הרב אורי שרקי

פורים - משה רבנו ופורים

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




תלמיד חכם נקרא שבת

ת"ח נקרא שבת: "דתלמיד חכם כיום שבת" [1] (זוהר, רעיא מהימנא צ"ו כ"ט). כמו שדרך השבת אנו פוגשים את הקב"ה, כך גם דרך התלמיד חכם. לכן המועדים נקראים - "מועדים", הזמן שבו מתוועדים עם ה'. מתפקידם של המועדים הם, להפנים בזהותנו את זהותם של האבות הצדיקים מייסדי האומה.

מצאנו שני סוגי מועדים, וכן שני סוגי צדיקים. ישנם מועדים דאורייתא, ומועדים דרבנן. כמו כן אצל הצדיקים: אבות האומה שהקב"ה קבע (בחינת דאורייתא), וצדיקים שאחרי האבות שעם ישראל קבע (בחינת דרבנן). הגמרא אומרת שמילתא דרבנן-חביב [2], זאת כיוון שאנו שמחים שעם ישראל מייצר קדושה.

 

צדיקים ביחס למועדים

בחג הפסח הדמות המרכזית היא יוסף הצדיק, משום שיוסף הוא הדמות שמתחיל את גאולת האומה (וכן משיח בן יוסף): "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱ-לֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם" (שמות י"ג י"ט).

בשבועות הדמות המרכזית היא משה רבנו, שהוא מקבל ונותן התורה.

בסוכות הדמות המרכזית היא אהרן הכהן, כנגד ענני כבוד ושמחת המזבח.

בימים הנוראים - דוד המלך, כיון שבימים הללו אנו ממליכים את הקב"ה.

כנגד השבת - האבות: אברהם יצחק ויעקב.

ישנם ארבעה מועדים דרבנן שהם מהווים מעין המשך לארבעה מועדים דאורייתא:

חנוכה - בה הדמויות המרכזיות הם הכוהנים, מעין המשך של אהרן הכהן שבאו לתקן את חטא העגל בו היה אהרן שותף,

יום העצמאות - כנגד יוסף,

ויום ירושלים - כנגד דוד (משיח בן יוסף ומשיח בן דוד).

אם כן נותר לברר מיהו הצדיק של פורים?

 

הצדיק של פורים

פורים הוא זמנו של משה רבנו. כידוע משה נולד בז' באדר ונולד מהול. אם הוא לא היה נולד מהול, הברית שלו הייתה בפורים, מכאן שההצטרפות הרוחנית של משה לעם ישראל היא בפורים. דמותו של משה דומיננטית מאוד בסיפור המגילה, וסיפור המגילה נועד בעצם להפנים בזהות הישראלית את דמותו של משה.

במגילת אסתר (ט' כ"ג) כתוב: "וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת". מדוע כתוב 'קבל' בלשון יחיד? ספר הזוהר (כי תשא קצ"א) אומר על זה: "אלא דא משה דאיהו היהודים כללא דיהודאי" - כלומר זה משה שהוא כללות היהודים.

 

תורת משה ותורת אהרן

בתורה ישנם שני מהלכים שונים: האחד של תורת משה והשני של תורת אהרן. הגמרא אומרת שמשה ואהרן היו 'מכבדים זה את זה והיו שואלים זה את זה מה שמעת ותורת ה' יוצאת מבניהם'.

ישנה סכנה בהפרדת שני התורות הללו. יש סימני ההפרדה הזו בפרשת תרומה ששייכת רק למשה, שהרי שמו של אהרן לא מופיע בה, ובפרשת תצווה, ששמו של משה לא מופיע בה. מיד בעקבות ההפרדה הזו בפרשת כי תשא, כשמשה עלה למעלה ואהרן נשאר למטה, חל משבר רוחני בעם.

