הרב אורי שרקי

פרקי אבות (ג'-ג') - "רבי חנניה בן תרדיון אומר: שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה..."

סיכום שיעור משנת תשס"ו - עוד לא עבר את עריכת הרב




פרק ג', משנה ג':

"רבי חנניה בן תרדיון אומר: שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה, הרי זה מושב לצים. שנאמר, 'ובמושב לצים לא ישב'".

המפרשים טורחים הרבה להבין מה הקשר בין הראיה לבין הנידון. הראיה היא מהפסוק: "ובמושב לצים לא ישב". מי אמר לנו שמדובר בשניים שאין ביניהם דברי תורה? הדבר היותר פשוט הוא שלצים זה שניים, ואז ברגע שיושבים שניים הם כבר לצים. יש מפרשים שהסבירו כך:

בתחילת הפסוק בתהילים (פרק א', פסוק א') כתוב:

"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים",

ז"א, שאם הוא הולך הוא כבר מתחבר אל העצה.

"...ובדרך חטאים לא עמד",

"עמד" – פירושו שהוא עוצר בהליכה שלו. במקום לעמוד הוא צריך להמשיך ללכת.

"...ובמושב לצים לא ישב".

במקום לשבת הוא צריך לעמוד. מוזר שאדם יעמוד במושב לצים, אלא הכוונה היא שאף על פי שהוא יושב הוא צריך לעשות פעולה אקטיבית נגד מה שהם עושים, וזה לימוד התורה.

"...כי אם בתורת ה' חפצו".

בשעה שהוא יושב. שאם הוא לא יושב ועוסק בתורה, הרי הוא במושב הלצים.

מה עניינו של הלץ? הלץ הוא דבר חמור מאד. הכתוב בתהילים מדבר אתנו על ארבע מדרגות:

"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים" - רשעים.

"ובדרך חטאים לא עמד" - חטאים.

"ובמושב לצים לא ישב" - לצים.

"כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה" - צדיק.

הכתוב מבאר לפנינו ארבעה אופני קיום אנושי: האחד - הרשע, השני - החַטָּא, השלישי - הלץ, הרביעי - הצדיק. אנחנו עדיין לא יודעים מה הם רשעים, חטאים, לצים וצדיקים, אבל יש מפה כללית מה קורה לאנשים האלה:

"והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו ייתן בעיתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח" – נאמר על הצדיק.

"לא כן הרשעים, כי אם כמוץ אשר תידפנו רוח" - מדובר על הרשעים.

"על כן לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים" - שוב מדברים איתנו על הרשעים ועל החטאים.

"כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד".

המזמור נגמר ולא כתוב מה עתידו של הלץ. כתוב מה אחריתם של הרשע, של החַטָּא ולהבדיל של הצדיק, אבל הלץ - לא כתובה אחריתו. נראה שהאחרית הזאת היא בעולם הבא.

המזמור אומר על הצדיק:

"והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו ייתן בעיתו ועלהו לא יבול".

האם יש עץ שהעלה שלו לא נובל?! הרי העלה הוא בהגדרה הכנה לפרח שהוא הכנה לפרי וגם הפרי בסוף נושר. איך העץ "פריו ייתן בעיתו" ולמרות שהפרי כבר הגיע, "עלהו לא יבול"? מדובר בעולם שבו משהו אמצעי הוא גם כן בעל ערך עצמי: למרות שהעלה לכאורה צריך ליבול, הוא לא נובל. אצל הצדיק העולם כל כך מושלם שגם החלקים המסייעים להגעה אל התכלית אף הם בכלל התכלית או מקבלים ערך של תכלית. לכן גם העלים אינם נובלים. המצב שבו הכל מתעלה הוא המצב גן עדן - של עץ החיים שבגן עדן ולא עץ הדעת. "והיה כעץ שתול על פלגי מים" - זה תיאור מצבו של הצדיק בעולם הבא.

"לא כן הרשעים, כי אם כמוץ אשר תידפנו רוח".

מוץ הוא הקליפה של הדגן. כשחיטה או שעורה גדלים, כוח הצמיחה הבוטני עובר גם בגרגר וגם בקליפה. בשלב הזה אדם שמתבונן מבחוץ על השיבולת אינו יודע מה עיקר ומה טפל. אחרי הקציר ואחרי הדישה זורים את החיטה, המוץ נידף ברוח והגרעין נופל ומשמש בסוף לקמח. אם כן הגורל של הרשע הוא גורל עצוב מאד כי הוא כמוץ. כל זמן העולם הזה נראה שאין הבדל בין הצדיק ובין הרשע, אבל בבוא הזמן הרשע "כמוץ אשר תידפנו רוח".

