הרב אורי שרקי

פרקי אבות (ג'-א') - "עקביה בן מהללאל אומר: הסתכל בשלושה דברים..."

סיכום שיעור משנת תשס"ו - עוד לא עבר את עריכת הרב




הגענו אל הפרק השלישי. עד עכשיו הפרקים עסקו בדברי החכמים לפי סדר הדורות, כלומר יש משמעות לידיעה מתי דבר מסוים נאמר. לכל הופעת דברי תורה יש זמן ייחודי. למשל אם אנשי כנסת הגדולה אמרו את מה שהם אמרו, זה בגלל שהגיע הזמן שבו היה צריך לומר את הדבר. כאשר שמעון הצדיק אומר: "על שלושה דברים העולם עומד" אזי יש סיבה, לפי ההקשר ההיסטורי, שמכריחה אותו לומר את זה. ראינו זאת עד כה בשני הפרקים הראשונים, שדברי החכמים אף על פי שהם דברי א-לוהים חיים, יש הקשר היסטורי להופעת דבריהם. החכם לא מתעורר יום אחד בבוקר ומקבל החלטה ואומר: "היום אומר כך". למה לא אמרת זאת אתמול? משום שאתמול לא הגיע הזמן לומר.

ניתן לומר שהכול גנוז בתורה בכללה, אבל יש איזשהו זמן של הופעת כל דבר. בפרק השלישי, לעומת מה שאמרנו עד עכשיו, נאמרים דברים נצחיים. הכוונה היא שאנו לומדים שורה של לימודים שיסבירו לנו כיצד לחדש בכל דור ודור ובכל מצב שהוא את ההתגלות. התגלות הבורא היא קבועה בכל דור ודור. יש אפשרות לשמוע את דבר השם ללא שינוי, ואת זה אנו נראה במשניות של הפרק השלישי.

נתחיל מדבריו של עקביה בן מהללאל:

"עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר" -

מתי הוא אמר את זה? הוא אמר את זה ואומר זאת תמיד, גם לנו.

"הִסְתַּכֵּל" -

הכוונה להתבונן מלשון "שכל", "השכל את הדבר".

"הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה".

מה זה "ידי עבירה"? היה צריך להיות כתוב 'הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לעבירה. מה הכוונה ידי העבירה? לעבירה יש ידיים? יד של משהו זה מה שלמעשה מחזיק את הכלי. יש הכלי עצמו ויש היד או הידית שמחזיקה את אותו הכלי. מובן מכך שיש העבירה ויש מה שמחזיק את אותה עבירה. מה שמחזיק את העבירה זה היצר הרע - זאת אומרת שיש באדם נטייה לעשות רע. נטייה זו כשלעצמה היא כשרה. כלומר כל זמן שהנטייה לא יוצאת את הפועל אז היא חלק מהאיזון של נפש האדם, מיציבות נפשו, זה מה שנקרא יצר הרע. יצר הרע הוא לא כשלעצמו פסול. כל הבעיה היא כאשר הוא מתחיל לשלוט באדם ואז זה כבר משהו אחר לגמרי.

"אין אתה בא לידי עבירה" -

כלומר שאתה צריך להתבונן באופן כזה שלא תהיה התלבטות אם להישמע לעצתו של היצר הרע או לא. זה השכל 'הסתכל'.

אומר אפלטון: "אם האדם היה יודע את האמת לא היה חוטא מעולם".

וכן כתב רבינו הרמח"ל, בדרך עץ חיים, בהקדמתו לקל"ח פתחי חכמה: "אם האדם היה משכיל את האמת לא היה חוטא".

נשאלת על זה כמובן שאלה: יש אנשים שיודעים את האמת ובכל זאת חוטאים. מה ההסבר לכך? שהם לא יודעים את האמת. כלומר ישנה ידיעה כללית, אבל ידיעה שזה באמת נכון זה כבר סיפור אחר. הרבה פעמים יצא לי לראות שכשמלמדים ומסבירים לדתיים שהתורה זה אמת, אז יש מן שמחה. 'אז זה באמת נכון מה שאנחנו מאמינים?' ז"א שלהאמין זה לא מספיק. צריך גם לדעת שזה אמת. מי שיודע בכנות שדבר הוא אמת, לא עולה בדעתו לעבור על מה שהוא יודע, לכן אומר עקביה בן מהללאל:

"הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע מֵאַיִן בָּאתָ" -

איך אני אדע מאיפה באתי? אוכל לדעת מאיפה אני בא? זו שאלה גדולה מאד. הרי מי זה אני? אני זה הנשמה שלי, לא כן? אם כך, מאיפה הנשמה שלי באה ואיך אוכל לדעת זאת? מה בכלל השאלה הזו 'מאיפה אני בא'? מה זה לבוא מאיזשהו מקום? כשמישהו יודע מהיכן הוא בא, הכוונה היא שהוא יודע מהי השליחות שלו, בשביל מה הוא בא. אם אתה יודע מדוע באת לעולם, אז וודאי שלא תבוא לידי עבירה כי אתה תעשה את מה שבשבילו באת.

