הרב אורי שרקי

יום הכיפורים - איני כדאי?

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




אנחנו אומרים בתפילת יום הכיפורים תפילה מיוחדת שכתובה בסוף תפילת העמידה:

"א-לוהי, עד שלא נוצרתי איני כדאי."

זה אומר שעד שלא נוצרתי לא היה כדאי שאיווצר. עד שלא נוצרתי עבר הרבה מאוד זמן. אם נלך לפי ההשערות המקובלות היום בתיאוריות המדעיות, מדובר על 14.6 מיליארד שנים. כלומר, במשך 14.6 מיליארד שנים, מתחילת הזמן ועד שלא נוצרתי – לא נוצרתי. כנראה שלא היה כדאי, לא היו צריכים אותי. גם הרב קוק אומר זאת בביאורו לתפילה הזאת בעולת ראי"ה:

"לפני שנוצרתי, כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שמעולם עד שנוצרתי, ודאי לא היה דבר בעולם שהיה צריך לי. כי אם הייתי חסר בשביל איזו תכלית והשלמה, הייתי נוצר. וכיוון שלא נוצרתי עד אותו הזמן הוא אות שלא הייתי כדאי עד אז להבראות ולא היה בי צורך."

כלומר, אם נוצרתי עכשיו, זה אומר שעכשיו צריכים אותי. עד שלא נוצרתי - איני כדאי, אבל עכשיו שנוצרתי - אני כדאי.

"כי אם לעת כזאת שנבראתי, מפני שהגיעה השעה שאני צריך למלא איזה דבר להשלמת המציאות."

הרב משתמש בתפילה הזאת כדי להראות את החשיבות שלי. במילים אחרות, אני היחיד בעולם שיכול להיות אני. אין מישהו אחר בעולם שיכול למלא את התפקיד הזה. יוצא לפי זה, שבשבילי נברא העולם שלי. ולכן,

"חייב אדם לומר: בשבילי נברא העולם."

אפשר היה לחשוב שההנחיה הכללית של העבודה הדתית היא לומר לאדם: "אתה לא חשוב, אתה הבל וריק. מה שחשוב זה כלל ישראל, הקב"ה, העולם", ודווקא החשיבה החילונית המנותקת מן המחויבות אל כל הרעיונות הגדולים האלה היא הנותנת ערך ל'אני'. אבל אם אנחנו מעמיקים בדברים אנחנו רואים שזה בדיוק ההפך הגמור.

אחת השאלות הגדולות בחשיבה האתיאיסטית היא מה הערך של חיי האדם. אמנם אדם מאוד אוהב את עצמו כי הוא קרוב אצל עצמו, אבל מהי באמת חשיבותו?! מה הלגיטימיות של ה'אני' שלי?! הרי מיליארדי שנים עברו עד שאדם הופיע כאן בעולם ואחרי שימות יעברו עוד מיליארדי שנים - במונחים יחסיים אדם מופיע על פני במת ההיסטוריה לחלקיק שניה. אם אדם יגיד: "לפחות בזמן שאני קיים אני חשוב", גם זה מסופק מאוד - יש סביבו עוד מיליארדי אנשים.

יש מחשבה שאומרת שאם א-לוהים מתגלה הכל נכנע לפניו. כך אומרים המוסלמים: אם א-לוהים פה, אין מקום לאף אחד. זוהי תפיסה אלימה, אימפריאליסטית של הא-לוהות. לכאורה, אפשר להביא ראיה לגישה כזאת מדברי דוד המלך שאומר בספר תהילים על ממעמד הר סיני, בו עם ישראל שמע את קול ה': "קול ה' בכוח". המילה 'בכוח' מעוררת אצל אדם אסוציאציה עם כניעה והתאפסות מול הא-לוהים אבל חז"ל אומרים: "קול ה' בכוח - לפי כוחו של כל אחד ואחד" - דווקא ההתגלות מבליטה את ה'אני' שלי.

יותר מזה, בספר בראשית (פרק י"א) יש תיאור של ניסיון של איחוד האנושות - בניית מגדל בבל שבאה לשמור על המצב של "שפה אחת ודברים אחדים... פן נפוץ על פני כל הארץ". חז"ל אומרים בפרקי דרבי אליעזר שבזמן בניית המגדל אם אדם היה נופל מהמגדל ומת לא היו שמים לב (כי ראו בו רק כוח עבודה שהיה שאפשר להחליף אותו במישהו אחר), אבל אם לבנה הייתה נופלת, כולם היו יושבים ובוכים ואומרים: "אימתי תעלה אחרת תחתיה?". אנחנו רואים שבתפיסה שמנסה לסלק את א-לוהים מהעולם, שזאת הייתה מחשבתם של בוני המגדל, החשיבות של ה'אני' לא קיימת. לכן כדי לבטל את המגדל הקב"ה ירד: "וירד ה'", "הבה נרדה". "וירד ה'" – כינוי להתגלות. בעקבות התגלות זו כל אחד פתאום הרגיש את עצמו - הרגיש את עצמו כל כך חזק שהוא לא שמע את שפת רעהו. ז"א שההתגלות מעצימה את הפרט - דבר שלא רגילים לחשוב עליו.

הרב קוק בעולת ראי"ה דן באותה השאלה: מה נותן את הלגיטימיות של ה'אני' שלי? בבוקר כשהאדם מתעורר הוא אומר: "מודה אני". איך הוא יודע שה'אני' שלו קיים?

