הרב אורי שרקי

תשעה באב - קמצא ובר קמצא (אגדות החורבן ממסכת גיטין)

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




אנחנו נלמד אגדות החורבן שבמסכת גיטין.

"אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב [מהו זה שכתוב] 'אשרי אדם מפחד תמיד, ומקשה לבו ייפול ברע'?"

מפחד - הכוונה זהיר. אדם צריך להיזהר.

מקשה ליבו - מי שהוא אכזרי. מי שאכזרי ייפול ברע.

עונה על זה רבי יוחנן:

"אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלם" -

ירושלים חרבה בגלל המעשה של קמצא ובר קמצא.

"אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא" -

על תרנגול ותרנגולת חרב הר המלך - אזור השומרון.

"אשקא דריספק חרוב ביתר" -

בגלל דופן של מרכבה חרבה ביתר.

אז מהו הסיפור הזה של קמצא ובר קמצא?

אומר התלמוד:

"אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים. דאהו גברא דרחמיה קמצא (אותו אדם שאוהבו היה קמצא) ובעל דבביה (והשונא שלו) בר קמצא".

איזה מין שמות אלה?! מה זה קמצא? חגב. יש לזה עוד משמעות. משהו מתקמץ, קטן. גם חגב זה דבר קטן- כפי שהמרגלים מספרים על עצמם בספר במדבר:

"ונהי בעינינו כחגבים".

זה בא לומר שירושלים חרבה בגלל הקטנות ובגלל ההתקמצות - שכל אחד חשב רק על עצמו. זה נקרא "קמצא". הפרטיות גברה ואז אין מה שמדבק את החברה והיא לא יכולה לעמוד מול אויביה. לכן סיפרו לנו את השמות של האנשים האלה. יש אחד מהמפרשים שאומר שבר קמצא היה בנו של קמצא, אבל זה לא פשט הגמרא. אם מדובר על אב ובנו, אז מצב היחסים שלהם לא היה משהו.

"עבד סעודתא" -

אותו אדם עשה סעודה.

"אמר ליה לשמעיה: זיל אייתי לי קמצא" -

אמר למשרתו: "תביא את קמצא לסעודה".

"אזל אייתי ליה בר קמצא" -

הביא לפניו את בר קמצא.

למה אותו אדם שעשה סעודה אוהב את קמצא ולמה הוא שונא את בר קמצא? אדם לא אוהב ושונא ללא סיבה. כנראה הוא אוהב מסיבה טובה ושונא מסיבה טובה. הבעיה היא שזה שיש לך סיבות טובות לא בהכרח מצדיק את השנאה. אנחנו נראה בהמשך שאכן היו סיבות טובות לשנוא את בר קמצא כי הוא היה היהודי הגרוע ביותר בירושלים באותם הימים. הוא היה שונא ישראל שאין כמוהו ולכן בוודאי השנאה של אותו בעל בית כלפיו הייתה שנאה מוצדקת. זה דבר שצריך לשים לב אליו.

"אתא אשכחיה דהוה יתיב" -

פתאום בעל הבית בא ורואה את בר קמצא יושב בסעודה.

"אמר ליה: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא. מאי בעית הכא? קום פוק" -

בעל הבית אמר לבר קמצא: "אתה הרי השונא שלי. מה אתה עושה פה? קום וצא".

"אמר ליה: הואיל ואתאי שבקן, ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא"

בר קמצא אמר לביל הבית: "כיון שבאתי תניח אותי פה, ואני אשלם לך עבור מה שאני אוכל ושותה". הכוונה היא: "אני אשלם כמו במסעדה. נכון, אתה שונא אותי, אבל באתי, אז תן לי לאכול".

"אמר ליה: לא" -

בעל הבית אמר לבר קמצא שאינו מעוניין.

"אמר ליה: יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתך" -

בר קמצא הציע לשלם חצי ממה שעלתה כל הסעודה.

"אמר ליה: לא" -

בעל הבית אמר לו: "לא".

"אמר ליה: יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך" -

בר קמצא הציע שישלם את כל מה שעלתה לו הסעודה.

"אמר ליה: לא. נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה"

בעל הבית אמר לו: "לא", לקח אותו בידו, העמיד אותו והוציא אותו.

"אמר: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, שמע מינה קא ניחא להו" -

אמר בר קמצא: "כיוון שישבו שם רבנים ולא מחו בו, מזה אני לומד שהם הסכימו אתו".

האם הרבנים באמת הסכימו אתו? עובדה שהם שתקו, וזה סימן שהם באמת הסכימו.

שאלה: אולי הם פחדו מפני בעל הבית?

תשובה: ממה יש לפחד?! אתה רואה שמביישים מישהו בפני כולם, ואתה לא מגיב?! אתה יכול לצאת בעצמך. הרי היו מקרים כאלה: פעם רבי [רבי יהודה הנשיא] כמעט ביזה מישהו בפני הציבור, אז רבי מאיר יצא כדי שלא יהיה ביזוי לאותו אדם. כלומר, אפשר לעשות משהו. אם החכמים לא הגיבו, סימן שהם חושבים שהיה מוצדק להוציא את בר קמצא.

האמת, הם צדקו לחלוטין. זה היה בסדר גמור להוציא את בר קמצא. אז למה אומרים שבגלל זה חרבה ירושלים? היא חרבה בגלל משהו אחר שקשור לבר קמצא - היא חרבה בגלל בר קמצא! בר קמצא היה איש רע ובגללו חרבה ירושלים. זה כתוב בהמשך:

"אמר: איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא" -

אמר בר קמצא: "אני אלך להלשין בבית המלך".