לדוגמא, יש אדם שבא בשביל לקיים מצוות תפילין. אם הוא יודע שבשביל זה הוא בא, אז עכשיו הוא יודע מה עליו לעשות - צריך להניח תפילין. יש אדם אחר (לואי פסטר) שיודע שהוא בא בשביל להמציא את התרופה נגד כלבת. הוא יודע שבשביל זה הוא בא, לכן הוא עושה את זה. הבעיה היא, איך אני יכול בכלל לדעת בשביל מה באתי? כלומר פירושו של שהביטוי "מאין באת" הוא שתדע מהי הסיבה שבגללה באת לעולם, וזאת שאלה לא פשוטה. נצטרך לתת תשובה לשאלה זו.

"וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ" -

אחרי שתשלים את השליחות שלך בעולם הזה, דע מהו הייעוד העתידי שממתין לך בעולם הבא או בעוד עולמות, בעוד גלגולים וכדומה. 'לאן אתה הולך?' - אחרי שאגמור את השליחות שלי, מה יהיה לי לעשות? זו שאלה נוספת שאיננה פשוטה. גם זה יכול לעזור לי לא לבוא לידי עבירה, כי אני רוצה, מלבד ההצלחה של הייעוד שלי בעולם הזה, גם לדעת איך לכוון את עצמי להגיע לייעודים שלי בחיים העתידיים. 'לאן אני הולך?' לא כל כך קל לדעת. יש עוד המשך:

"וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן".

מה הכוונה "לפני מי"? זה לא ברור לפני מי? לפני הקב"ה כמובן, לא? אלא הכוונה היא: מיהו הקב"ה בשבילי - כלומר לפני איזה גורל אני צריך להישפט ולפני איזה ייעוד.

כל הדברים האלה שאמרתי עד כאן יפים, אך הם לכאורה עומדים בסתירה גמורה ומפורשת להמשך המשנה. הרי התשובה כתובה בבירור:

"דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. מֵאַיִן בָּאתָ - מִטִּפָּה סְרוּחָה, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ - לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן - לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא".

אם כך, מה אני בכלל מסבך אתכם עם יעוד וכדומה? כתוב כאן הכול בפשטות. לכן, מהי התשובה? אם נשים לב, את שאלות אלה שואל עקביה בן מהללאל פעמיים. מה פשר החזרה הזאת? משמע שנשאלו כאן שש שאלות ולא שלוש. שלוש שאלות שנשאלות לנשמה, ושלוש שאלות שנשאלות לנפש. הנשמה היא החלק האידאלי שלי שלא מחובר לחיי הגוף באופן מהותי, והנפש זה החיים הגופניים-פסיכולוגיים שלי. מה מעורר את עבודת הנשמה שלי? שאלות גדולות. אהבה. מה מעורר את הנפש שלי? היראה.

שאלה: אם כך, אז איפה התשובה לשלושת השאלות הראשונות? איך אני אמור לדעת?

תשובה: מעט סבלנות, אתה מיד תראה שהתשובות כתובות גם כן.

נחזור חזרה לשאלה. אם תשים לב לדבר הזה:

"דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן" -

אז אתה תעבוד את השם מאהבה. כאשר האדם עובד את השם מאהבה, אין לו שום התעוררות לעשות רע, כי איך אעשה את ההיפך מרצונו של מי שאני אוהב? אני אוהב אותך, אז אעשה משהו שלא מוצא חן בעינייך? ודאי שלא, כי אני יודע מאין אני בא ולאן אני הולך ולפני מי אני עתיד לתן דין וחשבון. אבל יש כאן בעיה, שמלבד האהבה שבליבי יש לי בלב גם נטיות רעות, ואותם נטיות צריכות זעזוע. הזעזוע בא על ידי עבודה מיראת העונש או מהתבוננות בשפלות האדם.

על זה יש שלוש תשובות: "מאין באת-טיפה סרוחה" - מה אתה בכלל? אתה שום דבר, 'טיפה סרוחה'. "ולאן אתה הולך" - התולעים יאכלו אותך, מה זה שווה בכלל? תראה מי אתה. ומה שיישאר בכלל מההכרה שלך - זה יעמוד בדין - תזהר מגהינם. 'בסדר, הבנתי, מעכשיו אני עושה רק מה שכתוב בשולחן ערוך'.

החלק השני של המשנה מובן לחלוטין. אם כך, מה זה החלק הראשון של אותה משנה?

"דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ" -

אם כך מה התשובה? מאין. זאת התשובה. מי זה ה-'אין'? האינסוף ברוך-הוא. כלומר אתה למעשה נטף של הרצון העליון. אתה חלק מן הרצון של הקב"ה שנהיה האני שלך. אז אתה בעצם המשך של הרצון הא-לוהי. "מאין באת"! באת אל העולם הזה. אתה באת מהאינסוף, לא התחלת מפה אלא התחלת משם. מאין באת, משמע, אין אפילו שאלה.

הדבר השני שצריך לדעת: לאֹין אתה הולך! כלומר, אתה חוזר, אחרי שאתה גומר את כל העבודה הזאת, להתכלל ברצון העליון. מאין באת ולאין אתה הולך. והאמת היא שבכתבי יד של מסכת אבות יש גרסאות שבמקום שיהיה כתוב "לאן" כתוב "לאין".

