להוציא את האדם, לכן:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ"

הקב"ה אומר שהוא יעשה את זה. הרמב"ן מפרש שלשון "נעשה" זה בעצם שיתוף בין הארץ לבורא, הארץ תתן את החומר, הדבר הטבעי, ומהעליונים יבוא הניצוץ האלוקי, המאפשר לגבור על הטבע. כך נוצר האדם. זהו ייצור כלאיים, שמצד אחד אחוז בחוקיות של הבריאה, ומצד שני יש לו יסוד בחירי, נשמתי, המאפשר לו לגבור עליה. כעת, כאשר האדם יכול לגבור על הטבע, מובן מדוע אפשר לצוות אותו להבחין בין טוב לרע, ולבחור בטוב.




איש, אישה ונחש

כשאנו מדברים על האדם כייצור טבעי, ללא צלם אלוהים, ללא נפש חייה, אנו בעצם מדברים על קוף מפותח מאוד. קוף כזה יוכל לבנות מחשבים, להנהיג מדינה, ליצור תרבות ועוד, אך זה עדיין לא צלם אלוהים. כשאנו מסתובבים ברחוב, אין אנו יודעים מי משם הוא קוף מפותח, ומי כבר זכה לכינוי "אדם". ניתן לכנות את הפסגה של האדם הטבעי בשם "השכל הטבעי". השכל לא חייב לבוא מן העליונים, הוא יכול לבוא גם מן הטבע, שהרי יש שכל לכל בעל חיים, כל אחד לפי כישרונו וייחודו, וכמו כן יש גם שכל לאדם. ואכן, אנו רואים שהתורה מדברת על האדם גם כייצור בהמי, ללא ה"נפש חיה", כך היא מתארת אותו:

"וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק אֱלֹהִים"

פירוש המילה "ערום" הוא חכם. ומהי החיה החכמה ביותר היודעה לנו? האדם. אם כן, התורה מדברת כאן על האדם עצמו.

לאדם יש שני מוקדים. האחד, טבעי, הנקרא בתורה "נחש", משום שהוא מנחש "כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי". השני, עליון, המאפשר את הבחירה המוסרית, הנקרא "נפש חיה". יוצא לפי זה, שכל סיפור החטא בגן עדן, הוא בעצם המלחמה בין שתי נטיות הנפש הללו, בין האדם לבין הנחש, כאשר הנחש אומר לאדם להתנהג כייצור טבעי לחלוטין, ולהתעלם מהצד האלוקי שבו. לעומת האדם המנסה להתגבר על הנטייה הזו. יוצא מזה, שהאדם חי במאבק בין היסוד הטבעי ליסוד הנשמתי.

לאחר בריאת האדם, מבואר:

"וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ"

על מה אומר ה' "לא טוב"?

בבריאת העולם מצינו שעל כל דבר אומר ה' "כי טוב". כשהוא גמר את כל הבריאה הוא 'נותן לעצמו' ציון "טוב מאוד". אמנם,  אנו עדים לאנשים המסתכלים על העולם ומכריזים ש"הכל בעולם רע". אם כך, איך נוצרה האפשרות בעולם שהבורא מעיד בו שהכל שם טוב, לומר שהכל רע? מכאן, חייב להיות במעשה בראשית פסוק שייתן את האפשרות הזאת לומר שהכל רע. ואכן הפסוק הזה אומר לנו שה' אמר "לא טוב". כל הבריאה לא טובה. וראיה, שמתחת המילה "טוב" מופיע הטעם "תביר", הנְהֱגה כפסיק חזק, מה שמביא אותנו להבין ש"לא טוב" נאמר ככלל, על כל הבריאה כולה. ומה הסיבה שהכל רע? "היות האדם לבדו". היות והאדם לבדו, הכל רע. עד שלא נוצר האדם, רק הבורא היה יכול "לתת ציון" לבריאה, אך ברגע שהאדם נברא, יש כאן כעת עוד יישות בעלת כושר שפיטה, ולכן, ייתכן והאדם יאמר שהכל לא טוב. והאדם עומד ורואה את האבסורד הגדול: שהרי בשביל מה בראת אותי אם אני לבד. מדוע בראת אותי עם היכולת להיפגש עם זולתי, אם אין לי זולת?  - זה הסקנדל. אם לא היית בורא אותי עם היכולת הזאת, היה הכל טוב. אך ברגע שבראת אותי עם היכולת להיפגש איתך, ואפילו עם עצמי איני יכול להיפגש, אזי הכל רע. 