הוא הולך להלשין על כל עם ישראל - הוציאו אותו מהסעודה והוא רוצה לנקום בעם ישראל כולו.

"אזל, אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי" -

בר קמצא הגיע לקיסר ואמר לו: "מרדו בך היהודים". לפי המעשה הזה טוב מאד שהוציאו אותו מהסעודה.

שאלה: אם לא היו מוציאים אותו, הוא לא היה עושה את זה?

תשובה: אם לא היו מוציאים אותו, הוא לא היה עושה את זה, אבל זה שהוציאו אותו היה מוצדק, כי הוא היה אדם רע.

שאלה: אולי זאת לא הדרך?

תשובה: נראה בהמשך מי זה בר קמצא, במי מדובר. אדם, שבגלל שביזו אותו או צחקו עליו, מוכן להחריב את המדינה זה אדם רע.

שאלה: אבל זה לא אומר שהחכמים ידעו שהוא היה אדם רע.

תשובה: אבל למה החכמים הסכימו?! כנראה שהכירו את אורחותיו. הרי זה לא במקרה. אותו בעל הבית שחכמי ישראל אוכלים אצלו, הוא כנראה אדם טוב. אז כנראה אותו אדם, שאוהבו היה קמצא - אדם טוב. החכמים הסכימו שצריך להוציא את בר קמצא, כי בר קמצא היה אדם רע. והראיה לכך שבר קמצא היה אדם רע זו העובדה שאח"כ הוא היה מוכן להביא לחורבן בית המקדש וכל המדינה כולה.

שאלה: גם קמצא אשם.

תשובה: אבל קמצא לא היה שם בכלל! נכון ש"קמצא" זה שכל אחד חשב רק על עצמו. עוד מעט יתברר גם מי היה קמצא.

שאלה: אבל זו לא הלבנת פנים?

תשובה: ודאי שזו הלבנת פנים.

שאלה: אז זה לא חטא?

תשובה: אולי הם לא חטאו, אולי היה צריך להלבין את פניו של אותו אדם.

שאלה: מתי מותר להלבין פני אדם?

תשובה: כשהוא אויב של האומה. אחר כך מתברר באמת שהאיש הזה הוא אויב של האומה והלבנת פניו היתה מוצדקת לחלוטין.

שאלה: מה ההוכחה שלפני כן הוא היה כזה?

תשובה: זה שהחכמים הסכימו שיוציאו אותו.

"אמר ליה: מי יימר?" -

הקיסר שאל את בר קמצא:" איך אתה יודע שמרדו בי?"

"אמר ליה: שדר ליהו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה" -

בר קמצא ענה לקיסר: "תשלח להם קורבן ותראה אם הם מקריבים אותו".

יוספוס פלביוס מספר כיצד היה החורבן. הקנאים השתלטו על המקדש ומנעו את הקרבת הקרבן היומי של הקיסר. כל יום היו מקריבים קרבן מטעם הקיסר, ובאותו יום הקנאים מנעו את הקרבת הקרבן של הקיסר וכך התחיל המרד. ראו את גרסת הגמרא בנושא הזה:

"אזל שדר בידיה עגלא תלתא" -

הקיסר הלך ושלח בידיו של בר קמצא עגל שמן.

"בהדי תקאתי שדא ביה מומא בניב שפתיים ואמרי לה בדוקין שבעין" -

תוך כדי הנסיעה מרומא ליהודה בר קמצא הטיל מום בקרבן בניב שפתיים, ויש אומרים בדוקין שבעין. הוא עשה חתך קטן בשפה או בעפעף של העגל.

"דוכא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא" -

מקום שלנו נחשב למום ואי אפשר להקריב קרבן כזה, אבל אם זה קרבן של גויים זה לא נחשב למום ומותר להקריב קרבן כזה.

יוצא לפי זה, שכיוון שהקרבן הוא קרבן של מלך גוי - מותר להקריב אותו, אבל בתור קרבן של ישראל הוא בעל מום. לכאורה, זה לא צריך להפריע. כשגוי מקריב קרבן לה' הוא יכול להקריב אותו בכל מקום. אם היום גוי בא אלינו ואומר לנו שמתחשק לו מאוד להקריב קרבן לא-לוהי ישראל על מזבח פרטי בחצר האחורית שלו - מה עושים במקרה כזה? לפי הרמב"ם, וכך נפסק להלכה, עוזרים לו. אסור לעזור לו בידיים כי לנו אסור להקריב מחוץ למקדש, אבל אפילו היום אם גוי רוצה להקריב קרבן לה', אנחנו נותנים לו הדרכות כיצד להקריב. בין היתר יש דיני מומים, אבל המום הזה של חתך בשפתיים או בדוק אינו פוסל קרבן של גוי. מה שכן פוסל זה מחוסר איבר - למשל, אם חסרה לו אצבע או נפלה לו עין. קרבן כזה פסול גם אם הוא של גוי. יוצא לפי זה שהקרבן של הקיסר היה כשר להקרבה מבחינתו של הקיסר וגם על פי ההלכה אלא שזה לא כל כך יפה שעל המזבח בבית המקדש שלנו בירושלים יקריבו קרבן בעל מום.

"סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות" -

החכמים רצו להקריב מפני שלום מלכות.