(גם בבראשית רבא כתוב שרבי יהושע מצא את בן זומא שהיה יושב ותוהה ואז הוא אמר לו: "מאין ולאין בן זומא?". כלומר, על מה חשבת? "מאין באת ולאן אתה הולך". "אן" ("לאן" = ל-"אן") ו"אין" זו בעצם אותה מילה).

אני רוצה להרחיב את הנקודה הזאת, כי באמת זו שאלה גדולה - מי אנחנו?
שאלה לא פשוטה. יש סיפור מפורסם בשם "תחרות הזיכרון" שמופיע בתוך סיפור של רבי נחמן מברסלב "מעשה בשבעה קבצנים". זה סיפור ארוך מאד של רבי נחמן שעשוי מחוליות חוליות של סיפורים. בתוך כל סיפור יש יחידות קטנות, כך שיש סיפורים בתוך סיפורים. בתוך אחד הסיפורים שבסיפור מסופר כך: שהייתה ספינה שנסעה בים והגיע רוח סערה שהפכה את הספינה. לאחר מכן כמה אנשים ניצלו מן הים, שחו והגיעו אל איזה אי, ועלו בתוך מגדל שהיה באי. כשהגיעו לראש המגדל אמרו: "מה נעשה עכשיו?", והחליטו לערוך תחרות זיכרון. הם היו צריכים שופט. תכף ומיד הגיע הנשר הגדול כדי לשפוט בתחרות. אתם בוודאי מבינים שכל פרט ופרט, הים, הספינה, המגדל והנשר, אלו הם כמובן משלים.

למשל, הנשר זהו סמל התשובה, ככתבו בספר תהילים (פרק ק"ג): "הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲו‍ֹנֵכִי... תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי". הנשר, לפי המקובלים, הוא מי שאחראי על התשובה.

אז הם יושבים בתוך המגדל, מגיע הנשר הגדול ואחד מהם, שהיה זקן ונראה מבוגר מאד אומר: 'אני זוכר כשקטפו את הפרי מן העץ', וכולם מתפעלים מאד מהזיכרון שלו. השני, שגם היה זקן אבל לא כמו הראשון, אמר: 'ואני זוכר כשהפרי היה על העץ' וכולם גם התפעלו מהזיכרון שלום וגם מאיך זה שהוא יותר צעיר מהקודם ובכל זאת הוא זוכר דבר שקדום ממנו. השלישי, שהיה יותר צעיר מהשניים, אמר: 'אני זוכר כשהנר היה דלוק...' וכולם התפעלו מאד. האחד שצעיר יותר הוא זה שזוכר יותר דווקא. הרביעי אמר: 'אני זוכר כששמו את הגרעין באדמה'. והחמישי, שהיה הכי צעיר מכולם, שנראה ממש ילד, אמר: 'ואני זוכר שום דבר!'. ואז הנשר הגדול אמר: 'הוא בעל הזיכרון הגדול מכולם'.

יש שאלה ידוע, שגם פסיכולוגים שואלים אותה כשהם מטפלים באנשים: מהו הזיכרון הראשון של האדם? למה זה חשוב? כי אדם יודע מאין הוא בא. הרבה פעמים הזיכרון הראשון זוהי נקודת המוצא שמסבירה הרבה התייחסויות של האדם אל החיים. כלומר, האדם מתייחס בצורה מסוימת אל החיים, משום שהוא זוכר מהזיכרון הראשון שלו את עצמו במצב מסוים שהיה בו. ואז באיזשהו מקום הוא משעבד את עצמו לדבר זה, למרות שהוא לא חייב לשעבד.

יש אכן אנשים שזוכרים דבר עתיק מאד. יש אדם שזוכר כשחתכו את חבל הטבור שלו. זה כמו שהורידו את הפרי מן העץ. כך אומר הדובר הראשון בסיפור. השני אומר: "אני זוכר כשחבל הטבור היה עדיין מחובר, כשהפרי היה על העץ". השלישי אומר: "אני זוכר כשהנר היה דלוק". מה זה "נר דלוק"? כתוב במסכת נידה שעובר בתוך הרחם הוא מקופל כפנקס וכו' וכתוב גם: (מסכת נידה, ל', ע"ב)

"נר דלוק לו על ראשו".

מאיפה חז"ל לקחו את זה? זה כתוב בספר איוב: (פרק כ"ט)

"מִי יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי קֶדֶם... בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי".

הרביעי שאומר: "אני זוכר כששמו את הגרעין באדמה" - הוא זוכר את ההפריה. נקודת היחס שלו היא שהוא זוכר את עצמו החל מהרגע שבו הייתה ההפריה של הביצית, כש'שמו את הגרעין באדמה'. החמישי זוכר שום דבר, כלומר הוא זוכר שהוא לא היה, כשהוא היה עדיין אין, ולכן הוא בעל הזיכרון היותר גדול. אפשר לומר שזה שבני אדם לא זוכרים את זה שהם לא היו - זהו שורש להרבה צרות. רוב בני האדם כששאולים אותם: 'איך אתה מרגיש? לאן אתה שייך?', עונים: 'אני שייך לעולם הזה'. מעט פעמים אדם זוכר שבעצם פעם הוא לא היה בעולם הזה. פעם לא הייתי כאן ולכן לא מובן מאליו למה באתי הנה: מה אני עושה כאן? מה רוצים ממני?

שאלה: למה דווקא היותר צעיר הוא בעל הזיכרון הגדול?