מה ההבדל בין רשעים, חטאים, צדיקים ולצים? יש לנו הגדרה פשוטה למי זה רשע: הוא ההיפך של הצדיק. הצדיק הוא מי שעושה את רצון ה', הוא עושה את הטוב ולא עושה את הרע. סולם הערכים של הצדיק הוא סולם הערכים של הקב"ה, ואילו סולם הערכים של הרשע הוא היפך סולם הערכים של הצדיק. לרשע יש סולם ערכים, רק שהוא הפוך מזה של הצדיק. הרשע הוא אדם רציני. יש לו מערכת ערכים שעל פיה הוא פועל והיא הופכית לזו של הצדיק. לרשע יש זכות לתבוע את ההבנה במשפט מדוע מה שהוא קיבל איננו נכון. יש לו זכות לדעת מה הייתה הטעות שלו. לכן כתוב: "על כן לא יקומו רשעים במשפט". הם לא קמים, אבל הם מגיעים למשפט - כלומר, מביאים אותם למשפט אבל אין להם תקומה בו.

החַטָּא הוא אדם שבפועל עושה חטאים, אבל סולם הערכים שלו הוא סולם הערכים של הצדיק. החַטָּא הוא אדם שסולם הערכים שלו זהה עם זה של הצדיק, אבל הוא נכשל ועשה את מעשי הרשע. זה נורא להיות חַטָּא - אם לרשע ברור עולמו החַטָּא חי בין שני עולמות: מצד אחד מקובל עליו סולם הערכים של הצדיק אבל הוא נכשל ועושה מעשי הרשע. לכן כתוב: "על כן לא יקומו רשעים במשפט" – בכלל, "וחטאים בעדת צדיקים". החטאים עומדים במשפט רק לא עם עדת צדיקים. כלומר יש יתרון לחטא על פני הרשע. לפי היהדות עדיף להיות חטא מאשר רשע - עדיף להיות מחויב כלפי סולם הערכים האמיתי אף על פי שאתה נכשל בו מאשר לטעות לחלוטין בסולם הערכים משום שאפשר לתקן. החוטא אף על פי שחטא הוא יכול לתקן, הוא יותר קרוב אל התיקון מאשר הרשע - הרשע צריך לעבור מהפכה בסולם הערכים שלו, מה שאין כן החוטא שמספיק לו לעשות תשובה (כי הרי זה ממילא עולם הערכים שלו).

שאלה: הרשע לא מודע לזה שהוא רשע?

תשובה: הרשע מודע לזה שהוא רשע ביחס לסולם הערכים של הצדיק, אבל הוא החליט לא לקבל אותו.

שאלה: אבל החטא זה גם מרד.

תשובה: חטא הוא לא מרידה. החטא זה כשאדם אומר: "הייתי רוצה להיות צדיק אבל נמשכתי אחר יצרי, לכן אני יכול לחזור בתשובה". בזה, כידוע, יש הבדל מהותי בין היהדות לנצרות. הנצרות מעדיפה לפתור את האדם מהמצוות לחלוטין כדי שהוא לא יתחייב בדין ולא יהיה חטא. היהדות אומרת שעדיף שהאדם יהיה מחויב למצוות אף על פי שייכשל כי הוא יכול לעשות תשובה.

לכן לחטאים מגיע להישפט במשפט ויש להם גם תיקון. אמנם הם לא עומדים בעדת צדיקים אבל הם עומדים באיזושהי עדה, בעדה של חטאים, לעומת הרשע שאין לו עמידה.

מה עם הלץ? אם כל הדברים האלה קורים בעולם הבא, אז יש לנו כבר רמז מדוע הלץ נעדר מהמשך הפרק בתהילים. הלץ לא מגיע לעולם הבא בכלל, משום שהוא קבע את גורלו כבר בעולם הזה. הלץ טוען שאין בכלל ערכים, אין דבר חשוב בעולם כלל. זו הנחת היסוד של הלץ. היא יכולה להיות מבוארת בסגנון מתוחכם ואינטלקטואלי מאד. למשל בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית יש כיוונים כאלה של אמירה שאין שום משמעות לכלום. היום יש גלגול חדש של השיטה הזאת הנקרא פוסטמודרניזם. פוסטמודרניזם טוען שאין שום חשיבות לכלום, אין סולם ערכים אמיתי. הלץ יכול להיות מאד חכם. יש פסוק על הלץ במשלי: "ביקש לץ חכמה ואין". הוא מבטא את החכמה שלו בזה שהוא מגיע לזה שאין חכמה, או, כמו שאומר רבי נחמן מברסלב, יש אנשים שמדברים בשם חכמות שאינן חכמות - רק שהם נראים חכמה. זה נשמע כמו חכם, זה מסוגנן בסגנון של החכם, אבל באמת אין פה חכמה כי אין השגת האמת.