גם דקארט שאל את השאלה הזאת: "האם אני קיים?", והגיע למסקנה שכן. הראייה שלו: "אני חושב, משמע אני קיים" (בלטינית: "Cogito ergo sum"). יש כשל לוגי במשפט הזה של דקארט: הוא השתמש במילה 'אני' כדי להגיד "חושב" לפני שהוא הוכיח שהמילה הזאת מותרת - הוא בעצם הניח את המסקנה שלו כהנחת יסוד ומתוך ההנחה הזאת כמובן הגיע לאותה המסקנה. דקארט אמר את המילה 'אני', כשהוא עוד לא הוכיח שה'אני' שלו לגיטימי, וזה מראה על הגאווה המונחת ביסודה של הפילוסופיה שמניחה את החשיבה בתור הדבר המובן מאליו, וכל השאר צריך להביא ראיה על קיומו. בתפיסה של הרב קוק זה בדיוק הפוך. אצל הרב קוק: מודה - משמע אני.

נמשיך לקרוא את דברי הרב קוק אחרי ההסבר של המילה 'מודה' באמצעות המילה 'אני':

"האדם מוצא את עצמו בעצמו, ע"י אור החיים הא-להיים המופיעים בקרבו, הממלאים אותו ברוח הטוב של רגש התודה (כלומר, אם אדם אמר 'מודה' הוא מכיר בזה שיש מי שחפץ בקיום שלו) של הכרת הטובה הא-להית והבטאתה. כי במה נחשב האדם בחלישות כוחו, באפסיותו ובזעירותו, נגד כל היקום הגדול והעצום, וכוחות הבריאה האדירים והנפלאים העוטרים אותו (כשאדם רואה את האוקיינוס זה יכול לעשות לו רע, כי לא אכפת לאוקיינוס שאדם מסתכל עליו), מרוב שממון לעומתם אובד האדם את תוכן האני שלו. אמנם בהאיר עליו אותו האור של הכרת הטובה הא-לוהית, וכל הסעיפים הקדושים כבירי עז הקודש שהיא מעירה בקרבו (כלומר, כשהאדם מודה), אז בא האדם להכיר את גדולת ערכו, את אניותו (מלשון 'אני') והעדר ביטולו בכללות ההויה, ומוצא את עצמו מאושר לומר בפה מלא: אני."

אנחנו צריכים לפעמים להתבונן בלגיטימיות של ה'אני' שלנו. כאשר אני מעלה ספק לגבי הלגיטימיות של ה'אני' שלי, באיזשהו מקום אני בא בטענות להורים שלי (תופעה ידועה בפסיכואנליזה), אבל מעבר לטענות האלה יש טענה יותר עמוקה - הטענה לפני הקב"ה: "למה עשית אותי? למה ה'אני' שלי?" כלומר, יש בביטול העצמי מעין גידוף כלפי מעלה, ולכן אפשר לומר שכאשר אדם בא לעשות את חשבון הנפש של ה'אני' שלו, הוא בא לחפש את הדרך להשיב לעצמו את הלגיטימיות של ה'אני' שלו.

לפי זה אפשר לחזור אל התפילה של יום הכיפורים, ולהבין אותה אחרת עכשיו.

"עד שלא נוצרתי איני כדאי" -

אם כן, היה כדאי שאיווצר עכשיו,

"ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי" -

אני אומר את זה כי אני בא עכשיו לדבר על החטאים שלי, מתוך וידוי.

יש בתורה שתי מצוות וידוי. יש וידוי על החטאים:

"והתוודו את חטאתם אשר עשו",

ויש וידוי מעשרות כשאדם צריך להגיד במה הוא היה בסדר (גם זה נקרא וידוי):

"בערתי הקודש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצוותך אשר ציוויתני. לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי... שמעתי בקול ה' א-לוהי, עשיתי ככל אשר ציוויתני."

יש זמנים שבהם אדם צריך להתוודות על הטוב שהוא עשה ויש זמנים שאדם צריך להתוודות על הרע שהוא עשה. יום הכיפורים הוא בשביל להתוודות על הרע זה מה שאנחנו אומרים בוידוי של יום הכיפורים - במילים של הרב קוק:

"ואילו הייתי מייחד מעשיי אל תכלית בריאתי הנני עכשיו כדאי, אבל כיוון שאין מעשיי מכוונים לטוב התכלית, הרי לא הגעתי אל תכלית בריאתי ואיני עדיין כדאי כמו קודם לכן."

זאת החוויה שאדם חווה כאשר הוא בא להתוודות על חטאיו. הוא אומר: "אני כדאי, ופתאום מתברר שאינני כדאי, כמו לפני שנוצרתי, לכן צריך לתקן".

"עפר אני בחיי, קל וחומר במיתתי", -

ואז -

"יהי רצון שתתקבל תשובתי",

כלומר, כדי להשיב אלי את ה'אני' שלי.

בדרך כלל כל עבודת ה' שלנו ביהדות היא לא עבודה של הפרט. האדם מוצא את ההשלמה של הפרטיות שלו דווקא מתוך הכלל, כלל ישראל.

למשל, יש זמנים בשנה הנקראים "רגלים". מה עושה אדם ברגלים?

"שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' א-להיך" (דברים, ט"ז-ט"ז).