אמרו: "המלך מבקש, בואו לא נדקדק. אם זה היה סתם גוי היינו אומרים לו להביא משהו אחר. אבל כיון שזה המלך, לא נעשה בעיות".

"אמר להו רבי זכריה בן אבקולס:" -

היה חכם אחד, רבי זכריה בן אבקולס, שהגיע לשם והתחיל לעשות פלפולים. הוא אמר:

"יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח" -

"אם תעשו את זה, יתפרסם בכל ירושלים שהחכמים הסכימו להקריב קרבן בעל מום ולא יתחשבו בכך שזה היה של קרבן של הקיסר".

"סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא" -

החכמים אמרו: "אם כך, נהרוג את בר קמצא כדי שלא ילך ויספר".

כלומר, יש איזו בעיה קטנה של כשרות, ואולי יגידו שמותר להקריב קרבן כזה ולא ישימו לב שזה קרבן של גוי, אז נעשה משהו כדי שלא יהיו פה בעיות -נהרוג את בר קמצא.

"אמר להו רבי זכריה: יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג" -

רבי זכריהו טען שלא טוב להרוג את בר קמצא כי יגידו שמי שמטיל מום בקודשים דינו למיתה והרי גם זו טעות הלכתית.

אז מה עשו? לא הקריבו ולא הרגו את בר קמצא והוא הלך לקיסר ואמר: "הנה אתה רואה? הם לא הקריבו", וכך התחילה המלחמה.

שאלה: למה לא הטיל מום בולט לעין יותר?

תשובה: אסור להטיל מום בקדשים. מבחינתו של הגוי זה עדיין קודש.

"אמר רבי יוחנן: ענוותנותו (כלומר, ההססנות) של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".

זה לא מובן: בהתחלה של האגדה היא כתוב שעל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים ופתאום מספרים לנו שלא קמצא ובר קמצא החריבו את ירושלים אלא רבי זכריה בן אבקולס?! צריך להבין מהו רבי זכריה בן אבקולס. זה אדם, מן הסתם תלמיד חכם, מהתנאים, שמשרת במקדש, אבל מה שחשוב לו זה טכניקה הלכתית יבשה, ה"שולחן ערוך": "אם אתה עושה כך יחשבו כך, אם אתה עושה כך יחשבו כך. לכן לא עושים כלום" - ומה עם גורל האומה?! כשהדאגה היא רק לטכניקה הלכתית יבשה ולא עושים שיקולים מדיניים ירושלים חרבה.

עכשיו ברור מי זה קמצא. קמצא זה דמותו של רבי זכריה בן אבקולס. הוא רואה את הדברים בצורה מקומצת, בקטן. ובר קמצא? הוא דמותו של יש"ו. נסביר למה.

בר קמצא עושה מום שפסול לנו וכשר לגויים. הרי היה אפשר להסביר לגוי שיש פה בעיה הלכתית ולכן אי אפשר להקריב והגוי היה מקבל את ההסבר. אבל אז הגוי היה שואל: "למה כשאנחנו מביאים דבר כזה אתם מקריבים, וכשאתם - לא?" - והיה צריכים להסביר לו למה. המהר"ל אומר שדוק שבעין - זו החכמה, הרי "עיני העדה" אלה החכמים, ניב שפתיים - זו הנבואה, שהרי נביא הוא מי שמדבר בשם ה'. לפי זה יש משהו שמבדיל בין ישראל לעמים - חכמה ו\או נבואה. תשובה כזאת הייתה מרגיזה את המלך עוד יותר. ה"גזענות היהודית" היא זו שמרגיזה, וזה בדיוק מה שבר קמצא רצה להבליט - שהיהודים הם גזענים, כי הם אומרים שהם עם סגולה, שהם מיוחדים וכו'. זה בדיוק מה שהמלך רוצה לבטל וזה בדיוק מה שיש"ו עשה. הוא רצה לבטל את ההבדל בין ישראל לעמים והביא משום כך לשנאת ישראל גדולה. זה בדיוק בר קמצא. כלומר, הרעיונות האלה שהתחילו אז לעלות הם החריבו את ירושלים.

שאלה: מה לא טוב עשה רבי זכריה בן אבקולס?

תשובה: רבי זכריה בן אבקולס לא עשה טוב שלא הרג את בר קמצא. הוא היה צריך להסכים שיהרגו אותו. חבל שלא הרגו אותו מיד בסעודה ורק הוציאו אותו. זה אדם שלא יכול לשבת בסעודה אתנו. (אגב, המוטיב של הסיפור על הסעודה האחרונה של יש"ו לקוח מפה וגם המוטיב של ההלשנה - כל המוטיבים חוזרים אצלם בצורה שלהם). הטענה של אותו האיש כלפי היהדות הייתה שהיא מחוסרת אהבה - ואכן כלפיו לא הייתה אהבה.

"שדר עלוייהו לנירון קיסר" -

שלחו נגדם את נירון קיסר.

יש מהמפרשים שלא הכירו כל כך את ההיסטוריה וחשבו שנירון קיסר הוא גנרל שנשלח ע"י הקיסר. מצד האמת, נירון היה הקיסר בעצמו, והוא זה שהתחיל את המלחמה. כשהתחיל המרד הגדול בשנת 66, מי שמלך ברומא היה נירון.