בל נשכח, שזוג ודאי שהיה כאן, שהרי יש לנו עדות בפרק א' שהוא היה זכר ונקבה. לא היה פה איש ואישה בגופים נפרדים, אך הפונקציה הביולוגית של ההתרבות, וכל התאוות הנלוות לכך – זה היה כבר מקדמא דנא. ולמרות זאת הוא היה בכל זאת לבדו. "לבדו" בעברית זה מלשון לֶבֶד, לבוד, מחובר. מכאן הטרגדיה הגדולה של האדם. האדם הוא היצור היחיד בין כל הנבראים שמסוגל לדעת בצורה אבסטרקטית את כל מה שמחוץ לו. אין דבר שהאדם לא מסוגל להיפגש עמו. חוץ מדבר אחד. עם עצמו. אומר האדם לקב"ה: מה הרווחתי עם כל הידיעות שלי בעולם, אם אני לא יודע את עצמי. אני כל כך דבוק עם עצמי, שאני לא יכול לדעת מי אני.




הפתרון:  להתחלק לשניים

לכן אמר הקב"ה שהכל לא טוב. כל הבריאה נכשלה אם האדם לא יכול להכיר את עצמו. לכן, יש פיתרון אחד בלבד: להפריד את הזהות האנושית לשני חלקים, ורק אז הוא יידע סוף סוף מי הוא. החלוקה היא היא ה"איש" ו"אישה". יוצא לפי זה, שלא מדובר על זכר, שלקחו ממנו חתיכה ועשו אותה לבת זוגתו. מדובר פה על ייצור שלם, שהופרד לשני חלקים שונים במהות: איש  - מצד אחד, ואישה - מצד שני זה משהו חדש.

נביא לכך ראיה מן הפסוקים. בבריאת האדם נאמר כך:

"וַיַּפֵּל יְקֹוָק אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה"

צלע,  כמו "צלע המשכן", כלומר חצי. הוא לקח את אחד מצידי נפש האדם, וסגר בשר תחתנה. ואז:

"וַיִּבֶן יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם"

לאחר שהאשה הופרדה מן האיש, אלוקים מגיש אותה אל האדם. מדוע הוא לא הגיש אותה אל האיש, שהרי נשאר עכשיו רק האיש? אלא, שהקב"ה בעצם נתן לאדם שהופרד לשני חלקים לשפוט את מצבו החדש. נתאר לעצמנו את האדם הרואה את עצמו גם כאן וגם שם. זה מצב מבהיל. האדם מסתכל על שני החלקים, ואומר:

"וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת"

האדם מסתכל על צד אחד שלו, ואומר שהוא "עצם מעצמי", ועל החלק השני הוא אומר "בשר מבשרי". שניהם ביחד אמרו את זה. אך היסוד של הנקרא "עצם" עבר לאיש, והיסוד הנקרא "בשר" עבר לאישה. זה המקור בתורה לשונות בין הנפש הגברית לנשית. כמובן, יש גם יסוד משותף ביניהם, וזה ששניהם נקראים "אדם".

יוצא לפי זה, שיש באדם שלוש תכונות, שאצל חז"ל נקראות חכמה, בינה ודעת. אז היסוד של דעת מצוי יותר באדם הנקרא איש, מאשר באדם הנקרא אישה. "נשים – דעתן קלה". בינה נמצאת יותר אצל האישה "בינה יתירה נתנה לנשים". היסוד המשותף לשניהם הוא, היכולת האינטלקטואלית הנקראת חכמה. את זה יש בשני צידי האדם, לאיש ולאישה.