כולם באים לעזרה, מביאים קרבנות, נפגשים עם פני ה', והקב"ה אומר: "אני רוצה להיפגש אתכם, אבל רק אם אתם באים בתור כלל ולא בתור פרטים". לעומת זאת, ביום הכיפורים אין מצווה לעלות לרגל כי צריך קודם כל לטפל בתיקון הפרט - אחרי זה אפשר לדבר על עלייה לרגל בחג הסוכות. ביום הכיפורים אנחנו לא רואים את פני ה' אלא 'לפניי ולפנים' - בַּפְּנִים של הפָּנִים. בדרך כלל הפנים זה עוצר, זה המקום שבו נעצרת החדירה אדם אל התוכיות של חברו. אבל יש פְּנִים שבתוך הפָּנִים, לפניי ולפנים, ואת זה אנחנו משיגים בשלושה מועדים שונים – ראש השנה, יום הכיפורים ושמחת תורה וזה נכון במיוחד לגבי יום הכיפורים.

מי שעושה את העבודה הזאת, להיכנס לפניי ולפנים, ביום הכיפורים עבור כל עם ישראל זה כהן גדול. כהן גדול נפרד מכל העם בעבודתו ביום הכיפורים והשורש של העניין נמצא באירוע ההיסטורי שאנחנו חוגגים אותו ביום הכיפורים (והוא אחת מהסיבות לתיקון היום הזה על ידי התורה) - קבלת הלוחות השניים (וזה, לפי התלמוד במסכת תענית, הסיבה לכך שיום הכיפורים הוא יום של שמחה). כשמשה עולה להר לקבל את הלוחות השניים יש הדגשה של התורה:

"ואיש לא יעלה עמך, וגם איש אל ירא בכל ההר" -

משה צריך לעלות לבד. הקב"ה כביכול אומר: "אני כועס על כולם אחרי מה שהם עשו עם העגל, יש רק אחד שאני מוכן שיבוא – זה אתה". "ואיש לא יעלה עמך" - "כי בך אני חפץ וזה רק בגלל שביקשת". כלומר, יש פה הדגשה גם של הייחודיות של האישיות של משה, מה שלא היה לפני חטא העגל. לפני חטא העגל אמנם משה עלה לבדו, אבל היו עמו גם שבעים זקנים ואהרון וכו'. כאן יש הדגשה מצד הקב"ה: "אני כועס על כולם, אבל עלייך אני לא כועס, אז אתה בא לקבל".

העבודה של הכהן הגדול ביום הכיפורים שונה מאוד מכל סוגי העבודות האחרות. הוא צריך להקריב קודם כל את פר החטאת אשר לו. איך ביום חג של כלל ישראל (אמנם צמים אבל זה בכל זאת יום חג של הכלל) הכהן הגדול מביא את הפר הפרטי שלו?! ולא עוד אלא שההלכה אומרת שהפר צריך להיות מממונו הפרטי של הכהן הגדול (לעומת כל שאר הקרבנות שהכהן מביא שהם מקופת הכלל). ההסבר הוא שכהן גדול צריך קודם כל לתקן את עצמו באופן פרטי: "את פר החטאת אשר לו, וכיפר בעדו ובעד ביתו", אחר הוא מביא קרבן בעד אחיו הכהנים, ורק אחר כך הוא מביא את השעיר כדי לכפר על כל ישראל. זה מצב שהוא מצד אחד מצב של שפלות ומצד שני הוא חושף עומקים שבלי זה לא היינו מגלים.

הדבר דומה ללילה. בלילה רואים כוכבים שלא רואים ביום - הכוכבים של הפרטיות. כל כוכב מופיע לפנינו כנקודה זעירה. ביום הכיפורים חוזרים אל הנקודה הפרטית.

הרמב"ם אומר בהלכות תשובה:

"יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכול, ליחיד ולרבים".

"לכול" - פירושו לנשמת הכלל שחוזרת בתשובה ביום הזה, ואז ממילא גם הרבים וגם היחיד עושים תשובה. הרמב"ם אומר בהמשך:

"לפיכך חייבין הכול לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכיפורים".

ז"א, כדי שזה יעבוד כל אחד צריך כיחיד לעשות את העבודה של התשובה. אמנם בזמן שבית המקדש קיים יש מישהו שעושה את העבודה הזאת בשבילי. היום, כאשר בית המקדש לא קיים, אני עושה גם כן את העבודה שלו.

הדברים מפורשים בהגדרה של התשובה שהרב קוק כותב במאמר "אל התשובה" שמופיע בחוברת "השבת, ישראל והזמנים" שמודפסת גם בספר "מאמרי הראיה". הרב קוק אומר:

"התשובה היא שיבה אל המקוריות, אל הראשית",

לא תמיד אדם שם לב שהוא חוזר אל הראשית. יש ביטוי "נחזור אל הראשונות". הראשונות אצל אדם - זה מה שהוא אמור להיות. זה ה'אני' היותר פנימי שלו, והוא זה שצריך להתברר. כדי שאדם יוכל לברר את ה'אני' הפנימי שלו, הוא צריך להתוודות על חטאיו, לחוזר בתשובה ולתקן את חסרונותיו. אחרי התיקון הזה מגיעים ל'אני':

"שיבה אל המקוריות אל הראשית לחבר את כל ענפי החיים אל השורש אשר משם הם יוצאים".

ביום הכיפורים יש לנו עבודה מיוחדת של חזרה אל עצמו. כדי לחזור אל עצמו הכהן הגדול עובר תהליך מאוד מיוחד שלא מצאנו אותו לגבי שאר ההלכות. הוא צריך במשך שבעה ימים לפרוש מביתו. לפי המשנה במסכת יומא (פרק א', משנה א'):

"שבעת ימים קודם ליום הכיפורים, מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין... רבי יהודה אומר, אף אישה אחרת מתקינין לו, שמא תמות אשתו..."