כמו כן מצינו בפרקי אבות (א', י"ב): "הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום, ורודף שלום, אוהב את הבריות, ומקרבן לתורה" - לתורה של משה. פירוש: תורת אהרן היקפית לתורת משה שהיא המרכז. כאשר אהרן מנותק ממשה הוא נעשה שותף לחטא העגל, כי לשיטתו יש להשתתף עם החוטא בחטאו בכדי להעלותו משם [3] - אומנם תורת משה מתנגדת בתוקף לגישה כזאת. מתורת אהרן נשארה הלכה אחת - האפשרות של עבירה זמנית על מצוות התורה על פי הוראת שעה של נביא מפי ה'. הסמכות הזאת של נביא, ששייכת לתורת אהרון, מוענקת לו על ידי תורת משה, כי לפעמים היא נצרכת כדי לתקן את העם ויש בה כוח לקרב את העם לתורה - לתורת משה. הראיה לכך באה ממעשה אליהו הנביא בהר הכרמל שבו הוא עשה בהוראת שעה מפי ה' מעשה אסור (הקרבת קורבן מחוץ לבית המקדש) בכדי להחזיר את העם בתשובה.

מה עושים עם תורת אהרון כשאין נבואה? על זה אומר הנביא האחרון, מלאכי, בספרו, ספר מלאכי (ג', כ"ב): "זכרו תורת משה עבדי" - ולא תורת אהרון. אם כן, כיצד נקרב רחוקים לתיקון העולם? על זה עונה הנביא: (שם, כ"ג-כ"ד): "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם". זה אומר שהנבואה תתחדש בבא הזמן, מספיק מוקדם כדי להחזיר את העם בתשובה, שלא ידון לרעה.

תקופת מגילת אסתר היא המעבר מנבואה לחכמה, המעבר לתקופת תורת משה. לכן במאורעות המתוארות במגילת אסתר עם ישראל מפנים באופן קולקטיבי את דמותו של משה.

 

הקשר לארץ ישראל

הנס של פורים נעשה בחו"ל ולכן לא אומרים עליו הלל (ערכין י'). זה בדיוק מה שקרה למשה שלא נכנס לא"י.

בהלכות פורים יש מוטיב של מתן כבוד לא"י. למשל זמנו של פורים הוא ט"ו בחודש (כמו שאר המועדים כי מהות החודש הוא במילוי הלבנה) ובכל זאת חוגגים אותו בי"ד כיון שהנס היה לא במקום הראוי לו - חוץ מהערים המוקפים שיש בהם זכר לא"י. כפי שאומר התלמוד הירושלמי וכפי שמובא ברמב"ם, קריאת המגילה בט"ו באדר בערים מוקפות חומה תוקנה מפני כבודה של א"י שהייתה חרבה בימים ההם, ורוב ערי ישראל מוקפים חומה מימות יהושע בן נון.

 

משה ואסתר

הגמרא (חולין קל"ט) שואלת: "משה מן התורה - מנין?", ומוצאת דווקא במקום הכי נסתר (בראשית ו'-ג'): "בְּשַׁגַּם [גימטרייה 'משה'] הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה [כשנות משה]". מיד אחרי זה הגמרא שואלת: "אסתר מן התורה - מנין? מרדכי מן התורה - מנין? המן מן התורה - מנין?". לכן נראה שלדמויות הללו יש קשר מהותי למשה.

הגמרא מוצאת את הרמז למשה בפרשת המבול כיון שלא ייתכן שיהיה דור במצב כ"כ גרוע שאין בו פוטנציאל לגאולה. לכן הגמרא מסבירה שהפוטנציאל הזה נסתר - הוא בתוך המים, כדברי בתיה שמשתה את משה מהמים כאשר משה היה בתיבה (אותה המילה כמו תיבת נח). בדומה לכך על השאלה "אסתר מן התורה - מנין?" הגמרא מביאה את הפסוק "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא" (דברים ל"א-י"ח). במקום בו יש משהו נסתר - שם "משה מן התורה" ו"אסתר מן התורה".

אנו לומדים מזה דבר גדול: העניין של תורת משה הוא לגלות את הנהגת ה' דווקא במקום הנסתר ולא במקום הגלוי.

מצד שני אנו רואים הרבה פעמים בתורה שמשה מגלה את הנהגת ה' בכל חלקי החיים. איך זה מסתדר?

משה למד תורה מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו. מה היה "השיא הלימודי" של משה? כשהוא לא ידע - הרי הוא ביקש מהקב"ה: "הַרְאֵנִי נָא, אֶת-כְּבֹדֶךָ", וסורב, נשאר במצב אי-הידיעה. אחרי כל הידיעות יש מדרגה יותר עליונה של אי-ידיעה - היא מעל הדעת, ככתוב בזוהר (האדרא זוטא, האזינו רפ"ט): "רישא דלא אתידע". המדרגה הזאת קשורה למצווה להתבשם בפורים "עד דלא ידע" (בין 'ארור המן' לבין 'ברוך מרדכי') - עד שיגיע למדרגה שהיא למילה מהדעת.