תשובה: משום שהוא כל כך צעיר עד שהוא אפילו עוד לא התחיל לחיות, לכן הוא שייך וזוכר עוד לפני הזמן.

מה שמיישר את ליבו של האדם, זה כאשר הוא שם לב שפעם הוא לא היה. אני רגיל תמיד להביא את המשל הבא: תאר לעצמך שאתה הולך לישון אחרי ארוחת צהריים למנוחת צהריים על מיטתך. כעבור רבע שעה אתה מתעורר, אתה עדיין שוכב, אבל אתה רואה שאתה לא על מיטתך, אלא שוכב באוויר. אתה מביט למעלה ורואה שמיים בצבע סגול, ארץ בצבע כחול, אתה רואה עצים כתומים עם פירות לבנים, שלוש שמשות, שני ירחים וכל מיני יצורים מוזרים עם אנטנות שקופצים ואומרים: 'בזיק-בזיק-בזיק...'. מיד אתה בודק את עצמך שאינך חולם – ולא, זוהי באמת המציאות. התגובה הראשונה היא: 'איפה אני?' שאלה שניה: 'איך הגעתי לכאן? מה רוצים ממני? מה המשמעות של כל זה? למה?!' אלה באמת שאלות נורמליות. כעת נתאר לעצמנו כעת אדם שמתעורר למציאות הזו שתיארתי ואיננו חושב שיש כל שאלה בכלל. נראה לו שאין בעיה, שזה מובן ופשוט. מה נחשוב על אדם כזה? נחשוב שהוא משוגע...

הסיפור הזה שסיפרתי לכם זה לא סיפור שהמצאתי אלא זה סיפור שבאמת קרה. סיפור שקרה לכל אחד מאתנו כאשר הוא הגיע אל העולם הזה. פעם לא היינו פה. הגענו לכאן ויש מעלינו שמיים כחולים, ארץ חומה, עצים ירוקים עם פירות כתומים ויצורים דוברי עברית או שפה אחרת שמסתובבים מסביבנו, ושמש וירח.  במצב כזה אדם הגון אמור לשאל את עצמו: 'איך הגעתי לכאן? לאן אני הולך? מה רוצים ממני? איך יוצאים מכאן? מהי המשמעות של כל זה?'

אלא כשרוב בני האדם, למעשה כולנו, הגענו לכאן, לא היה לנו כוח לשאול, וכשפיתחנו את היכולת לשאול אז כבר התרגלנו, וזה מה שגורם לרוב בני האדם שהם לא שואלים שאלות וחושבים שמי ששואל שאלות כאלה הוא לא נורמלי, בעוד שמצד האמת הוא האדם הנורמלי, הוא יודע מאין הוא בא ולאן הוא הולך. אם כן, ככל שאדם זוכר יותר אחורה מהיכן הוא בא, כך יש לו יותר סיכוי שלא לבוא לידי עבירה.

שאלה: יש ילדים קטנים, ככל שהם יותר קטנים הם יכולים לזכור אפילו מה שהיה לפני לידתם.

תשובה: נכון. יש ילדים שזוכרים אפילו מה שהיה לפני לידתם.

שאלה: כשאחותי הייתה קטנה היא סיפרה לאמי על חייה הקודמים. היא אמרה שהיא לא רוצה להיות זקנה אז אמי אמרה לה: "יש לך עוד הרבה שנים, את עוד ילדה", ואחותי אמרה לה" "כן, אבל פעם הייתי ילדה, וכבר הייתי אמא וסבתא, ואז נפטרתי, ומישהו זקן שאל אותי אם אני רוצה לחזור, ואמרתי לו שכן, ובאתי לפה".

תשובה: זה מעניין, אומרים שגם עם היפנוזה אפשר לשחזר את הגלגולים הקודמים. הדברים האלה נחקרו קצת. ידוע על סיפורים כאלה. אגב, אם אתה כבר מדבר על איזה זקן שאומר לחזור, אספר לך סיפור אמיתי: היה יהודי אחד שאני מכיר, הוא לחם בחרמון במלחמת יום הכיפורים והוא סיפר שעמד מול איש קומנדו סורי, כל אחד עם רובהו מכוון לשני. איש הקומנדו הסורי ירה עליו והוא מספר שהוא ראה את הכדור מתקרב קרוב אל ראשו ואז ראה את עצמו יוצא מגופו ומת. לאחר מכן הוא ראה את עצמו עולה בתוך אור גדול מלא אהבה לאיזשהו מקום ושם היה זקן. ואז הזקן הזה אמר לו: תחזור, יש לך עוד מה לעשות. ואז הוא חזר וראה את הכדור עובר לו ליד האוזן ואז הוא הספיק לירות באיש הקומנדו והרג אותו. אחרי אותו סיפור הוא הסתובב בכל הארץ, חיפש בנושא, הגיע אפילו לאילת ובאילת החליט שהוא רוצה לעלות לירושלים וכך הגיע עד למכון מאיר. נכנס לחדרו של הרב ביגון ואז הוא ראה מאחוריו, על הקיר, את התמונה של הזקן שהוא ראה. זה היה הרב קוק. מעניין. הוא סיפר זאת אחר כך ברדיו... אכן יש סיפורים כאלה. מעניין שגם גויים מספרים סיפורים כאלה, זה לא רק אצלנו, זה די אוניברסאלי.