"כי קאתי שדא גירא למזרח, אתא נפל בירושלים. למערב, אתא נפל בירושלים. לארבע רוחות השמים, אתא נפל בירושלים" -

נירון רצה לבדוק האם יש לו סיכוי לנצח ולפי מנהג הכשפים של הרומאים ירה חיצים לכל הכוונים, וכל פעם החץ היה נופל על ירושלים. לא ברור האם זה היה דגם של ירושלים או הכיוון של ירושלים, על כל פנים היה לו סימן ברור שהוא הולך לנצח.

"אמר ליה לינוקא: פסוק לי פסוקיך" -

הוא ביקש מילד מתלמוד תורה יהודי ברומא לספר מהו הפסוק האחרון שלמד (כנראה שהיו ברומא תלמודי תורה). הייתה זו דרך נוספת לניחוש.

"אמר ליה: 'ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל' (יחזקאל, כ"ה-י"ד)" -

כלומר, "הקב"ה ינקום בך. אתה תחריב את המקדש, אבל הקב"ה ינקום בך".

"אמר: קודשא בריך הוא בעי לחרובי ביתיה ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא" -

נירון חשב שהקב"ה רוצה להחריב את ביתו ולקנח את ידיו בנירון ואמר לעצמו: "אני הולך למלא תפקיד בהיסטוריה, אבל אני אשלם על זה".

"ערק ואזל ואיגייר ונפק מיניה רבי מאיר" -

נירון ברח, והלך והתגייר ויצא ממנו רבי מאיר.

מבחינה היסטורית נירון מת בארמונו בקפואה, אבל כבר אחרי מותו של נירון היו מספר אנשים באימפריה שהתחזו לנירון ואמרו שנירון לא מת. הגמרא מספרת לנו שהוא התגייר. אגב, ידוע לנו מבחינה היסטורית שאשתו של נירון, פופיאה, נטתה ליהדות והייתה בכיוון להתגייר. יש לזה עדויות היסטוריות. נירון רצח אותה, אבל הוא התגייר ויצא ממנו רבי מאיר. רבי מאיר שאותו מכנים רבי מאיר בעל הנס.

מה פירוש שרבי מאיר יוצא מנירון? זה דבר מדהים. רבי מאיר זה לא סתם בן אדם - כתוב שלא היה בדורו כרבי מאיר. בתורתו של רבי מאיר היה כתוב: "כותנות אור" ולא "עור". הוא אחד מגדולי האומה. אם מנירון יכול לצאת אדם כמו רבי מאיר זה סימן שבתוך אדום, בזרעו של עשיו דרך קיסרי רומא, יש ניצוץ של קדושה, והניצוץ הזה בא לידי ביטוי בנשמה המיוחדת של רבי מאיר.

יש מקומות בחז"ל שבמקום להגיד "רבי מאיר אומר" אומרים: "אחרים אומרים". זה רבי מאיר שקוראים לו "אחרים". יש לזה כמה סיבות שלא נכנס אליהן עכשיו, נזכיר רק דבר אחד. בספר בראשית, כשיעקב עומד להילחם בעשיו, כתוב: "ויירא יעקב מאד, ויצר לו". רש"י אומר: "ויירא - שמא ייהרג, ויצר לו - שמא יהרוג הוא את אחרים". למה יש פה התוספת "את אחרים"? אפשר היה להגיד: "שמא יהרוג". התשובה היא: יעקב לא רוצה להרוג את רבי מאיר! יעקב לא מכיר את רבי מאיר, אבל הוא הרגיש שיש בעשיו משהו שאסור להרוג וזה בא לידי ביטוי אחרי כמה דורות דרך הנשמה המיוחדת של רבי מאיר. (יש לפעמים עיכוב במלחמה, בגלל שאתה מרגיש שיש ערכים בצד של האויב, וזה מה שמונע ממך להילחם. זו חולשה ידועה בצה"ל). מה היה הפתרון לחששות של יעקב? באותו לילה נלחם השר של אדום מול יעקב, ויעקב הוכרח לנצח אותו. כשיעקב הוכרח לנצח אותו, הוא הפך מיעקב לישראל ויכול היה להיכנס לארץ. כלומר, כל זמן שעושים שיקולים של חיפוש הערך הגנוז בתרבות של האויב, אי-אפשר לנצח. לכן, היה צריך שיעקב ילחם במלאך.

שאלה: זה "גלי מסכתא" [לקלף מסכה לגלות טוב מאחורי רע] שאני אדע מה טוב באויב.

תשובה: אם אתה מצליח להיות "גלי מסכתא" ולגלות מה הטוב שבאויב, אין שום בעיה, אבל תהרוג אותו.

התשובה לספקו של יעקב מה יהיה עם הניצוץ של רבי מאיר אם הוא, יעקב, יהרוג את עשיו היא שבעיות כאלה צריך להשאיר לקב"ה - הוא יפתור אותן וימצא איך לגלגל את הניצוץ הזה, כמו שהוא מצא פה, עם נירון ורבי מאיר.

על כל פנים, נירון היה מספיק חכם כדי לדעת שהוא לא צריך לעשות את זה.

"שדריה עילוייהו לאספסיינוס קיסר" -

שלחו במקום נירון את אספסיאנוס.

הגמרא עושה פה קצת קיצורי דרך. אחרי מות נירון היה תוהו ובוהו בממלכה והיו ארבעה קיסרים אחד אחרי השני תוך זמן קצר: גלבה ,אותו ,ויטליוס ואספסיאנוס. כל אחד מהארבעה טען שהוא יהיה הקיסר. אספסיאנוס היה אז במזרח בסוריה, ותוך כדי כך הוא גם יצא להילחם בירושלים. בעקבות הניצחונות שלו הפך לקיסר אספסיאנוס. הגמרא מקצרת לנו את התהליכים האלה.