משה הגיע למדרגה הגבוהה הזו: "וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו" (שמות ל"ד כ"ט). זה שיא הידיעה של משה - אחרי שהוא שם על פניו מסכה (יש כאן קשר למסכות פורים ולכך שזה קרה אחרי חטא העגל בו עשו עגל מסכה).

מתי בדיוק משה הגיע למדרגה הזאת? בזמן שקרן עור פניו - "כי קרן עור פניו", המילה 'כי' משמשת פה במובן 'כאשר'. משה מלמד את העם כשפניו מגולים וקורנים, וכשהוא מסיים לדבר אתם הוא שם על פניו מסווה. זה לכאורה תמוה - היה עליו לעשות הפוך! אלא שהוא רצה ללמד אותם את הדברים הגלויים בפנים גלויות וכשהוא רצה ללמד אותם את אי-הידיעה הוא שם על פניו מסווה.

במדרש (מנחות כ"ט) בו משה שואל את הקב"ה ומנסה להבין את מה שקרה לרבי עקיבא הקב"ה אומר לו: "שתוק, כך עלה במחשבה לפני" - כי ישנם דברים שמשיגים אותם עם השתיקה, הם למעלה מהדיבור.

רבי יצחק הוטנר אומר בספרו "פחד יצחק" שיש שני סוגי תלמידים: זה שמבין את מה שרבו אומר כשרבו מדבר וזה שמבין את מה שרבו אומר דווקא כשרבו שותק. משה מיוחד בכך שהוא מבין את השתיקות של הקב"ה.

חז"ל אומרים שהסיבה לכך שיש מקומות ריקים (הרווחים בין הפרשיות) בספר תורה היא לתת למשה להתבונן: האותיות הן לכל עם ישראל והרווים - למשה, זה המדרגה שלו.

גם אסתר שותקת: "אין אסתר מגדת את עמה ואת מולדתה", ודרך שתיקתה מתגלים דברים עמוקים. עם ישראל קיבל בפורים את המדרגה הזאת של שתיקה כי כל המאורעות של פורים התגלגלו דרך ההסתרה.

ישנו עוד מכנה משותף בגדילתם של משה ואסתר. משה ואסתר נמצאים בבית המלך (מלך מצרים או מלך פרס) כשאף אחד לא יודע מי הם. ייתכן לומר שהם בעצמם לא יודעים מי הם - מצד אחד, דרך אבותיהם הם נצר להנהגת ישראל, ומצד שני, שניהם נהפכו לנצר למלכות הגוים (מצרים או פרס). אצל משה זה מתברר כשהוא גודל ויוצא אל אחיו: "וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו" (שמות, ב'-י"א). הראב"ע אומר ש"אחיו" פה הם המצרים והרמב"ן אומר שהם בני לישראל. נראה שמשה יוצא לברר לעצמו למי הוא באמת שייך - למצרים או לבני ישראל. ייתכן לומר שגם אסתר נמצאת במצב דומה כשמרדכי אומר לה: "כי אם החריש תחרישי כעת הזאת..." - כאן היא הייתה מוכרחת לברר לעצמה את זהותה ולהחליט על כיוון של חייה ודרך כך (כמו משה) על הכיוון של כל ההיסטוריה האנושית.

בספר הזוהר נאמר (פרשת נשא): ''בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר יפקון ביה מן גלותא", כלומר ע"י ספר הזוהר (שהוא סתרי התורה) נצא מן הגלות לגאולה. חז"ל אומרים (מגילה ט"ו): "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר 'ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי'". העולם עצמו נמצא בגלות מאז בריאתו - בגלות מהקב"ה שבראו בעשרה מאמרות. המאמרות שבהם הקב"ה ברא את העולם מסתירים את הקב"ה מהעולם. לעומתן עשרת הדברות (בהר סיני) מגלות את הקב"ה. לכן כדי להוציא את עולם מהגלות צריך להפוך את המאמרות לדברות: "כל האומר דבר", וזה 'בשם אמרו' - בשם מי שאמר והיה העולם. אסתר אמרה למלך את מזימת בגתן ותרש ובזה גלתה שהיא קשורה למרדכי וכך נגלה הנסתר, שהיא יהודייה. נמצא שע"י גילוי הנסתר באה הגאולה. זה מרומז במסכת אבות (א', י"א): "אבטליון אומר: חכמים, היזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות" - אפשר לפרש את המילה 'היזהרו' גם מלשון 'זוהר', "שימו זוהר בדבריכם".