צריך לדאוג לפרישה של הכהן מן העולם. התלמוד שואל מאיפה למדו את הדין הזה ומביא שתי שיטות לתשובה לשאלה הזאת: שיטת רבי יוחנן ושיטת ריש לקיש.

רבי יוחנן אומר שלמדו את זה מהפרישה של אהרון ובניו לפני הכניסה אל המשכן ביום השמיני, כפי שכתוב במפורש בתורה:

"ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת ימי מילואיכם, כי שבעת ימים ימלא את ידכם".
יש מצווה מיוחדת לאהרון ולבניו שבמשך שבעת ימים הם יפרשו מכול ישראל, יפרשו מבתיהם וישבו פתח אוהל מועד שבעת ימים, ומזה אנחנו לומדים גם לגבי פרישת הכהן הגדול לפני יום הכיפורים.

לפי הדעה השנייה, דעת ריש לקיש, לומדים את זה מההכנה של משה לפני מעמד הר סיני - לפני מעמד הר סיני משה פרש מביתו. (יש קושיה ששם זה רק שישה ימים ולא שבעה אבל על כל פנים, יש דעה כזאת שלומדים את הדין הזה ממשה רבנו).

ההבדל בין שתי השיטות הוא האם יום הכיפורים זו כניסה מחדש אל הר סיני, שבהר סיני כל אחד הרגיש את עצמו (ואז, כדעת ריש לקשי, לומדים את הדין של כהן גדול מהכניסה של משה אל הר סיני), או שמא נאמר שיום הכיפורים זו חזרה אל המקום של השראת השכינה בבית המקדש - (ואז לומדים את הדין של כהן גדול, כדעת רבי יוחנן, מהכניסה של אהרון אל המקדש). ברובד יותר עמוק השאלה היא מה העיקר בעולם: התורה או עם ישראל. יש פה הבדל בין גישה חרדית שמעמידה את התורה כעיקר שלפיו מגדירים את הזהות של כל אחד מישראל, לבין גישה כלל ישראלית האומרת שמקום השראת השכינה הוא המגדיר את הזהות של כל פרט ופרט. מצד האמת, אין ניגוד בין שתי הערכאות, כי התורה מגלה מה שיש בתוך ישראל כבר מלכתחילה. על כל פנים, ההלכה היא כרבי יוחנן, שלומדים את זה מהכניסה של אהרון למשכן.

שאלה: איך אפשר להגיד שאין ניגוד בין שתי השיטות?
תשובה: זה ניגוד לכאורה, אבל מצד האמת אין פה שום ניגוד. אם נגיד ש"יהודי זה מי שמקבל תורה" זה ודאי שטות - הרי התורה נתנה ליהודים, כלומר ההגדרה של היהודים (בני ישראל) ניתנה מקודם. השאלה היא למה התורה ניתנה דווקא ליהודים ולא למישהו אחר. התשובה היא: כי התורה מתאימה לנשמה של היהודים. יוצא לפי זה שבתורה כתובה נשמת היהודים, לא בתור הגדרת הזהות שלו כמי שמקבל התורה אלא כמי שהתורה ניתנת לו.
לכן אין באמת ניגוד בין שתי השיטות.

איך לומדים מהכניסה של אהרון ובניו אל קודש הקודשים שכהן גדול צריך לפרוש שבעה ימים לפני יום הכיפורים? הרי שם זה לא היה ביום הכיפורים אלא באחד בניסן, לפי רוב הדעות?! התשובה באה מהפסוק:

"כאשר עשה ביום הזה, ציווה ה' לעשות לכפר עליכם".

בדיוק כמו שמשה עשה ביום חנוכת המשכן, כשהפריש את אהרון ובניו, צריך לעשות גם ביום כשאהרון בא לכפר עליכם (=עם ישראל), שזה יום הכיפורים - כלומר, צריך לפרוש שבעת ימים.

הגמרא במסכת יומא מנסה לדחות את הלימוד הזה, והיא עושה זאת במשך שני דפים. דרך הדחיות של הגמרא אנחנו נבין את המהות של יום הכיפורים.

הגמרא אומרת: אולי דין הפרישה הוא לא לפני יוה"כ אלא כל פעם שצריך להקריב קרבנות ציבור?! הרי גם בקרבנות ציבור כתובה המילה "ציווה": "ציווה ה' לעשות לכפר עליכם". כל הקרבנות באים לכפר ולכן אולי בכל פעם שמישהו צריך להקריב קרבן שיפרוש ששבעת ימים, או לפחות שהכהן המקריב את יפרוש שבעת ימים?! לכן אומרת הגמרא במסכת יומא (דף ב', עמוד ב'):

"ואימא ציוה דקרבנות דכתיב: 'ביום צוותו את בני ישראל'".

הגמרא אומרת שאי אפשר להגיד את זה כי:

"מי ידעינן הי כהן מתרמי דבעי ליה פרישה" -

אתה לא יודע איזה כהן יגיע (להקריב את הקרבן), אולי כהן אחר יגיע. אין לנו מינוי ספציפי לכהן מסוים שיקריב את הקרבן. זה דבר מסופק ולכן אינו דומה למקרה שבתורה. הגמרא ממשיכה:

"אלמה לא ניבעי ליה פרישה לכוליה משמרת בית אב?" -

אולי כל המשמרת בית אב שצריכה להקריב תפרוש שבעת ימים?! (הרי בוודאות הכהן שיקריב את הקורבן יהיה אחד מהמשמרת). התשובה של הגמרא שלילית:

"דנין דבר שקבוע לו זמן מדבר שקבוע לו זמן - לאפוקי קרבנות דכל יומא איתנהו" -

אי-אפשר ללמוד מקרבן שמוקרב ביום ממסוים על הקורבן שאין לו תאריך קבוע. ביום הכיפורים יש קביעות ויודעים מי המקריב, החזרה אל עצמו משיבה לאדם את הוודאות.