"אתא צר עלה תלת שני" -

אספסיאנוס בא ושלוש שנים עשה מצור על ירושלים.

איך עושים מצור על עיר שלוש שנים?! המהר"ל אומר שזו מעלתה של ירושלים, שהיא לא דבר ש"אוכלים" אותו מהר. במשך השלוש השנים האלה הרומאים הקימו מחנות מסביב לירושלים וחיכו עד שירושלים תיכנע. בינתיים היהודים בתוך ירושלים רבו ביניהם. יוספוס פלביוס מספר שלירושלים הגיעו שלושה צבאות: הצבא של יוחנן מגוש חלב, הצבא של שמעון בר גיורא והצבא של אלעזר בן שמעון. שלושת המפקדים חילקו ביניהם את העיר: אחד לקח את העיר העליונה, אחד את העיר התחתונה ואחד את הר הבית. הם רבו כל הזמן מי המפקד העליון והיו יורים אבני בליסטראות אחד על השני ובסוף לא היו מסוגלים להילחם ברומאים.

כלומר, כשאומרים שעל שנאת חינם חרבה ירושלים, זו לא איזו פראזה מיסטית. זה משהו שבמציאות. המציאות האסטרטגית היא ששנאת חינם החריבה את ירושלים.

הגמרא מספרת על זה כך:

"הוו בה הנהו תלתא עתירי (היו שם שלושה עשירים):נקדימון בן גוריון ובן כלבא שבוע ובן ציצית הכסת."

"נקדימון בן גוריון שנקדה לו חמה בעבורו."

נקדימון בן גוריון נקרא כך כי היה לו נס נפלא שמופיע במסכת תענית שהשמש עצרה בשבילו.

"בן כלבא שבוע, שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב יוצא כשהוא שבע. בן ציצית הכסת, שהיתה ציצתו נגררת על גבי כסתות. איכא דאמרי (ויש אומרים) שהיתה כסתו מוטלת בין גדולי רומי."

יש פה שלושה סוגי עשירות: יש עשירות שבאה מברכת ה', כמו נקדימון בן גוריון שהוא צדיק גדול שהקב"ה עושה לו ניסים, יש עשירות שבאה כי צריך שתהיה פרנסה לבני אדם, זהו בן כלבא שבוע שמספק צרכי בני אדם, ויש מי שהעשירות באה מפני הכבוד, כמו בן ציצית הכסת שהוא מפני כבודו לא הולך על האדמה או יושב בין גדולי רומי.

"חד אמר להו: אנא זיינא להו בחיטי ושערי" -

אחד מהעשירים אמר שהוא ייתן לכל העיר כל מה שצריך בחיטה ובשעורה.

"וחד אמר להו: בדחמרא ובדמלחא ומשחא" -

אחד אמר שייתן יין, מלח ושמן.

"וחד אמר להו: בדציבי" -

ואחד אמר שייתן עצים לבישול והסקה.

"ושבחו רבנן לדציבי" -

הרבנים שבחו במיוחד את מי שהבטיח את העצים.

"דרב חסדא כל אקלידי הוה מסר לשמעיה בר מדציבי" -

רב חיסדא היה מוסר את כל המפתחות שלו למשרת שלו חוץ ממפתח מחסן העצים.

"דאמר רב חסדא: אכלבא דחיטי בעי שיתין אכלבי דציבי" -

 שאמר רב חסדא: "בשביל אוצר אחד של חיטה צריך שישים אוצרות של עצים".

"הוה להו למיזן עשרים וחד שתא" -

היה מספיק משאבים כדי החזיק מעמד בירושלים עשרים ואחת שנים במצור, וזה היה מספיק כדי לייאש את הרומאים.

מי הם שלושת האנשים האלה? כנראה שנקדימון בן גוריון הוא זה שנתן את העצים, כי הוא עוסק במה ששיבחו חכמים, איפה שיש הרבה ברכה, בן כלבא שבוע הוא כנראה זה שהציע את החיטה והשעורה, כי הוא עוסק בלזון את האנשים, ובן ציצית הכסת שעוסק במותרות הוא זה שנתן את היין, השמן והמלח. אלה שלושת סוגי הנהגה: חסד, דין ורחמים. החסד הוא העצים - זה הרבה וזה רק ההכנה. הדין הוא החיטה והשעורה - זה מה שצריך. ויין, שמן ומלח זה טוב ונחמד, אבל אפשר להסתדר גם בלי זה - זה רחמים, פינוק. אלו הן שלוש המידות של העושר של ירושלים.

"הוו בהו הנהו בריוני" -

היו ביניהם אותם בריונים - הכוונה, ראשי צבאות: יוחנן מגוש חלב, שמעון בר גיורא, ואלעזר בן שמעון. הם אלה ששלטו בעיר.

"אמרו להו רבנן: ניפוק ונעביד שלמא בהדייהו" -

אמרו החכמים לבריונים: "אנחנו נצא מן העיר ונעשה הסכם שלום עם הרומאים". היו מהרבנים שראו שהמצב קשה והיו בצד של פשרה. אמרו שצריך להיות ריאליים.

"לא שבקינהו" -

לא נתנו להם.

"אמרו להו: ניפוק ונעביד קרבא בהדייהו" -

הבריונים אמרו שהם יצאו למלחמה נגד הרומאים.