שאלה: זה נקרא "מסע אסטראלי".

תשובה: כן, זה התחיל מאיזו אישה משוויצריה שעברה לארה"ב, שחקרה את הנושא הזה, אסתר קובלר-רוס. היא הייתה נשואה ליהודי. היא חקרה את הנושא הזה.

שאלה: איך אתה מסביר את זה שזה קורה לגויים גם כן?

תשובה: למה שאסביר זאת? למה שזה לא יקרה אצל גויים?

שאלה: זה סוג של שוני מסוים.

תשובה: זה נכון שיש שוני. איך אתה מסביר את זה שגויים אוכלים תפוזים? הרי גם יהודים אוכלים תפוזים? איך זה יכול להיות?

שאלה: זאת אומרת שתכלית הגוי הוא כמו של היהודי?

תשובה: אני לא אמרתי את זה. תכלית של גוי ושל יהודי זה לא אותו דבר. אבל זה שיש דברים שקורים גם לגויים וגם לנו - למה לא?! זו לא תשובה שלמה, אבל צריך להשתחרר לפעמים מכמה קיבועים שיש לנו בראש בדברים האלה.

אז בואו נחזור לענייננו. אם אני יודע מאין אני בא אז אני יודע טוב יותר גם לא לבוא לידי עבירה. אבל שוב נשאלת השאלה: מאין אני בא? כי מאיפה שאני בא זה לא מאיפה שאתה בא. נכון שכולנו היינו ברצון הא-לוהי הגדול, אבל בכל זאת יש הבדל ביני ובינך.

יש במסכת ראש השנה דף י"א, עמוד א', מאמר של חז"ל: "כל מעשה בראשית לדעתן נבראו." איך לפרש את הביטוי הזה? מה זה שכל מעשה בראשית ל"דעתן נבראו"? יש פירוש של הרמב"ם שמסביר שהכוונה היא שהכול נברא בדעה והשכל, זאת אומרת שהקב"ה עשה את הכול מסודר בדעה, אך רש"י מפרש אחרת. רש"י אומר: 'ששאל אותם אם רוצים להיברא ואמרו הן'. כלומר כל מצוי בעולם לפני שהוא נברא שאלו אותו אם הוא רוצה להיברא.

אם ככה זה אומר שכל מה שאני עושה בעולם הזה, זה אחרי ששאלו אותי ואתה לא יכול לבוא בטענה שלא רצית לשחק את המשחק. בטח שרצית לשחק את המשחק ובגלל שרצית לשחק את המשחק אז אתה גם צריך לתת על זה דין וחשבון. אבל אם באמת לא ביקשתי, אני יכול להגיד שאני רוצה לצאת מהמשחק.

נשאלת השאלה: לפני שהייתי, מי הייתי כששאלו אותי? את מי הקב"ה שואל אם הוא להיברא אם הוא עוד לא נמצא? אין לנו ברירה אלא לומר שהקב"ה שאל את עצמו.

שאלה: אולי זו הנשמה הפרטית...

תשובה: אם זו הייתה הנשמה הפרטית אז זה לא היה אני. מי זה 'אני' שהשם שאל?

שאלה: יש נשמה פרטית ואחרי זה השם רוצה לשאול אותה אם היא רוצה להיוולד.

תשובה: אז אתה אומר שלהיברא פירושו לרדת לגוף. אבל לא כתוב שם אם רוצים להיוולד. כתוב שם "כל מעשה בראשית" - השמיים, הארץ, הכוכבים, הכול.

שאלה: הרב, מה שאני מבין ממך זה שאנחנו זה הוא, הקב"ה.

תשובה: אתה כמעט מבין. יש ביטוי שאומרים במזמור של יום שלישי:

"אני אמרתי: אלוהים אתם ובני עליון כולכם".

אני רוצה להסביר את הנקודה הזאת. מי הייתי בטרם הייתי? הייתי חלק מן הרצון הא-לוהי. כביכול כשהקב"ה שואל הוא שואל את עצמו. מה זה עצמו? במקרה הזה, את רצונו. יש רצון כללי והרצון הזה מתפרט בכל מיני שליחויות, ברצונות מפורטים ואז כל אחד מאתנו הוא ביטוי לאיזשהו רצון. הרצון שאני מבטא איננו הרצון שאתה מבטא או שהוא מבטא - כל אחד מאתנו מבטא רצון מסוג אחר. לכן אני צריך לדעת מאין אני בא - אני צריך לדעת מהי נקודת הרצון שלי. לשם מה באתי.

יש ביטוי שאומרים בתפילת ימים נוראים:

"עד שלא נוצרתי איני כדאי".

מבאר הרב קוק בעולת ראי"ה, חלק ב', בסדר תפילת יום הכיפורים:

"לפני שנוצרתי".

שואל הרב קוק: כמה זמן עבר עד שלא נוצרתי? המון זמן. לפי התיאוריות המדעיות החדשות, לפחות מיליארדי שנים מאז המפץ הגדול. למה לא נוצרתי כל הזמן הזה? כי לא היו צריכים אותי. זה מה שהרב קוק אומר (עולת ראי"ה, חלק ב'):

"כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שמעולם עד שנוצרתי, ודאי לא היה דבר בעולם שהיה צריך לי, כי אם הייתי חסר בשביל איזו תכלית והשלמה, הייתי נוצר וכיוון שלא נוצרתי עד אותו הזמן הוא אות שלא הייתי כדאי עד אז להיבראות".