שאלה: יש בזה נקודת אמת מסוימת.

תשובה: נקודת אמת בהעדר האמת. זאת גם ההצלה של הלץ. בגלוי אין לנו דרך להציל את הלץ.

שאלה : בדיחותא יכולה להציל את הלץ.

תשובה: נכון, אבל אז זה לא דיון, לכן זה לא מובא בתהילים.

שאלה: מה המשמעות שאין לו חלק לעולם הבא?

תשובה: אם הלץ (למשל, כמו הסופר הצרפתי אלבר קאמו) ייכנס לעולם הבא זה יהיה מאוד אכזרי - כי זה סותר את כל המהות שלו" זה יהרוג אותו.

שאלה: אז הוא ילמד לראות את הדברים בצורה אחרת.

תשובה: זה אומר שכל חייו היו בטעות. הוא לא מסוגל. יש חסד עליון שעושה הקב"ה עם האדם, שעולמו של האדם מעוצב על ידו. מה שאני רוצה שיהיה – יהיה. מי שרוצה עולם הבא - יש לו עולם הבא, ומי שלא רוצה - אין לו. הלץ לא רוצה.

שאלה: ומה עם הרשע? אז אולי גם הרשע לא רוצה?

תשובה: הרשע רוצה דין, אבל הלץ לא רוצה עולם הבא. דוגמא: סיפור שקרה בישיבה של הרב אלבז, "אור החיים" (ישיבה חרדית). פעם הרב אלבז עבר ליד הישיבה ברחוב ושמע שני יהודים שמתווכחים ביניהם. אחד אמר: "אין תחיית המתים, זה שטויות". השני אמר: "מה פתאום? איך אתה מדבר? ודאי שיש תחיית המתים". הרב אלבז אמר לראשון: "אתה לא מאמין בתחיית המתים? לא נורא, אתה לא תהיה שם". האיש שאליו הרב אמר את זה נפגע מאוד ושאל: "מה, אתה מקלל אותי?" סימן שמה שאדם באמת מאמין זה לא תמיד מה שהוא אומר שהוא מאמין.

הלץ חי בעולם מחוסר משמעות ובמשנה שלנו אנו רואים הגדרה מאד יפה של המצב הזה:

"שניים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה, הרי זה מושב לצים".

זו אמירה חריפה מאד. כשאנשים מדברים, הם לא תמיד אומרים דברי תורה ולא חייבים להגיד דברי תורה. למשל, מותר לשאול "איפה הבורסה?" - אלה לא דברי תורה, אבל זו שאלה חשובה. לכן, הדבר הזה לכאורה לא מובן - אלא שכאן מדובר על מושב. התיישבות, לכאורה, מראה על כוונה רצינית, אבל אם בוחרים לשבת זה עם זה ללא שום מטרה של בניין זה מושב לצים. אם אין מטרה לכל הדיבור, סימן שחיים בעולם ללא מטרה.

אין הכוונה שכל פעם שיושבים חייבים לדבר דברי תורה - יכול להיות שיושבים בשביל כל מיני דברים אחרים, אבל בסוף יוצאים דברי תורה. זה טבעם של בני אדם שהישיבה ביניהם מביאה אותם לשאול את עצמם שאלות על תכלית המציאות.

למשל, שני ישראלים יושבים ביחד על כוס קפה ועל פיצה ומדברים במשך שעתיים על כמה שרע במדינה, אבל ברגע האחרון לפני שהם נפרדים הם אומרים: "יהיה טוב". זה דווקא מה שמתפרץ מתוך האינטואיציה הבלתי נשלטת של הישראלי. כשהישראלי בשליטה על עצמו, הוא אומר כמה רע במדינה. כשהוא עומד לעזוב את החבר אז יש רגע של חוסר תשומת לב. הוא לא מקדיש מאמצים להגיד כמה שרע, ואז מתפרצת הסגולה הפנימית והוא אומר: "יהיה טוב". הוא עסוק בתכלית המציאות. זה נקרא שיש ביניהם דברי תורה.