"אמרו להו רבנן: לא מסתייעא מילתא" -

הרבנים אמרו להם שהם לא ינצחו.

ירושלים היתה מפולגת בין אלה שבעד שלום ובין אלה שבעד מלחמה. אי אפשר לנהל שום מדיניות אחידה. מה עשו הבריונים?

"קמו קלנהו להנהו אמברי דחיטי ושערי והוה כפנא" -

הם שרפו את אוצרות החיטים והשעורים והיה רעב. ברגע שיש רעב כולם מסכימים שצריך לעשות משהו.

"מרתא בת בייתוס עתירתא דירושלים הויא" -

מרתא בת בייתוס הייתה עשירה בירושלים.

השמות בייתוס ומרתא הם שמות לטיניים ויווניים. זה מראה על החברה הגבוהה, אלה שמדברים שפות זרות. מרתא זה בלטינית, בייתוס זה ביוונית.

"שדרתה לשלוחה ואמרה ליה זיל אייתי לי סמידא" -

היא שלחה את השליח שלה לשוק לקנות סולת.

"אדאזל איזדבן" -

עד שהוא בא, הכול נמכר.

"אתא, אמר לה: סמידא ליכא, חיורתא איכא" -

הוא חזר ואמר לה שאין סולת אבל יש קמח לבן.

"אמרה ליה: זיל אייתי לי" -

היא אמרה לו שילך להביא את זה.

"אדאזל איזדבן" -

עד שהוא הגיע, נגמר כל הקמח הלבן.

"אתא ואמר לה: חיורתא ליכא גושקרא איכא" -

הוא חזר ואמר לה שאין קמח לבן אבל יש קמח שחור.

"אמרה ליה: זיל אייתי לי" -

היא אמרה לו ללכת ולהביא את זה.

"אדאזל אזדבן. אתא ואמר לה: גושקרא ליכא קימחא דשערי איכא" -

עד שהוא הגיע נגמר הכל. הוא אמר לה: "אין קמח שחור אבל יש קמח של שעורים, שזה גרוע מאוד".

"אמרה ליה: זיל אייתי לי" -

אמרה לו: "לך תביא".

"אדאזל איזדבן" -

עד שהוא חזר הכול נמכר, בגלל הרעב.

למה השליח מתנהג בטיפשות כזאת?! שיקח מה שיש! זה השיתוק שיש לחברה אריסטוקרטית כשהיא פורמלית מאד - מה שהגברת אומרת, זה מה שעושים, לא מפעילים את הראש. כלומר, זה מראה על חולשתה של האצולה. לאצולה לא היתה יותר אחיזה בקרקע.

שאלה: אבל מדובר פה בשליח.

תשובה: כן, אבל השליח גדל באווירה כזאת. זאת אווירה שבה במקום להפעיל את הראש, המשרתים צריכים לעשות בדיוק מה שאומרים להם, כי יש מרחק בין האדונים לבין המשרתים.

שאלה: זה תמיד כך.

תשובה: זה לא תמיד כך. לפעמים אדם סומך קצת על שיקול הדעת של המשרת ואז המשרת מתרגל לחשוב לבד.

"הוה שליפא מסאנא" -

מרתא בת בייתוס הייתה יחפה, בלי נעליים. הרי בתוך הבית יש שטיחים או מחצלות ואין צורך בנעליים. היא לא הייתה רגילה בכלל לנעול נעליים, כי היא לא יצאה מהבית.

"אמרה: איפוק ואחזי אי משכחנא מידי למיכל" -

אמרה: "אני אצא ואראה אם אמצא משהו לאכול".

"איתיב לה פרתא בכרעא ומתה" -

היא החליקה על גללים ומתה.

ממה היא מתה? היא לא רגילה למגע הזה.

"קרי עלה רבן יוחנן בן זכאי: 'הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה'" -

רבן יוחנן בן זכאי שחי אז בירושלים וראה את הסיפור הזה אמר עליה: "הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג ומרוך".

הוא ראה שהקללה שבפרשת כי תבוא מתחילה להתקיים.

"איכא דאמרי: גרוגרות דר' צדוק אכלה ואיתניסא ומתה" -

ויש אומרים שגרוגרות של רבי צדוק אכלה. זה מה שהיא מצאה לאכול. היא לקחה גרוגרת של רבי צדוק, אכלה וזה היה מאוס בעיניה והיא מתה.

מה זה גרוגרת של רבי צדוק?

"דרבי צדוק יתיב ארבעין שנין בתעניתא דלא ליחרב ירושלים" -

במשך ארבעים שנה רבי צדוק היה יושב בתענית כדי שירושלים לא תחרב.

"כי הוה אכיל מידי הוה מיתחזי מאבראי" -

כשהוא היה אוכל משהו, מרוב שהיה רזה אפילו גרגיר אורז היו רואים מהצוואר.

"וכי הוה בריא מייתי ליה גרוגרות" -

וכשהיה בריא היו מביאים לו גרוגרות - אלו תאנים שמנות.

"מייץ מייהו ושדי להו" -

הוא היה מוצץ את המיץ של הגרוגרת וזורק את השאר.

זה מה שהיא מצאה - היא מצאה מהגרוגרות הזרוקות האלה ברחוב, אכלה אותן ומתה מזה. האם היא מתה מחסרון של הגוף או מחסרון של הנפש?