(יש פיוט של האשכנזים ביום הכיפורים:

"הוודאי שמו כן תהילתו".

בהקשר זה יש סיפור על אדם מהודו, מהטמה גנדי. השם המקורי שלו היה מוהנדס גנדי, אבל קראו לו המהטמה – הרוח הגדולה. הוא היה הלוחם הגדול בדרכים לא אלימות לעצמאותה של הודו. הוא היה נוהג דרכי פרישות קיצוניות. הוא הושפע מאוד מהג'ייניזם, בו היו נהוגים צומות בלי סוף. הוא היה גם פילוסוף. יום אחד הוא צם עשרים יום רצוף. שאלו את גנדי מה קורה לו כשהוא צם. הוא ענה שכשהוא צם הוא חושב מחשבות עליונות, על א-לוהים, והוא הוסיף: "אולי כל המחשבה הזאת היא רק דמיון, אבל יכול להיות שכול מה שאנחנו חושבים זה רק דמיון, אז לפחות זה הדמיון היותר נעלה שיש לאדם לעסוק בו". עד כאן דברי גנדי.

כשסיפרו את זה לרב קוק (גנדי חי בתקופה של הרב קוק) הרב קוק אמר: "ומה גנדי שהוא חסיד שבאומות, אחרי עשרים ימי צום הגיע סה"כ למדרגת ספק, עם ישראל צם יום אחד ואומר: 'הודאי שמו כן תהילתו'!". זאת הבחנה באופי של הרוחניות באומה הישראלית לעומת הרוחניות של אומות העולם, ששם שולט הספק ואילו אצלנו שולטת הוודאות).

יש תפילה ביום הכיפורים שהיא מאוד שמחה – תפילת נעילה. למה היא שמחה - הרי היא בזמן שנועלים את השערים וזאת הזדמנות אחרונה לחזור בתשובה?! כי זה הזמן שבו הוודאות חוזרת.

שאלה: מתי יש הספק?

תשובה: כל השנה יש ספק מי ה'אני' של אדם, כי אדם לפעמים חוטא וזה מכניס ספק בהגדרה של הזהות שלו. הפרישה של הכהן הגדול היא כי הוא צריך שבעה ימים כדי לחזור אל עצמו.

שאלה: למה הוא צריך כל כך הרבה זמן, שבעה ימים, כדי לחזור אל עצמו?

תשובה: כששני יהודים נפגשים ומדברים שעתיים כמה רע במדינה, לפני שהם נפרדים הם אומרים: "יהיה טוב". מאיפה זה התפרץ? הרי במשך שעתיים הם הוכיחו את ההיפך הגמור. אלא, כל זמן שאדם הוא במלוא ההכרה, הוא יכול לפעול נגד עצמו וכשהוא עומד לעזוב, פורץ החוצה מי שהוא באמת. לכן לא כל כך פשוט לחשוף את היהודי ולהחזיר אותו לעצמו.

הגמרא ממשיכה:

"ואימא רגלים?"

אולי צריך לפרוש שבעה ימים לפני הקרבת קורבן של רגל (פסח, שבועות, סוכות) כי יש לו תאריך קבוע? הגמרא עונה:

"דנין דבר שנוהג פעם אחת בשנה מדבר הנוהג פעם אחת בשנה" -

יום הכיפורים זה פעם אחת בשנה ורגלים יש שלוש פעמים. הכניסה למקדש (למשכן) בימי אהרון ובניו הייתה פעם אחת והיא דומה יותר למועד שהוא פעם אחת בשנה ולא שלוש פעמים. הגמרא ממשיכה:

"לאפוקי רגלים דלאו פעם אחת בשנה נינהו" -

אולי רגל אחד?! התשובה של הגמרא: אתה לא יודע איזה רגל מתוך השלושה ואם תרצה לבחור אחד מהם, יש ספק איזה מהם לבחור. מכיוון שזה ספק, זה לא מתאים לפרישה.

האפשרות הבאה שהגמרא מציעה היא לקחת במקום שלושת הרגלים את שמיני עצרת שהוא רגל בפני עצמו והוא פעם בשנה - אולי לפני שעובדים את עבודת הקרבנות בשמיני עצרת צריך לפרוש שבעה ימים?!

תשובת הגמרא היא שלילית:

"דנין דבר שאין קדושה לפניו מדבר שאין קדושה לפניו, ואין דנין דבר שיש קדושה לפניו מדבר שאין קדושה לפניו."

לפני שמיני עצרת יש קדושה - חג הסוכות. שמחני עצרת הוא חג שנסמך על חג אחר. דבר שנסמך על משהו אחר, זה עדיין לא חזרה אל העצמיות. צריך משהו שהוא לגמרי מנותק.

האפשרות הבאה שהגמרא דנה בה היא ראש השנה. ראש השנה הוא (לפי הדין המקורי) יום אחד ואין קדושה לפניו. תשובת הגמרא היא עוד פעם שלילית:

"דנין פר ואיל שלו מפר ואיל שלו".