שאלה: ואם פעם אחת הם יושבים ואין שום מטרה ושום תכלית לשיחה שביניהם?

תשובה: אז זה מושב לצים.

שאלה: השאלה היא האם השיחה הבודדה הזאת משליכה על כל החיים שלהם.

תשובה: אין דלת נעולה בפני התשובה, אבל זה מורה על איזהו כיוון. כלומר, הכיוון הכללי של חיי האדם מקרין גם על הזמנים שבהם הוא לא שם לב למה שהוא עושה. אם הכיוון הכללי של חיי האדם הוא דברי תורה, מן הסתם כשהוא יושב עם חברו גם אם הוא לא שם לב יצאו מבין שניהם דברי תורה. זה כמו השאלה האם צריך לעשות לשם ייחוד לכל דבר. השאלה היא מי אתה. אם אתה אדם שכל החיים שלו זה לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה אז בעצם אתה לא צריך.

שאלה: אולי כשאדם אומר "יהיה טוב" הכוונה היא לא שעכשיו באמת רע אלא שיהיה יותר טוב?

תשובה: אז היה צריך להגיד "יהיה יותר טוב". אם אני אומר "יהיה טוב", סימן שעכשיו לא טוב. אם אומרים "יהיה" סימן שהוא לא עכשיו. אז "יהיה טוב" פירוש הדבר שעכשיו רע. חשוב להבין את הדבר הזה. אם אנשים לא מודעים למה שרע הם לא יכולים להביא למה שטוב. זה כלל גדול בחיים. האופטימיות איננה נאיביות. האופטימיות אומרת: אנחנו יודעים את הבעיות אבל אנחנו יודעים שמתוך הבעיות האלה יצמח משהו טוב.

השמנה ממשיכה:

"אבל שניים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה, שכינה שרויה ביניהם, שנאמר: 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע וייכתב ספר זיכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו'".

ברגע ששני אנשים מדברים ויש ביניהם דברי תורה, כביכול ריבונו של עולם רוצה להצטרף לחברותא, רוצה להיות עמהם. זה אומר שההתגלות עוברת דרך הדיבור בין שניים.

יש שאלה מה מביא את האדם למדרגתו העליונה – האם זה הנאמנות למצוות שבין אדם למקום, בין אדם לחברו, או בין אדם לעצמו. בהקשר זה יש וויכוח שמובא במדרש מסביב לשאלה מהו הפסוק החשוב בתורה. דעה אחת אומרת שהפסוק החשוב ביותר בתורה הוא: "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים". הדעה השנייה אומרת: "ואהבת לרעך כמוך". רבי עקיבא אמר: "זה כלל גדול בתורה". הדעה השלישית אומרת שהפסוק החשוב ביותר הוא: "זה ספר תולדות אדם". "את הכבש..." - זה בין האדם למקום, "ואהבת לרעך כמוך" - בין אדם לחברו, "זה ספר תולדות אדם" - בין האדם לעצמו, שהאדם מוליד את עצמו (תולדות אדם, פירושו האדם מוליד את האדם).

התשובה לשאלה איפה לשים את הדגש המיוחד - בין אדם למקום, בין אדם לחברו, או בין אדם לעצמו - תלויה בתקופה של ההיסטוריה. בראשית ההיסטוריה, או אפילו מחוץ להיסטוריה, בהיסטוריה האידאית בגן עדן האדם נשפט על פי נאמנותו לצו: "מכל עץ הגן אכול תאכל. מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אוכלך ממנו מות תמות". כלומר, האדם נשפט על פי נאמנותו לצו של בין אדם למקום. בגן עדן האדם נפגש ישירות עם הבורא ולכן הוא יכול לשפוט את מערכת היחסים שלו כלפי הא-לוהות באופן ישיר. אבל במהלך ההיסטוריה הא-לוהות נסתרת, ואז לפי מה שהאדם מתנהג עם החבר שלו כך מתברר מה היה היחס שלו אל הא-לוהים לו היה יכול להיפגש אתו ישירות. לכן אומר הכתוב: "ואהבת לרעך כמוך אני ה'" - כלומר, באותו אופן שבו אתה מתייחס לחברך, מן הסתם אתה מתייחס אלי. לכן "ואהבת לרעך כמוך אני ה'" זה כלל גדול בתורה בהיסטוריה, במהלך העולם הזה. לעתיד לבוא האדם מגלה את הנקודה הא-לוהית שבתוך עצמיותו, את הא-לוהי שבו, ולכן בין אדם לעצמו זה המבחן של האדם לעתיד.