אסתר מתנהגת כמשה שיוצא "מגניזתו" בבוא הזמן. שיאו של משה כאישיות היה כשהיה מוכן להימחות למען כלל ישראל (שמות ל"ב ל"ב): "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם [שם משלים רש"י "מוטב", אך זה אינו כתוב, ולפי הפשט נראה שמשה אומר לה': 'בין כך ובין כך מחני נא מספרך כי אין לי אישיות משלי לולא האומה הישראלית"] וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ". הקב"ה מציע למשה להבליט את אישיותו, למחוק את כל עם ישראל (מנער ועד זקן, טף ונשים) ולעשות משה לגוי גדול ומשה מסרב ומתבקש להתבטל לעומת האומה הישראלית. בדומה לכך אומרת אסתר: "כאשר אבדתי, אבדתי" - כלומר, "בין כך ובין כך אני אבודה" (הרי מרדכי אומר לה שאם היא תחריש אזי "ואת ובית אביך תאבדו", והיא לא החרישה ובכ"ז אבדה במשך הדורות! (לכן היא לא מופיעה כלל בסוף המגילה).

מגילת אסתר היא בסופו של דבר סיפור עצוב מאוד שבו מסופר איך אתסר נעלמת מההיסטוריה היהודית. חז"ל אומרים (מגילה י"א) שהביטוי "ויהי בימי" שממנו מתחילה המגילה הוא לשון צרה והמגילה אכן מספרת איך מלכות עוברת מישראל, דרך אסתר שהיא נצר לבית המלוכה הישראלי (בית שאול), לאומות העולם. המגילה מסתיימת בכך שמרדכי נהיה משנה למלך - ומה עם אסתר? היא נעלמה. אפשר לסכם את המאורעות המתוארות במגילה בכך שבתחילת הסיפור המצב של עם ישראל היה רע (היינו בגלות, "ויהי בימי אחשורוש'), אחר כך הוא נהיה ממש גרוע (גזירת המן) ובסוף חזר להיות רק רע (נשארנו בגלות). היינו צריכים לבכות ולא לשמוח על סיפור כזה - אבל אי-אפשר לא להודות לקב"ה על זה שהוא הציל את עם ישראל. לכן חז"ל אומרים שמשנכנס אדר צריכים להרבות בשמחה (כי זה לא מובן מאליו) ושצריך לשתות יין בכדי לשכוח את הצער שיש בגאולה זו, שהרי אנו מחויבים להודות לה' בכל מצב.

יש עוד דמיון בין משה לאסתר. כשמשה נשלח להוציא את בני ישראל ממצרים הוא מסרב בתחילה, וכן אסתר סירבה: "כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יֹדְעִים, אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית, לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה, וַאֲנִי, לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם." (אסתר, ד' י"א). גם משה וגם אסתר מסרבים להבליט עצמם, מתוך ענווה. בכדי לשכנע את משה הקב"ה שואל את אותו: "מַה זֶּה בְיָדֶךָ?" (שמות ד' ב') ומשה עונה שזה מטה. אצל אסתר מרדכי רומז לה שאולי אחשוורוש יושיט לה את השרביט (הדומה למטה).

מצינו גם שאסתר צמה שלושה ימים ומקובלים אומרים שמי שצם שלושה ימים כאילו התענה ארבעים יום - בדומה למשה שצם ארבעים יום: "וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי".

מסופר במדרש (בראשית רבה נ"ח ג') על רבי עקיבא שראה בדרשתו שהציבור נרדם וכדי לעורר אותם הוא שאל אותם שאלה: "מה ראתה אסתר למלוך על 127 מדינות?", וענה: "למדה משרה שחייתה 127 שנה". "הציבור נרדם" זה רמז לעם ישראל בזמן הגלות. חז"ל דורשים את המילה 'ישנו' בפסוק "ישנו עם אחד" כ-"יָשְׁנוּ", מלשון שינה, וכן, לפי מדרש, אמר המן: "א-לוהיהם ישן". זה הזמן שבו עם ישראל מתנהג כמו שרה שנלקחה לבית פרעה.