"כי הוה קא ניחא נפשה, אפיקתה לכל דהבא וכספא, שדיתיה בשוקא. אמרה: האי למאי מיבעי לי? והיינו דכתיב: 'כספם בחוצות ישליכו'" -

כשהיא עמדה למות, היא הוציאה את כל הכסף והזהב שלה וזרקה לרחוב. אמרה: בשביל מה אני צריכה את זה? זה מה שכתוב: "כספם בחוצות ישליכו" (יחזקאל, ז'-י"ט).

כל הדברים האלה באים להראות שחורבן ירושלים היה מכוון, עד כדי כך שאפילו אישה עשירה כמוה לא מוצאת במה להזין את עצמה.

"אבא סקרא, ריש בריוני דירושלים, בר אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי הוה" -

אבא סקרא, מראשי הבריונים בירושלים, היה בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי.

 סיקרא - בעל הפגיון. סיקרא ביוונית פירושו פגיון. אבא סיקרא - אדם שמשתמש בפגיון. אלו היו הסיקריקים המפורסמים, הסיקרים. אבא סיקרא היה אחד מהם.

"שלח ליה תא בצינעא לגבאי. אתא. אמר ליה: עד אימת עבדיתו הכי וקטליתו ליה לעלמא בכפנא? אמר ליה: מאי איעביד דאי אמינא להו מידי קטלו לי" -

רבן יוחנן בן זכאי קורא לו בשקט. הוא הגיע ורבן יוחנן בן זכאי שאל אותו עד מתי הבריונים תעשו את זה ותהרגו את כל העולם ברעב. אבא סיקרא ענה לו שהוא לא יכול לעשות כלום - אם הוא ידבר יהרגו אותי.

"אמר ליה: חזי לי תקנתא לדידי דאיפוק אפשר דהוי הצלה פורתא" -

רבן יוחנן בן זכאי אמר לו: "אולי תמצא איזו דרך ואני אצא ואציל את מה שאפשר להציל".

"אמר ליה: נקוט נפשך בקצירי וליתי כולי עלמא ולישיילו בך..." -

אבא סיקרא אמר לו: "תעשה את עצמך חולה, וכול העולם יבואו וישאלו לשלומך" -

"...ואייתי מידי סריא ואגני גבך, ולימרו דנח נפשך" -

"...ותיקח משהו מסריח ותשים לידך, ויחשבו שאתה מת" - כי המת מסריח -

"...וליעיילו בך תלמידך, ולא ליעול בך איניש אחרינא, דלא לרגשן בך דקליל את, דאינהו ידעי דחייא קליל ממיתא" -

"ושיכנסו אצלך תלמידיך, ושאף אחד אחר לא יישא את מיטתך, כדי שלא ירגישו בך, כי אתה יותר קל" - כי יודעים שאדם חי שוקל פחות מאדם מת.

"עביד הכי" -

עשה כך. כולם חשבו שרבן יוחנן בן זכאי מת וצריך לקבור אותו מחוץ לעיר.

שאלה: למה לא קוברים בירושלים?

תשובה: מכיוון שירושלים זה מקום קדוש, אז שם לא קוברים. בניגוד למה שמקובל אצל הנוצרים שקוברים במקום קדוש. אצלם הקדושה מזדהה עם המוות, אצלנו הקדושה מזדהה עם החיים.

"נכנס בו רבי אליעזר מצד אחד ורבי יהושע מצד אחר. כי מטו לפיתחא בעו למדקריה" -

כשהגיעו לשער, השומרים רצו לדקור את הגופה (כדי לוודא שבאמת מדובר במת).

"אמר להו: יאמרו רבן דקרו" -

אמר לשומרים: "יאמרו שהם דקרו את הרב שלהם. לא עושים דבר כזה".

"בעו למדחפיה" -

השומרים אמרו: "אז אולי נדחוף אותו קצת".

"אמר להו: יאמרו רבן דחפו" -

אמר להם: "יאמרו שדחפו את הרב שלהם".

"פתחו ליה בבא נפק" -

פתחו את השער ויצא.

"כי מטא להתם אמר: שלמא עלך מלכא, שלמא עלך מלכא"

כשרבן יוחנן בן זכאי הגיע לשם (למחנה של אספסיאנוס) אמר (לאספסיאנוס): "שלום עליך המלך, שלום עליך המלך". באותו זמן אספסיאנוס עוד לא היה קיסר, הוא היה רק ראש הצבא.

"אמר ליה: מיחייבת תרי קטלא. חדא דלאו מלכא אנא וקא קרית לי מלכא, ותו אי מלכא אנא עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי" -

אספסיאנוס אמר לרבן יוחנן בן זכאי: "אתה חייב מיתה פעמיים. אני לא מלך וקראת לי מלך, אז אתה חייב מיתה למלך, ואם אני באמת המלך אז למה לא באת קודם? בין כך ובין כך אתה חייב מיתה".

"אמר ליה: דקאמרת לאו מלכא אנא,איברא מלכא את. דאי לאו מלכא את לא מימסרא ירושלים בידך דכתיב: 'והלבנון אדיר יפול', ואין אדיר אלא מלך, דכתיב: 'והיה אדירו ממנו וגו'', ואין לבנון אלא בית המקדש, שנאמר: 'ההר הטוב הזה והלבנון'" -

רבן יוחנן בן זכאי אמר לאספסיאנוס: "זה שאמרת שאתה לא מלך, בטוח שאתה כן מלך. כי אם לא היית מלך, ירושלים לא הייתה נמסרת בידיך" - ברור שירושלים, שהיא עיר של מלך, לא יכולה ליפול אלא בידי אדם חשוב.