זה מה שנקרא "עד שלא נוצרתי איני כדאי" - לא צריכים אותי.

"ולא היה בי צורך. כי אם לעת כזאת שנבראתי מפני שהגיעה השעה שאני צריך למלא איזה דבר להשלמת המציאות".

אם נוצרתי עכשיו זה סימן שיש לי תפקיד שרק אני, ולא מישהו אחר, יכול למלא אותו. מה התפקיד שאני יכול למלא? להיות אני. רק אני הוא אני. אין מישהו אחר שהוא האני שלי. בזה אני מיוחד מכל אחר. האני של כל אחד הוא ספציפי לו. אז "עד שלא נוצרתי איני כדאי", אבל עכשיו כשנוצרתי אני צריך לעשות את מה שאני מיועד לו. בתפילת יום הכיפורים שבה האדם מתוודה על זה שהוא לא מילא את תפקידו, ולכן הוא אומר: "עכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי".

הביטוי 'מאין באת' במשנה שלנו פירושו שאני צריך לדעת מהי נקודת הרצון, השליחות המיוחדת שמתבטאת באני שלי עכשיו.

אגב, מה פירוש המילה 'אני' מבחינה דקדוקית? זה ה-'אן' שלי. כשאני אומר 'בגדי' - זה הבגד שלי. מה זה 'אני'? זה ה-'אן' שלי. מה זה 'אן'? זה מקום. ל-'אן' אתה הולך. לכן ה-'אן' שלי זה המקום שאני ממלא. זה התפקיד המיוחד לי. אם אני אדע מאין באתי, ודאי שלא אבוא לידי עבירה.

יש רק בעיה אחת - איך אדע מאין באתי? יש מעט מאד אנשים שיודעים את שורש הנשמה שלהם. לומר את האמת, את התפקיד המיוחד שלי אני מתחיל לברר בממוצע החל מגיל 93. זה הזמן שבו האדם מתחיל לברר לעצמו מי הוא...

יש טעות מצויה אצל אנשים צעירים. הם אומרים פעמים רבות: "תן לי קודם כל לברר מי אני, אחרי זה אני אחיה". יש רק בעיה אחת: בזמן שאתה מברר מי אתה, החיים עוברים. אתה תדע מי אתה פחות או יותר לקראת סוף החיים. זה מתברר עם הזמן. לכן לא צריך להשקיע בירור זה יותר מדי מאמצים. (זה טוב לאדם מדי פעם לבוא למכון מאיר, לאיזושהי תקופה שבה הוא מברר קצת מי הוא, אבל הוא ידע את זה רק בסוף חייו).

שאלה: זה לא מאוחר מדי?

תשובה: למה מאוחר מדי? תשעים ושלוש זה לא רע.

שאלה: כי כל החיים שלך עברו כבר, זה מייאש.

תשובה: למה? קודם כל אפשר לחיות אלף שנה. כתוב בתורה: "ביום אוכלך ממנו מות תמות" - יום של הקב"ה זה אלף שנה.

שאלה: רוב בני האדם לא מגיעים לגיל הזה, תשעים ושלוש.

תשובה: זו בעיה. אז כנראה שצריך להסיק מזה מסקנה שלא צריך לחפש יותר מדי עניינים. זה לא מייאש, אדרבה, זה משמח, שאני פטור מלתת תשובה לשאלה הזאת.

שאלה: אבל אם אתה יודע מי אתה, אתה פועל יותר טוב, אתה יודע מה המטרות שלך מה כן ולא לעשות.

תשובה: זה נכון אבל מכיוון שאני לא יכול לדעת בוודאות מי אני, לפחות לא באופן מוחלט, אז עדיף שאני אעשה, ואז מתוך כך יתברר לי מי אני.

שאלה: מה שאתה אומר זה שאתה יורה לנקודות חשודות בעצם.

תשובה: האדם הוא מה שהוא עושה. אם הוא עושה משהו באופן קבוע אז מתברר שזה הוא.

יש הרבה פעמים באישיות של האדם משהו שהוא מקרין שהוא מעבר למה שהוא תכנן. זה הסוד של הפנים של האדם. בפנים של האדם אפשר לפעמים להכיר ולומר - זה האדם. יש איזה מישהו פה, וזה מעבר למשחק שהוא משחק. הרבה פעמים אדם משחק לעצמו איזשהו משחק ובסוף מתברר שהוא משהו אחר ממה שהוא משחק. זה מה שנאמר כאן: "מאין באת ולאן אתה הולך" - כשתסיים את תפקידך אז אתה הולך לתפקיד חדש.