אישה או חווה?

מדוע מכנים את הצד הנשי בשם "בשר" ואת הגברי "עצם"?  אנו יודעים שבשר הוא חומר רגיש. זהו משכן הרגשות. העצמות חסרי רגישות אך הם נותנים צורה. לכן מקובל לומר על גבר רגיש שהוא נשי, ועל אישה שיודעת לארגן דברים שהיא "גברית". לכן אישה ללא איש בדרך כלל חסרה בניין, ואילו איש ללא אישה הוא חסר חיים, חוויה, רגש. כך גם מופיע בגמרא:

"ר"ש אומר: מפני מה אמרה תורה "כי יקח איש אשה", ולא כתב כי "תלקח אשה לאיש"? מפני שדרכו של איש לחזר על אשה, ואין דרכה של אשה לחזר על איש; משל, לאדם שאבדה לו אבידה, מי חוזר על מי? בעל אבידה מחזר על אבידתו."

הגמרא משווה את זה לפסוק אחר "תורת ה' תמימה משיבת נפש". מה אבד מן האיש? הנפש. האדם הולך לחפש אצל אישתו את הנפש החסרה לו. האישה מחפשת באיש את עצמה. את העצמאיות שלה. עצם זה שכל אחד הולך לחפש אצל השני דבר שונה מהאחר, זה נפלא, שהרי כל אחד יוכל לדעת מי הוא. האיש לומד מהאישה מה הצד הנשי שלו, והיא לומדת מה הצד הגברי שלה.

אך מצב זה יוצר בעיה. כשאדם רוצה להתחתן, כלומר, למצוא את השלמותו, הוא צריך ללכת אל הבלתי נודע. וזה הקושי הגדול אצל הרווקים. בד"כ רווק מסתדר עם עצמו היטב. גם עם שותף לחדר או כמה שותפים הוא מסתדר טוב, מכיוון שמדובר באותן הכוחות והנטיות. אך להכניס יישות עם נטיות שונות בתכלית זה קשה ומסובך. יש כאן סכנה שהאדם לא יוכל לשלוט על השני. הוא לא יודע איך מתמודדים עם מציאות החדשה שנוצרה. לכן יש קושי להתחתן. בחתונה צריך לקבל את העובדה שבן הזוג ישנה את שותפו.

יש דרגת ביניים כדי להתגבר על הבעייה. האדם יכיר שיש עוד אישיות חוץ ממנו, אך היא עדיין איזשהו אובייקט הניתן להגדרה. זהו בעצם הפתח לשמוע בקולו של הנחש. שהרי אם האשה היא סך הכל גוף מלא רגש שנכנס לבית, אז המשיכה בין האיש לאישה זה ההשמעות של האיש לנחש. לכן אמרו חכמים "אל תרבה שיחה עם האישה". כלומר, כל עוד אתה חושב שהאישה היא רק כלי לסיפוק צרכים, הכנת אוכל וכד' – אל תרבה איתה שיחה, כי "גורם רעה לעצמו, וסופו יורש גיהנם", כי בעצם הוא נמשך אחרי היסוד החמרי. וזה בדיוק מה שהתורה מספרת לנו בפרק ג', שכאשר האדם שמע לקול האישה, והרבה שיחה עימה, הוא שמע לקולה ודרכה לנחש – ובסוף ירש גיהנם.

התיקון של הגורם לחטא נמצא בסוף פרק ג':

"וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי"

סוף סוף האדם קורא לאשתו בשמה פרטי. כלומר, הוא היה מוכן להתבונן בעובדה שיש כאן עוד נשמה, ולא רק עוד אובייקט. מכאן ואילך, השיחה היא לא רק עם האישה, אלא עם חווה. ברגע שהשיחה היא עם חווה, זה סימן שהוא הצליח להתרומם מן החטא, והגיע לתיקון שלו. רק עכשיו, זוכה גם הוא לשם, ובמקום להיקרא "איש", ייקרא מעתה "אדם".