הפר שמקריבים בראש השנה הוא פר של ציבור, והפר שמקריבים ביום הכיפורים הוא פר של הכהן, וגם הפר שהקריב אהרון כשהוא נכנס אל המשכן היה פר שלו.

שוב רואים את החשיבות של החזרה אל הייחודיות. עד כדי כך שעל זה אומרת הגמרא שהקב"ה אמר לאהרון כביכול, בשלך אני רוצה יותר משל כולם, כי אני כועס על כולם.

הגמרא אומרת שיש עוד סיבה למה דין הפרישה שייך רק ליום הכיפורים:

"דנין עבודה בכהן גדול מעבודה בכהן גדול."

כמו שהכניסה אל המשכן בימי אהרון הייתה עבודה בכהן גדול, כך הכניסה של הכהן הגדול ביום הכיפורים, גם היא מצריכה שבעת ימים פרישה. כלומר, הכהן הגדול בתור אישיות ייחודית - יש רק אחד כהן גדול אחד באומה.

הגמרא אמרת בהמשך:

"דנין עבודה בכהן גדול מעבודה בכהן גדול... דנין עבודה תחילה מעבודה תחילה" -

עבודת אהרון ובניו הייתה העבודה הראשונה במשכן שאין כמוה, וגם עבודת כהן גדול ביום הכיפורים בקודש הקודשים - אין כמוה, ולכן אומרת הגמרא: רק יום הכיפורים מתאים לעניין.

בכל הלימודים האלה של הגמרא יש הדגשה של החזרה אל הנקודה העצמית הפרטית המצומצמת ביותר שמשם אנחנו שואבים את כוחות החיים.
(לפי תורת הקבלה הדיון בגמרא הלך לפי הסדר העולה של ספירות: מהמלכות, דרך נצח והוד, ליסוד, תפארת, גבורה וחסד, בינה, חוכמה וכתר. הגמרא מחפשת את החזרה אל המקוריות).

אנחנו למדנו את הפרישה של הכהן הגדול מהפרישה של אהרון ובניו. למה אהרון ובניו היו צריכים לפרוש שבעה ימים לפני הכניסה למשכן? למה דווקא שבעה ימים? בריאת העולם מתוארת לנו כמעשה של שבעה ימים. כשנכנסים אל המשכן נכנסים לעולם חדש, צריך לסכם בתוך הנפש את כל העולם כולו ולעבור מחדש את כל שבעת ימי הבריאה, כי נכנסים עכשיו אל היום השמיני, ככתוב במפורש:

"ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרון ולבניו ולזקני ישראל."

הכניסה לקודש הקדשים היא כניסה אל היום השמיני. מתי היה היום השמיני של הבריאה? ב-א' בניסן שנכנסנו למשכן התחיל היום השמיני של הבריאה. הרי כתוב: "ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי", ולא כתוב "ויהי ערב ויהי בוקר יום השביעי". מכאן, שהיום השביעי לא הסתיים. אנחנו עדיין בתוך היום השביעי, אבל בתוך המשכן התחיל היום השמיני.

אם רוצים לדעת כיצד העולם ייראה ביום השמיני צריך להיכנס למקדש. במילים אחרות, המשכן הוא יצירה אקסטרה טריטוריאלית בעולם, הוא גוף זר, חתיכת יום שמיני שתקועה בתוך היום השביעי. כשיש גוף זר בתוך המערכת הוא נדחה, נפלט, וזה מסביר מדוע המקדש מדי פעם חרב. הקושי הוא לא למה המקדש חרב - זה שהוא חרב זה מובן - אלא איך הוא מצליח להיות בנוי לפעמים. התקופות בהיסטוריה שבהן בית המקדש בנוי הן תקופות פרדוקסליות בהו יש נוכחות של ממד אחר, של עולם אחר בתוך עולמנו הטבעי. יש מתח בין השביעי לשמיני. אם רוצים להיכנס אל היום השמיני, צריך קודם כל לשבת שבעת ימים פתח אוהל מועד, להשלים את כל העולם כולו, ואחר כך להכנס אל היום השמיני.

בתוך היום השביעי משה נתן לנו את התורה. לכמה זמן? אחד משלושה עשר העיקרים של הרמב"ם הוא:

"שזאת התורה לא תהי מוחלפת ולא תהי תורה אחרת מאת ה'"
הרמב"ם במורה נבוכים אומר: מדוע אני אומר שהתורה לא תשתנה? בגלל שהתורה מתאימה למצב העולם כפי שהוא, ומאחר שהעולם לא ישתנה, גם התורה לא תשתנה.

מי שסובר שהעולם עתיד להשתנות, סובר שהתורה תשתנה. כך אומר הרמב"ן.

שאלה: מה לגבי הקרבנות?

תשובה: אם אתה אומר שהעולם עתיד להשתנות, אז אתה אומר שהקרבנות יתבטלו. אם העולם לא משתנה – אז הקרבנות לא מתבטלים.

האמירה שהתורה נצחית נכונה, אם אנחנו מניחים שהעולם נשאר כמות שהוא. אבל אם העולם ישתנה – אז התורה תשתנה. זה נקרא "היום השמיני".

כשאנחנו שולחים את הכוהנים להיכנס לתוך היום השמיני יש לנו בעיה. אולי הם לא ישמעו לרבנים יותר ויגידו: "התורה שמשה מצווה עלינו, זה טוב לשבעת ימים, ליום השביעי. כשנכנסים ליום השמיני, זה כבר לא העניין של משה, אנחנו כבר בעולם אחר." אבל בסוף בפרשת צו כתוב:

"ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאות ימי מילואיכם, כי שבעת ימים, ימלא את ידכם... ויעש אהרון ובניו את כל הדברים אשר ציווה ה' ביד משה."