נאמר בגמרא שצדיקים מתים ביום ההולדת שלהם - ביום שבו הוא נולד באותו יום הוא מת. למה זה טוב? זה טוב, משום שהרגע שבו האדם נולד, זה גם כן מבטא איזשהו ייעוד. אם יש אדם שנולד בכ"ג בטבת זה ייעוד אחר מאשר אדם שנולד ב-ל' בשבט, או י"א בתמוז. אם אדם למשל שנולד בי"א בתמוז והיה צדיק, לא סתם צדיק אלא באמת הצליח לממש את הייעוד שלו בעולם הזה, אז כדאי שהוא יתחיל את הייעוד הבא גם כן בי"א בתמוז, כי רואים ש"פס הייצור" של י"א בתמוז אצלו עובד טוב. לכן מסלקים אותו מן העולם בי"א בתמוז כדי שיוולד מחדש בי"א בתמוז. לעומת זה, אם הוא פישל אז אומרים: 'לא הצלחת בחיים בעולם הזה, אז בא ננסה תאריך אחר'. זה מה שנקרא: "לאן אתה הולך".

בוא ננסה להבין את המשפט השלישי.

"ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון".

לפני מי? לפי התשובה לשאלה השישית, לפני "מלך מלכי המלכים הקב"ה", אך אנחנו עדיין בשאלה השלישית. לפיכך זאת בכלל לא שאלה, אלא תשובה! אתה צריך לדעת שאתה תיתן דין וחשבון לפני 'מי'. 'מי' - זו האישיות שלך. מה ההבדל בין 'מי' לבין 'מה'? על אישיות שואלים 'מי', על דבר, אובייקט שואלים 'מה'. לכן השאלה היא האם אני משהו או מישהו. האנשים השטחיים חושבים שהם 'משהו' והאנשים המעמיקים יודעים שהם 'מישהו'. לפיכך אתה צריך להיפגש עם עצמך בסוף לפני 'מי' - לפני האישיות שלך אתה עתיד לתן דין וחשבון.

שאלה: אתה המצוי, מי שאתה בפועל, או אתה הרצוי, מי שאתה ראוי להיות, תיתן דין וחשבון?

תשובה: אכן זה דומה לשאלה ששאל רבי זושא מאניפולי: 'כשאני אעלה לשמיים לא ישאלו אותי למה לא הייתי משה רבינו, אבל ישאלו אותי למה לא הייתי זושא'.

לכן פירושו של דברי המשנה "לפני מי אתה עתיד לפני דין וחשבון" הוא שיש לך אישיות ובפני הצורך להיות אותה האישיות אתה עומד. אם תדע את זה אתה לא תבוא לידי עבירה, כי אתה רוצה להיות נאמן לעצמך.

כל הדברים האלה הם ביטויים לעבודת השם מאהבה. אני יודע שאני באתי מ'אין', אני יודע של'אין' אני הולך, אני יודע שאני עומד לתן דין וחשבון לפני 'מי' ואז ממילא אני לא בא לידי עברה, כי האוהב אינו חוטא. מה זה אוהב? זה היודע. כך אומר הרמב"ם:

"אין אדם אוהב את השם אלא בדעת שיידעהו ולפי הדעת תהיה האהבה אם מעט - מעט, ואם הרבה - הרבה".

שאלה: "וידעת את ה' א-לוהיך"...

תשובה: "כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי" (ירמיהו ט', כ"ג), "אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי" (תהילים צ"א),  "דַּע אֶת אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ" (דברי הימים א' כ"ח ט')...

זה לגבי האוהב, אבל אח"כ יש מי שאיננו בהכרת הדרגה הזאת והוא נשלט ע"י הכוחות היותר בהמיים שלו, היותר יצריים, העיוורים. מה הוא יעשה? על זה אומרים לו:

"מֵאַיִן בָּאתָ - מִטִּפָּה סְרוּחָה " -

"אל תעריך יותר מדי את חיי העולם הזה". זו כבר מידת היראה.

"וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ - לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה" -

"מה אתה עושה מעצמך עניין גדול?! בסוף תהיה מאכל לתולעים". מי זה "אתה" במקרה הזה? הגוף, לא הנשמה - הגוף באמת כלה.

"וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן" -

למי שמעלייך. אדם שהוא במצב כזה לא נפגש עם האישיות שלו אלא עם מי שמעליו.

"לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא".

מראים לו שהוא בתחתית היררכיה גבוהה מאוד. לכן הוא לא יבוא לידי עבירה כי הוא ירא.

אם כך יש הבדל בין מי שעובד מאהבה לבין מי שעובד מיראה.

בפירושו על מסכת אבות שיצא לאחרונה הרב קוק שואל את השאלה הבאה: למה הטיפה היא סרוחה? הרי סירחון זה דבר לא טוב, הוא משפיל את זוהר הנשמה – כפי שאמרו חז"ל, הנשמה נהנית מן הריח הטוב. הרב קוק עונה שהיה ראוי שהטיפה תהיה מבושמת, שתיתן ריח טוב אבל היא נותנת ריח רע בגלל האחיזה של הנפש בבהמיות. אנחנו גם בהמות מלבד זה שאנחנו בני אדם, ומצד הבהמה שבנו יש סירחון תולדתי שגם הוא עובר דרכנו, וכיון שהוא עובר דרכנו הוא צריך בישום. כפי שאמרו חז"ל, מי שיש לו יראת חטא, יש לו 'ריח טוב' - כלומר חוש ריח מפותח, כמו ליצחק אבינו: "ריח בני כריח שדה אשר ברכו השם".

עד כאן המשנה של עקביה בן מהללאל.