כעת אנו מתחילים להבין מהו האתגר של הנישואים. האתגר הוא, שהאדם מוכרח להסכים לקבל שינוי ע"י אישיות שהיא זולתו. הנישואים הם בעצם אקט של אמונה. אבל אז נשאלת השאלה: אולי האדם שבחרתי הוא לא האדם הנכון?

אם זה טעות חמורה, אז אכן התורה נתנה אפשרות לאדם לחזור בו, בפעולת הגירושין. אך זה רק שממש אין ברירה. ברוב רובם של המקרים, הפיתרון הוא "אעשה לו עזר כנגדו": אם האדם זכה להגיע לתיקון מידותיו, האישה נעשית לו עזר. ואם האדם לא זכה לתיקון המידות, אז הוא זכה באישה שתהיה "כנגדו", כלומר, כל מצב הוא מצב של התמודדות. שמא יאמר אדם יש לי קשיים, אז כנראה שזה לא זה? – אדרבה, איך יכול להיות שלא יהיו קשיים, שהרי אתה עצם, והיא בשר, אתה רוח, והיא נפש, אתה ריבוע והיא מעגל, אז אתה חושב שאפשר לרבע את המעגל? מוכרח להיות משהו דיסהרמוני בין האיש לאישה כשהם באים להיפגש. יותר מזה, אם כל ההדורים בין האיש לאישה מתנהלים על מי מנוחות לחלוטין, זה אולי סימן שהם לא יתחתנו. הם עדיין בשלב של "זכר ונקבה". כמו בטבע. בטבע אין חיכוכים. אך ברגע שמדובר בהופעת נשמה שהיא מן העליונים, בעולם החומרי, דווקא אז צריכים להופיע ההתנגשויות.

לכן, במתמטיקה אנושית יוצא דבר מאוד מוזר: אנו רגילים שבד"כ אחד ועוד אחד שווה שניים. אך כשמתחתנים רואים דבר אחר, שאחד ועוד אחד שווה שלוש. כתוב כך:

"עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד"

ואומר רש"י: "לבשר אחד - הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד".

כלומר, כדי לחבר בין שני יסודות נשמתיים, בין איש לבין אישה, צריך יסוד שלישי. וזה הסימן שהופיע כאן יסוד אלוהי, כיוון שיש חידוש בבריאה. כל זמן שאין חידוש יש זכר ונקבה. וממילא יש יצור שלישי. אך כשיש לייצור הזה גם נשמה אלוקית, אישיות, זה סימן שיש כאן גם משהו אלוקי. אם כן, אחד ועוד אחד שווה שלוש.

אך יש עוד שאלה: איך נדע? שהרי לאדם הראשון לא היה כל כך מסובך לבחור, שהרי היה רק אישה יחידה בעולם שהוצעה לו, ולנו יש מילאירדי בני אדם בעולם, איך נדע מי בת או בן הזוג שלנו? מי מתאים לי?

הגמרא אומרת: "ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני בית פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני" – אך מה זה אומר, האם זה אומר שהיא תתחתן איתו? לאו דווקא. זה אומר, שמכריזים שהבת הזאת מתאימה לבן הזה. להתחתן זה כבר הבעיה שלהם. יותר מזה, גם בסדרי הנשמות יש בעיה, שהרי מחורבן בית ראשון צנורות הנשמות התקלקלו בעולם, ולפעמים זה יכול להתאים יפה מאוד, אך היא נולדה במאה העשרים, והוא במאה ה-14. אם כן, מה עושים?