 רש"י מפרש:

"להגיד שבחן, שלא היטו ימין ושמאל".

איך רש"י משבח את אהרון שלא שינה מדברי משה? אם אני הייתי שומע את משה ישירות והייתי יודע שזה מפי הגבורה, לא הייתי מעלה על דעתי לשנות. ועוד דבר. כתוב: "ויעש אהרון ובניו", אבל היה צריך לומר "ויעשו". "ויעש" אומר שאמנם אהרון היה שלם עם זה שמשה אומר לו מה לעשות, אבל אצל בניו ביום השמיני זה התחיל לחרוק.

"ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרון ולבניו... ויאמר משה: זה הדבר אשר ציווה ה' תעשו, ויירא אליכם כבוד ה'."

אהרון עושה, הבנים כבר מתחילים להשתולל עם אש זרה. כלומר, יש סכנה שביום השמיני לא ישמעו למשה. הדברים כתובים בגמרא יומא דף ד' ע"א:

"ומה אמור בענין דמלואים אהרן פירש שבעה ושימש יום אחד (זה היום השמיני) ומשה מסר לו כל שבעה כדי לחנכו בעבודה."

במשך שבעה ימים משה נותן הדרכות לאהרון.

"ואף לדורות כהן גדול פורש שבעה ומשמש יום אחד. ושני תלמידי חכמים מתלמידיו של משה, לאפוקי צדוקין, מוסרין לו כל שבעה כדי לחנכו בעבודה. מכאן אמרו: "שבעת ימים קודם יוה''כ מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין וכו'".

"לאפוקי צדוקין" - הנטייה שהייתה לנדב ואביהוא לא להישמע לדברי משה זהו השורש של הצדוקיות. צדוקי עושה בתוך המקדש מה שהוא רוצה. אי אפשר לדעת אם הכהן הגדול ישמע לרבנים או לא ישמע לרבנים. לכן אומרים לו לפני שהוא נכנס לקודש הקורדשים:

"משביעין אנו עליך במי ששיכן שמו בבית הזה, שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך."

חוששים שאולי הוא צדוקי.

"הוא פורש ובוכה, והן פורשין ובוכין."

מעשיו סתומים ואף פעם לא נדע מה הוא עשה באמת בתוך המקדש. אולי הוא שם את קטורת על הגחלים לפני הכניסה לקדש הקודשים?! או אחרי שהוא נכנס!? אי אפשר לדעת. יש סכנה שהוא לא ישמע לחכמים ויעשה מה שהוא רוצה שם לכן ואנחנו משביעים אותו.

נדב ואביהוא לא שמעו למשה ונשרפו. האם זה היה טוב להם או לא? להם זה היה מצוין, ככתוב:

"בקרבתם לפני ה'."

מי לא היה מוכן לשלם על זה כדי שהוא יהיה קרבן לה'? ז"א, הם היו בעלי שאיפה מיסטית ולכן נקראו (ראה את דברי רש"י שם) 'מיודעיו של מקום'. יש מנהג שכשקוראים בתורה ביום הכיפורים בפרשת "אחרי מות" כשהחזן אומר:

"אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה',"

נוהגים לבכות על מיתתן של צדיקים. כלומר, זה לא נחשב חטא מצד נדב ואביהוא - להם זה היה מצוין, תענוג. אבל יש בעיה: אנחנו לא שלחנו אותם בשביל לעשות כיף. אנחנו שלחנו אותם כדי שהם יביאו לנו משם משהו אלינו. לכן, אנחנו לא נותנים להם להיות ביום השמיני כמו שהם היו רוצים, אלא אנחנו משביעים אותם. להשביע - פירושו לחבר אותם אל היום השביעי, להשאיר אותם קשורים אלינו. יש גם דברי חז"ל ידועים על כך שקושרים חבל ברגלו של הכהן הגדול כשהוא נכנס לקודש הקודשים -לא כדי להוציא אותו אם ימות - שלא ישכח אותנו. כשהוא נמצא שם יש פיתוי לא לחזור כי הוא פוגש שם את השכינה, זה תענוג גדול.

המקור לסיפור עם החבל הוא ספר הזוהר. ייתכן שהכוונה שם לא לחבל אמיתי אלא לחבל מנטלי, שלא ישכח אותנו.

שאלה: כתוב שם: "לא השלים שנתו".

תשובה: הוא לא מת בקודש הקודשים. הוא מת באותה שנה. זה לא קרה אף פעם שכהן גדול מת בקודש הקודשים. אחד קיבל מכה ממלאך בתוך הקודש כשהוא יצא, והוציאו אותו פצוע והוא מת אחרי כמה ימים.

שאלה: בגמרא כתוב "הזר הקרב יומת" גם לגבי הכהן הגדול. הייתה תקופה שקנו בכסף.

תשובה: נכון. הם מתו מידי שמיים. זה מבחינת "הזר הקרב יומת", הוא זר לעניין. הוא כהן, הוא ממשפחה של כוהנים, אבל הוא לא שווה את זה. היו הרבה כוהנים שמתו באותם הימים.

מהו הרגע הנשגב ביותר בעבודתו של כהן גדול לפי סדר העבודה שאנחנו קוראים בתפילות של יום הכיפורים?

"ובכן מה נהדר היה כהן גדול בצאתו..." -

לא כשהוא נכנס אלא כשהוא יצא. הרגע כשהוא נכנס הגדול בשבילו, לא בשבילנו, ואנחנו דווקא שמחים כשהוא יוצא:

"בצאתו בשלום מן הקודש."