אם כן, ההתגלות של הבורא אל האדם היא דרך הדיאלוג: "שניים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה", ומכאן החשיבות העצומה של הלימוד בחברותא. יש חומרה בזה שאדם לומד בינו לבין עצמו. כשאדם לומד בינו לבין עצמו הוא איננו מסוגל לחידוש כי הוא איננו מגלה אלא את עצמו. כשאדם לומד עם חברו הוא מגלה עולמות שלא היו בו. הוא לומד את האופן שבו חברו לומד את התורה, ואז הוא נפתח לאור אינסוף, מה שאין כן אדם שלומד עם עצמו שהוא בתוך עולם סגור. אדם שלומד עם עצמו הוא פילוסוף ואילו אדם שלומד עם חברו הוא אדם מאמין.

שאלה: האדם היה יכול בינו לבין עצמו להגיע לזה.

תשובה: זה רק לעתיד לבוא. האינטראקציה עם החבר שלי גם מגלה לי את עצמי. לכן רבי חיים מוולוז'ין אמר שהקשר היותר גדול שיש לאדם הוא עם החברותא שלו. זה הקשר העמוק ביותר, כי זה קשר שבא דרך הלימוד שפונה לחלק השכלי של האדם.

יש פסוק חשוב בתורה: "ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו". הפסוק הזה לא מובן, הרי כמה פסוקים אחרי כן כתוב: "לא תוכל לראות פני כי לא יראני האדם וחי... וראית את אחורי ופני לא יראו". יש פה, לכאורה, סתירה פנימית. גם אם זה משל, בתוך המשל יש, לכאורה, סתירה. אלא שצריך לקרוא את זה כך: "ודיבר" - זה בעתיד. בעברית תנכ"ית יש ו' ההיפוך: "ואמר ביום ההוא", "והיה כי תבואו". כל מקום שאני שם ו' עם שווא לפני פועל עבר בעברית מקראית זה עתיד. אם כן מה שכתוב "ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים" - הכוונה היא שה' ידבר עם משה בעתיד: לא בחייו של משה, "כי לא יראני האדם וחי", אלא אחרי מותו של משה. "כאשר ידבר איש אל רעהו" - "כאשר" לא במובן של "כמו ש" אלא במובן של "בזמן ש". ה' ידבר עם משה פנים אל פנים בזמן שידבר איש אל רעהו. כלומר, כאשר שני בני אדם יושבים ביניהם ויש ביניהם דברי תורה, אז ההתגלות של ה' אל משה נעשית פנים אל פנים והיא ממשיכה גם עכשיו. לכן זה נקרא "ודיבר".

שאלה: מה זה דברי תורה? האם זה רק דברי תורה ממש, או כל דבר בעל משמעות?

תשובה: נבדוק לפי הלשון. כתוב: "אבל שניים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה". לא כתוב: "ואמרו דברי תורה" אלא "ויש ביניהם דברי תורה". כלומר, זה משהו שנוצר שלא מדעתם. יוצא לפני זה שכל דבר בעל משמעת זה בבחינת "יש ביניהם דברי תורה". המהר"ל אומר שהתורה היא סדר העולם. אם משהו מחובר אל הסדר, אל נתינת המשמעות, זה מחובר בסופו של דבר לדברי תורה. זה נקרא "שכינה שרויה ביניהם".

אם כן, הדיבור ממשיך את ההתגלות. גם בנתינת התורה בראשית ההיסטוריה התורה ניתנה ע"י שניים. כתוב:

"דברו אל כל עדת ישראל לאמור: בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית".

"דברו" נאמר אל משה ואל אהרון. שואל רש"י בשם המדרש:

"וכי אהרן מדבר? והלא כבר נאמר: 'אתה תדבר', אלא חולקין כבוד זה לזה, ואומרים זה לזה למדני, והדבור יוצא מבין שניהם כאלו שניהם מדברים".

משה שואל את אהרון: "מה שמעת?", ואהרון שואל את משה: "מה שמעת?", ותורה יוצאת מבין שניהם. כלומר, אי-אפשר להבין את התורה אם מבינים אותה רק דרך הפריזמה של האישיות של משה או רק דרך הפריזמה של האישיות של אהרון - צריך תורה שיוצאת מבין שניהם ואז זו תורת אמת.