באמת, פעם בימי הנביאים ידעו את קשרי הנשמות. אך מחורבן בית ראשון אנו מגששים באפלה. לכן הגמרא במסכת סוטה מבחינה בין זיווג ראשון לזיווג שני. כלומר, בזיווג ראשון זה ממש אותה הנשמה שנפרדה בראשית היצירה. דבר זה מצאנו אצל האבות. האבות קראו לנשותיהם בשם "אחותי". זה אומר שזו אותה הנשמה ממש. אך בד"כ זה לא אותה נשמה ממש, אנו לא מכירים את סדרי הנשמות. שמא נאמר סימן: אם הם מסתדרים כמו זוג יונים, סימן שזה זיווג ראשון, ואם הם כל היום בריב ומדנים, סימן שזה זוג שני? אך גם זה לא נכון, שהרי אנו רואים בתורה נשמות שאנו יודעים עליהם בוודאות שהם זיווג ראשון, והיו מלא חיכוכים. לדוגמה: אברהם ושרה. דווקא בדברים הבסיסיים ביותר בהתנהלות ביתם, היתה ביניהם מחלוקת תהומית. אז זה סימן, שאי אפשר לדעת בחיים בפועל מה סוד הנשמות של אותם שני בני זוג. לכן, צריך להתייאש מראש.

אך יש דרכים אחרות. את זה ניתן ללמוד מן האבות. איך אברהם ושרה הכירו? אברהם ושרה היו קרובי משפחה, וכו'. ההכרות היתה טבעית. אך הדגם הזה לא חוזר על עצמו. אצל יצחק ורבקה נעשה שידוך. וגם זה השתנה בדור השלישי, שם, החתן עצמו הלך לחפש את כלתו, והפגישה היתה רומנטית על הבאר, עם חלילים וצאן, בשעת השקיעה כמעט. יעקב הראה לה את גבורתו בפתיחת הבאר וכו'. אולי כך צריך להתחתן? וגם זה לא מחזיק, שהרי בסוף הוא התחתן עם לאה, שבכלל לא התכוון להתחתן איתה?

אם כך, יש לנו ארבעה דרכים שמצאנו אצל האבות: 1. קרובת משפחה 2. שידוך 3. רומנטיקה 4. נגד רצונך – אז איך מתחתנים עכשיו?

דבר אחד אפשר ללמוד מזה, וזה שמהשידוכים הללו יצא עם ישראל. מה שמביא אותנו למסקנה, שמה שחשוב הוא לא איך מכירים, אלא מה עושים עם זה. צריכים להבין, שזה שונה מהתפיסה המקובלת היום, שחושבים שצריך לחיות, ואח"כ, קרוב ליציאה לגמלאות צריך להתחתן. הגישה היהודית הפוך: כל זמן שאינך נשוי עדיין לא התחלת לחיות. כלומר, עד הנישואים האדם עדיין לא ראוי להתחיל את החיים. הוא עדיין בגלות. הוא צריך לצאת מן הגלות ולהיכנס לחיים.

זה אומר שהקב"ה מצפה מן האדם דבר גדול: הקב"ה היה צריך לגלות כדי לתת מציאות לעולם. שהרי, הקב"ה ממלא את הכל, וכדי שהעולם יתקיים הוא היה צריך לצמצם את עצמו. מאז הקב"ה בגלות. הוא מבקש שמישהו יוציא אותו מן הגלות. לכן הוא יצר את האדם, שגם הוא נמצא בגלות בראשית דרכו. כאשר האדם יוצא מגלותו, היינו, מרווקותו, הוא כביכול אומר לקב"ה: גם אני יוצא מגלות, אף אתה תצא מגלות. כלומר, על ידי ההחלטה שלו לצאת מהגלות, יש בכוחו להוציא גם את הקב"ה מגלות.

יוצא לפי זה, שכשאדם מתחתן הוא צריך להבין שהוא לא עושה טובה לעצמו. הוא עושה כביכול טובה לריבונו של עולם. הוא מוכיח לו שבריאתו היתה כדאית.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)