זה אומר שבעבודה של יום הכיפורים, של התשובה בכלל, יש חזרה אל העצמיות, אל קודש הקודשים של האישיות שלך, אבל זה יכול לגרום לטעות שלא כדאי לשוב אל העולם הזה. אפשר לפתח תפיסה נזירית של פרישה מן העולם. כנגד התפיסה הזאת יש הלכה שדווקא במוצאי יום הכיפורים אוכלים - יש סעודה בסוף יום הכיפורים והרמ"א אומר שזאת סעודת מצווה. עורכים שולחן עם מפה יפה, בשר, יין, כמו בסעודה של שבת. השאלה היא למה אוכלים? יש בזה כמה דעות.

דעה אחת אומרת שאוכלים בגלל שרעבים. הדבר לא מתקבל על הדעת, כי כל אדם שעובר את יום הכיפורים יודע שכשמגיע סוף הצום אף אחד לא רעב.

דעה אחרת אומרת שאוכלים בגלל שחייבים לציין את סיום הצום, אבל זה גם לא נכון, כי אם זה רק בגלל שנגמר הצום אז אפשר לשתות כוס תה עם שני ביסקוויטים ואתה בזה לציין שהצום נגמר. אבל ההלכה אומרת: לא, צריך לעשות סעודת מצווה. מכאן אנו לומדים שהמטרה של הצום של יום הכיפורים היא הסעודה שבמוצאי הצום.

יש הרבה דברים שנקראים "סעודה" (למשל, אישות נקראת סעודה - "הלחם אשר הוא אוכל" [דברי יוסף על פוטיפר ואשתו]). הסעודה בעולם הזה (במובן הרחב של המילה) מנמיכה את האדם, משפילה אותו, מביאה אותו לידי חטא. קורח ועדתו לא הגיעו למה שהגיעו אלא בגלל הסעודה (ראה את המדרש פסיקתא זוטרתא על פרשת קורח). העולם הזה הוא עולם של קרבות והסעודות הן ההזדמנות ליפול. לכן עושים את יום הכיפורים כדי שנוכל לאכול בקדושה. המבחן של יום הכיפורים הוא הסעודה שלאחריו - היא מוכיחה שיום הכיפורים הצליח.

האכילה של אדם מראה איפה הוא נמצא. אכילתם של הצדיקים היא כל כולה קודש. באופן מהותי הצדיקים לא צריכים את יום הכיפורים והם צמים כי הם שותפים עם הכלל. יש מחלוקת תנאים האם לעתיד לבוא יתבטל יום הכיפורים. מי שאומר שיתבטל, המהר"ל מסביר את הדעה שיום הכיפורים יתבטל בכך שלא יהיה חטא ולכן לא יהיה צורך ביום הכיפורים. הדעה השניה אומרת שתמיד יש סכנה של חטא ולכן תמיד צריך את יום הכיפורים. במצב האידיאלי יום הכיפורים הוא בדיעבד. יותר נכון – במצב האידיאלי, כשהעולם מתוקן, יום הכיפורים הוא יום שבו צריך וראוי לאכול כי זה הזמן של השמחה הגדולה.

אגב, יש אדם אחד שמותר לו לאכול ביום הכיפורים - האיש העיתי ("האיש שקבעו לו עת", השליח המביא למדבר את השעיר שנשלח לעזאזל) . הוא מכפר על כל עוונותיהם של ישראל ולכן הוא יכול לאכול.

שאלה: גם לחולה מותר לאכול ביום הכיפורים.

תשובה: אין מצווה שיהיה אדם חולה ביום הכיפורים, אבל חייב שיהיה איש עיתי.

לכן יום הכיפורים הוא יום שבו אנחנו חוזרים אל עצמנו ובעקבות כך יכולים אחר כך לאכול את הסעודה ולהצטרף אל הכלל לשמחת הסוכות, ופעם בשבע שנים לשמחת ההקהל, בו כל הכלל כולו נפגש עם פני ה'.

שאלה: למה יש הפרש של כמה ימים בין יום הכיפורים לסוכות?

תשובה: כדי לחזור מהפרט אל הכלל. למשל, מי שקורא בתורה ביום הכיפורים זה הכהן הגדול - לעומת המלך שקורא בתורה בהקהל בסוכות. המלך מקבל את ספר התורה מהכהן הגדול - הכהן הגדול מוסר את ספר התורה למלך והמלך קורא. מלך מופקד על הכלל והכהן הגדול מופקד על הפרט. הולכים לכהן אם יש לי בעיה פרטית, אבל אם יש לי בעיה כללית הולכים למלך.

זה לא סותר שהכהן הגדול מטפל גם בחטאים של הכלל: החטא משיב את האדם אל הפרטיות שלו, חטאים של הכלל הם נפילה של הכלל אל הפרטיות ולכן הכהן הגדול, שהוא מומחה לטיפול בחטאים ולפרטיות, מטפל בחטאים של הכלל. (איך מודדים אם הכלל עשה את החטא? סופרים האם רוב שבטים חטאו או לא - זה נידון במסכת הוריות).

שאלה: האם המהות העצמית הפנימית של האדם קיימת גם אצל אומות העולם?

תשובה: יש מעין דבר כזה. אצל אומות העולם יש בראש השנה שלהם מנהג לעשות "החלטות טובות". ז"א, שהם עושים מעין תהליך של תשובה.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)