 

מרדכי ומשה

גם מרדכי דומה למשה. על מרדכי כתוב: " כִּי גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ" (אסתר, ט' ד'), וגם על משה כתוב: " גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות יא' ג'). מרדכי מגלם את המימד הגואלי של האישיות של משה - כמו שמשה גואל את ישראל, כך מרדכי (יחד עם אסתר) גואל את האומה. משה מביא לכך שעם ישראל מקבל את התורה ומרדכי מביא לכך שעם ישראל מקבל את התורה בפעם שניה בזמנו.

המגילה חייבת בשרטוט כמו ספר תורה (מגילה ט"ז), וכן שאר ההלכות כתיבת המגילה נלמדו מהלכות כתיבת ספר תורה. אחד המדרשים אומר: "משה קיבל את התורה כולה ואפילו מגילת אסתר" - כלומר, חייב להיות שתורת משה תופיע בדור מן הדורות כמגילת אסתר.

 

פרעו, אחשורוש והמן

מול משה עומד פרעה שגוזר שתי גזירות: אחת להשליך את הבנים למים והשנייה להשאיר את הנקבות ("וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן"). הפרעה רצה שהמצרים יישאו את בנות ישראל כדי לגנוב את הזהות הישראלית: הילדים של מצרי וישראלית יהיו ישראלים, לפי ההלכה, ומצרים, לפי הזהות, ואז המצרים יהפכו לעם סגולה. מטרת הפרעה כפולה: מצד אחד, להשמיד את ישראל, ומצד שני, להפנים את הכוחות הישראליים. במגילה יש שתי דמויות שמגלמות ביחד את פרעה: המן, שרוצה להשמיד את ישראל, אחשוורוש, שלוקח את אסתר כדי להפנים את כוחות האומה הישראלית. פרעה אחרי מכת בכורות משלח את ישראל ואומר: "וברכתם גם אותי", וכן אחשוורוש בסוף המגילה מכיר בערך של האומה הישראלית ומשליט את מרדכי ואסתר על ממלכתו. זה מה שחז"ל אמרו (מגילה י"ג): שהמן שמח שהפיל פור על זמן מיתתו של משה ולא ידע שזה גם יום הולדתו.

 

פורים - "הפיל פור"

המן הפיל פור: "הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן" (אסתר, ג' ז'). "פור הוא הגורל" - מה זה "הגורל"? זה גורל שאנחנו כבר ידוע לנו. איפה עוד בתורה יש גורל? "וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת - גּוֹרָל אֶחָד לַה', וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל" (ויקרא, ט"ז ח'). כפרת עם ישראל נעשית על ידי הגורלות שאהרון מטיל. מה זה הגורלות האלה? אנחנו, בני האדם, לא יכולים לדעת מראש איזה שעיר ילך לעזאזל ובסוף ההשגחה העליונה מסדרת את זה. בדומה לכך כשמשה גדל לא היינו יכולים לדעת האם הוא ילך למצרים או לבני ישראל ובסוף ההשגחה העליונה מסדרת שהוא מגיע לישראל. כך גם במגילת אסתר: אנחנו לא יודעים מראש האם אסתר תלך אך המלך או לא אבל ההשגחה העליונה מסדרת שהיא כן תלך.

ישנה טעות נפוצה שנוטים לומר שהאקראיות סותרת את ההשגחה העליונה (כי מערבבים בין 'מקרה' ל'אקראיות' וזה בכלל לא אותו דבר) - אדרבה, מגילת אסתר מלמדת אותנו ההשגחה העליונה מתגלה דווקא דרך האקראיות. כשהאדם לא יודע מראש מה יהיה, דווקא שם הוא פוגש את ה'.


 



[1] בשפת אמת (וישב, תרמ"ד) הסביר שיש צדיק עליון שמושיע את ישראל ע"י שמלמד עליהם זכות וזה בעיקר בשבת בה הוא מתקן את הנשמה.

[2] במסכת ע"ז (ל"ה): "מאי 'כי טובים דודיך מיין'? כי אתא רב דימי אמר, אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע, ערבים עלי דברי דודיך יותר מיינה של תורה".

[3] ראה סיפורי מעשיות לרבי נחמן מברסלב על בן המלך וההינדיק (תרנגול הודו).

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)