"ודקאמרת אי מלכא אנא אמאי לא קאתית לגבאי עד האידנא? בריוני דאית בן לא שבקינן"

"זה שלא באתי עד עכשיו - הבריונים עשו לי צרות שם". היה אסור לרבן יוחנן בן זכאי להגיד את זה - הוא לא היה צריך לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ.

"אמר ליה (אמר לו): אילו חבית של דבש ודרקון כרוך עליה לא היו שוברין את החבית בשביל דרקון?"

דרקון זה נחש. הדרקון הם הבריונים. לפי אספסיאנוס, הבריונים הם כמו דרקון על חבית של דבש, כלומר על ירושלים, וצריך לשבור את החבית, כדי להרוג את הדרקון. כלומר, אספסיאנוס אומר לרבן יוחנן בן זכאי: "תגיד לי תודה שאני בא להרוג את כל אנשי ירושלים, ומציל אתכם מכול האנשים הרעים האלה".

"אישתיק. קרי עליה רב יוסף ואיתימא רבי עקיבא:"

רבן יוחנן בן זכאי שתק. רבי יוסף אמר עליו - נראה בהמשך מה בדיוק - ויש אומרים שזה היה רבי עקיבא שאמר את זה. זה קצת מוזר. רבי יוסף הוא אמורא ורבי עקיבא תנא. אז איך אפשר להגיד: "רב יוסף ואולי גם רבי עקיבא אמר את זה"? תגיד הפוך. אלא שרבי עקיבא ורבי יוסף הם באותה אסכולה, הם באסכולה המשיחית בעם ישראל. רבי יוסף הוא זה שאמר שהוא מוכן לשבת בצל הגללים של החמור של המשיח, ורבי עקיבא הוא זה שמרד ברומאים ותמך בבר כוכבא. מתאים לכל אחד מהם לומר את זה:

"'משיב חכמים אחור ודעתם יסכל' (ישעיהו מ"ד-כ"ה)" -

זו הטעות הגדולה של רבן יוחנן בן זכאי.

"איבעי ליה למימר ליה: שקלינן צבתא ושקלינן ליה לדרקון וקטלינן ליה וחביתא שבקינן לה" -

היה צריך להגיד לאספסיאנוס: "לוקחים צבת והורגים את הדרקון ומשאירים את החבית". אם יש לך בעיה עם הבריונים שיטפל בבריונים ולא יותר.

שאלה: לא הבנתי מה רבי יוסף, או רבי עקיבא, רצה שרבן יוחנן בן זכאי יעשה? למה רבן יוחנן בן זכאי שתק?

תשובה: הוא שתק כי לא הייתה לו תשובה לדברי אספסיאנוס. רבי יוסף, או רבי עקיבא, רצה להגיד שניטלה חכמתו של רבן יוחנן בן זכאי. אם אספסיאנוס מדבר על הבריונים שלא יציב על זה את חורבן ירושלים. רבן יוחנן בן זכאי סבר שהגיע הזמן של הגלות. כיוון שהגיע הזמן של הגלות, מפרקים את כל העסק. לא אכפת לו אפילו שירושלים תחרב. מבחינתו, ירושלים כבר הלכה לאיבוד. יכול להיות שרבן יוחנן בן זכאי מהותית לא רואה את הצלת ירושלים כאופציה. אולי כיוון שיש שם בריונים, אז זו כבר לא אופציה - כלומר, העם לא ראוי להצלה. באיזשהו מקום רבן יוחנן בן זכאי מסכים להשגחה העליונה שרוצה להחריב את ירושלים. הבעיה היא שזה לא התפקיד שלו לעשות את זה.

שאלה: הוא ביקש "הצלה פורתא" (הצלה מועטה).

תשובה: כן, הוא רצה קצת להציל - את יבנה וחכמיה, להציל את הרבנים. השאלה היא אם הוא צדק או לא צדק. יש במסכת ברכות דיון: כשרבן יוחנן בן זכאי הלך למות, הוא התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: "רבינו, נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק – מפני מה אתה בוכה?" מה יש לו לבכות? הרי הוא הולך לחיי העולם הבא. אמר להם: "אינני יודע אם אני הולך לגן עדן או לגיהינום". למה הוא לא ידע? בגלל הסיפור הזה. בשעת פטירתו כשנשמתו עמדה לצאת, אמר: "פנו כלים מפני הטומאה, והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא". כשסנחריב בא על ירושלים וביקש שייכנעו, חזקיהו לא הסכים והקב"ה עשה נס ונהרגו 185 אלף חיילים של האויב. רבן יוחנן בן זכאי במשך שנים רבות שאל את עצמו אם הוא לא היה צריך להתנהג כמו חזקיהו מלך יהודה, עד שבפטירתו בא חזקיה מלך יהודה לקראתו, ובעצם סימן לו שמה שהוא עשה בדורו היה מוצדק. ז"א, תמיד צריך לדעת להעריך מהי התקופה ההיסטורית שבתוכה אנחנו נתונים, האם אתה בתקופה של בניין או בתקופה של חורבן. אם אתה בתקופה של בניין מתנהג כבימי חורבן או אם בתקופת חורבן אתה מתנהג כבימי בניין, אתה משלם מחיר כבד - גיהינום. מזלו של רבן בן זכאי שכנראה כיוון לדעת המקום.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)