שאלה: כל פרקי אבות דנים בעבודת הפרט לכאורה. האם אפשר לפרש את כל המשניות כמדברות על כלל ישראל כולל משנה זו, "דע מאין באת", על האומה הישראלית? מאין ישראל בא ולאן הוא הולך?

תשובה: כן, למה לא? זה יכול להיות נחמד, אפשר לכתוב פירוש שלם על מסכת אבות במדרגת הכלל.

שאלה: איך מה שהרב אומר שלא צריך להשקיע יותר מדי בבירור הזהות ושאת התשובה מקבלים רק לקראת סוף החיים חל על האומה הישראלית בכלליותה?

תשובה: גם האומה הישראלית תדע מי היא רק באחרית ההיסטוריה.

שאלה: אז לא צריך להתאמץ לכאורה?

תשובה: צריך להתאמץ קצת. אנחנו ממילא לא יכולים להגיע עד עומק הדברים, כי כיון שהאומה הישראלית היא אומה נצחית, אנחנו לא יכולים להבין מי אנחנו בנצח. אנחנו יכולים להבין את זה באופן אינטואיטיבי אבל לא עד הסוף. למשל כתוב בפרשת כי תבוא: "וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ". "וְלִהְיֹתְךָ" כתוב בלי ו' אחרי י'. בעל הטורים מסביר שוא"ו חסר כי אין הווית קדושתם של ישראל גלויה בעולם הזה כל כך. אנחנו יודעים שאנחנו עם קדוש, אבל זה לא לגמרי גלוי. לא תמיד מבחינים בהבדל בין יהודי לגוי, בין עם ישראל לשאר העמים - זה לא גלוי. לכן אין הווית קדושתם גלויה בעולם הזה כל כך. אכן אפשר להסביר את כל המשניות האלה כמתייחסות לכלל ישראל ויש הרבה מה ללמוד בזה.

יש במשנתו מילה אחת שעדיין לא הסברנו אותה:

"לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא".

מה פירוש הביטוי 'הקדוש ברוך הוא'? איפה מצאנו את הביטוי הזה? זה ביטוי לא פשוט. הוא לא כתוב בתנ"ך. רגילים להסביר שפירושו 'הקדוש יתברך' או 'ברוך יהיה', כמו שאומרים למישהו: 'ברוך תהיה', אבל זה לא מה שכתוב. כתוב:  "הקדוש ברוך הוא". מה המשמעות של המילה "הוא" כאן? המילה 'הוא' מופיעה כאן במובן של זהות. הקדוש - הוא בעצמו הברוך. כלומר אף על פי שהוא קדוש, תדע לך שהוא ברוך. הרי המושגים "קדוש" ו"ברוך" לכאורה סותרים זה את זה, הם הפוך אחד מהשני.

אכן כתוב בתורה לגבי היום השביעי: "וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ" (בראשית ב', ב'), וחז"ל שואלים מה זה אומר שהקב"ה בירך? במה הוא בירך את היום השביעי? הם עונים שהייתה מנה כפולה של מן ביום שישי: ביום שישי בבוקר בני ישראל היו קמים ולוקחים פי שניים מן. זה ברכה. לגבי "ויקדש אותו" חז"ל אומרים שלא ירד מן בשבת. זאת אומרת שהברכה זה תוספת חומרית, והקדושה באה כשיש היעדר חומריות. לכן הברכה והקדושה הפוכים זה לזה. באופן דומה כשאומרים בקדושה: "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות", זה בא להגיד שהקב"ה רחוק-רחוק. זה נקרא בשפה הפילוסופית שהקב"ה הוא טרנסצנדנטי, הוא מעל כל אפשרות של דעת. לעומת זאת כשאומרים בקדושה: "ברוך כבוד השם ממקומו", הכוונה היא ההיפך – שהקב"ה מתגלה, הוא אימננטי. לכן שתי ההכרות האלה לא נאמרות ע"י אותם המלאכים. מי שאומר "קדוש קדוש קדוש" אלו השרפים. מי אומר "ברוך כבוד השם ממקומו" אלו האופנים.

מה עושים בני ישראל? "ליושב תהילות לרוכב ערבות קדוש וברוך", כך אומר רבי יהודה הלוי. (בחלק מהסידורים החדשים מחקו את זה כי הם מפחדים מהפסק בחזרה וכו'). "קדוש וברוך" - זה החידוש של בני ישראל שמסוגלים לקלוט גם את הריחוק של הא-לוהות וגם את הקרבה של הא-לוהות. מצד הקרבה יש לי אהבה, מצד הריחוק יש לי יראה. לכן "הקדוש ברוך הוא" פירושו "הקדוש הוא בעצמו הברוך". זוהי הכרה כמעט פילוסופית, הביטוי "הקדוש ברוך הוא" הוא ביטוי פילוסופי. זה מסביר מדוע הביטוי הזה לא הופיע בתקופת התנ"ך – הרי בתקופת התנ"ך לא הייתה פילוסופיה, בתקופת התנ"ך הייתה הנבואה, התגלות ישירה, חווייתית של ה', שלא צריכה הגדרות מופשטות.

לכן הביטוי "הקדוש ברוך הוא" מופיע רק אצל מי שיכול להסתכל:

"הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים" -

מי שהוא בעל שכל הוא זה שנותן הגדרות פילוסופיות, ולכן הוא קורא לריבונו של עולם "הקדוש ברוך הוא".

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)