יש ביטוי: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". 'אלו ואלו' – זה אלו שאומרים כך ואלו שאומרים הפוך, ודווקא מבין שניהם יוצאת תורה חיה. הרב יצחק קוטנר זצ"ל, בעל ה"פחד יצחק", היה מסביר שאם יש אלו ואלו אז זה דברי א-לוהים חיים, אבל אם אין אלו ואלו אז זה דברי א-לוהים מתים - זה כבר לא חי, זה מונוליטי, זו דעה אחת. זה לא אומר שאין הלכה - בסופו של דבר הלכה כבית הלל ולא הלכה כבית שמאי, אבל כדי להגיע להלכה כבית הלל היינו צריכים לשמע את אלו ואלו.

שאלה: לתלמידים קל להגיד "אלו ואלו". מה עם הרבנים עצמם, בעלי הדעות?

תשובה: האדם צריך להיות מוכן שכדי שדעתו תשמע, שתושמע הדעה הנגדית, אבל לא שהוא יקבל שהיא יכולה להיות להלכה. בית הלל היו מוכנים לשמוע את דברי בית שמאי ובסוף נפסקה ההלכה כבית הלל ולא כבית שמאי. זו הכוונה ב"אלו ואלו" - המוכנות שתושמע הדעה. הגמרא אומרת שבית הלל היו משמיעים את דברי בית שמאי לפני דבריהם. בית הלל היו מביאים שאלה והיו אומרים: "בית שמאי אומרים הפוך מאתנו, הנה כך". ואחר כך היו מסבירים את דברי בית שמאי והיו מסבירים את דברי עצמם ומדוע הם חולקים.

המשנה ממשיכה:

"אין לי אלא שניים. מניין אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שהקב"ה קובע לו שכר - שנאמר: 'ישב בדד ויידום כי נטל עליו'".

יש הבדל בין שניים שיושבים ויש ביניהם דברי תורה לבין אחד ויושב ועוסק בתורה, שלא כתוב שהשכינה שורה עליו. שכינה לא שורה אבל שכר יש לו. כלומר, ברגע שאדם עובד בינו לבין עצמו הוא כבר בעולם של אינטרסים. כדאי לעסוק ברוחניות, כי אם האדם לא עוסק ברוחניות הוא יורד למטה. אז ודאי שהקב"ה קובע שכר לאדם שעוסק בתורה אבל בסופו של דבר זה אינטרס שלו של הבריחה מן השפלות. מה שאין כן מי שעוסק בתורה עם חברו - הם פועלים לשם דבר שהוא מעבר לאינטרס האישי שלו או של חברו, אלא כדי שתשרה שכינה ביניהם ולכן שורה שכינה ביניהם.

למה שאחד יישב ויעסוק בתורה ולא ילמד עם חברותא? הגמרא אומרת על הפסוק "חרב אל הבדים ונועלו" – "חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה". זאת אומרת, חמור מאד שאדם יושב ולומד תורה לבדו. אם כך, איך הקב"ה קובע לו שכר? מדובר באדם שלא מצא חברותא, אז במקום להתבטל הוא יושב ולומד. מי שנאנס ולא עשה מצווה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשה.

שאלה: גם חצי שכינה זה טוב.

תשובה: אין חצי שכינה. הזוהר אומר "שכינתא לא שריא באתר פגים". אין השכינה שורה במקום פגום, השכינה שורה רק על שלמות ולא על פגם, ולכן אין חצי שכינה.

שאלה: מי שלומד תנ"ך עם פירושים ולומד לבד, זה לא סוג של חברותא?

תשובה: יש בזה משהו. הרי למדנו שרבי חיים מוולוז'ין אומר על המשנה של "יהי ביתך בית וועד לחכמים" מהפרק הראשון של מסכת אבות שמי שיש לו ספרים בבית זה נקרא 'בית וועד לחכמים'. כביכול האדם הזמין לביתו את כל החכמים של כל הדורות וכולם בספרייה אצלו בבית. יש בזה משהו, אבל זה "כאילו".

שאלה: בהמשך הפרק, במשנה ו', נאמר ששניים שעוסקים בתורה שכינה שרויה ביניהם. מה ההבדל בין "עוסקים בתורה" לבין "יש ביניהם דברי תורה"?

תשובה: "עוסקים בתורה" - הכוונה שקבעו את עצמם לשבת ולדבר דברי תורה. "שיש ביניהם דברי תורה" - הם יושבים ביניהם ובאופן טבעי יש ביניהם דברי תורה. אחד הוא עוסק. אין לו ברירה אלא לעסוק, כי לא יכול להיות שיצא "מבינו" דברי תורה.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)