הרב אורי שרקי

פרקי אבות (ג'-ד') - "שלושה שאכלו על שולחן אחד..."

סיכום שיעור משנת תשס"ו - עוד לא עבר את עריכת הרב




מסכת אבות, פרק ג', משנה ד':

"רבי שמעון אומר: שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר: 'כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום'. אבל שלושה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משולחנו של מקום, שנאמר: 'וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'."

המשנה הקודמת עסקה בשניים, המשנה הזאת עוסקת בשלושה.

שניים שאכלו על שולחן אחד ואין ביניהם דברי תורה - זה בסדר. לא כתוב שכאילו אכלו מזבחי מתים. זה לא מושב לצים כי הם התיישבו בשביל דבר חשוב - כדי לאכול. חשוב לאדם לאכול, זה לא לריק. בנוסף, שניים שיושבים לאכול, אי אפשר לצפות מהם להגיד דברי תורה כי הם עסוקים בלאכול. משלושה אנחנו מצפים שיגידו דברי תורה, כי שלושה שאוכלים זו כבר התחלה של חברתיות. חברה שאין בה תורה זו חברה מסוכנת, במיוחד כשהיא אוכלת, כי האכילה יכולה להשקיע את האדם כלפי מטה. כשאני אוכל מתגלה הגְּנוּת של השעבוד שלי אל הטבע. לכן דווקא כשיש שלושה, דהיינו ראשית החברה, והחברה הזאת עסוקה באכילה, יש צורך דחוף להציל את האכילה ע"י דברי תורה.

הגמרא אומרת שדברי התורה שאומרים על השולחן הם ברכת המזון. אבל הגמרא אומרת שאסור לגלות את זה לעם הארץ. הכוונה היא שמי שהוא עם הארץ, ברכת המזון לא כל כך מרוממת אותו, כי הוא עושה את זה מצד החובה ולא מצד ההתחברות אל הכוונה של ברכת המזון. כעת צריך להסביר מה זה ברכת המזון.

לפני האוכל יש ברכה ראשונה ואחרי האוכל ברכה אחרונה שיכולה להיות בורא נפשות, מעין שלוש או ברכת המזון. למשל, כשאדם לוקח חתיכת לחם הוא מברך "המוציא לחם מן הארץ". לפי דעת הגויים לפני שהאדם אוכל הוא צריך להגיד איזושהי תפילה. מטרתם במעשה היא לקדש את המאכל, לתת קדושה במאכל. לפי תורת משה מי שאוכל דבר קדוש עובר על איסור חמור שהוא איסור מעילה. דבר קדוש לא שייך לנו אלא לקב"ה, ולכן אסור לאכול אותו. דבר קדוש אסור להשתמש בו. מקום קדוש אי אפשר להיכנס אליו. בכלל, כל דבר קדוש צריך לשמור מרחק ממנו. רש"י מסביר שהמשמעות של הפועל ק.ד.ש היא דבר שיש להתרחק ממנו. אפילו דבר מאוס, להבדיל, נקרא גם כן קדוש מבחינה מסוימת.

לפי הגמרא במסכת ברכות המטרה של הברכה היא לחלל את המאכל, להפוך אותו לחול. הנחת היסוד היא שהכול קודש עד שזה מגיע אל תחומו של האדם. כתוב "לה' הארץ ומלואה" - כל מה שיש בעולם שייך לקב"ה, ולכן אדם לא יכול לקחת אותו, אבל ברגע שהאדם מברך מתקיים "השמיים שמיים לה' והארץ נתן לבני אדם".

הסוד של הברכה שהופך את הארץ להיותה לבני אדם הוא בכך שבברכה אנחנו אומרים שאנחנו מכירים בכך שהמאכל הזה בא מאת הבורא, "בורא פרי העץ", "המוציא לחם מן הארץ". הקב"ה אומר: "כשאתה מכיר בזה שזה ממני, אז אני מוכן שזה יהיה שלך. כל זמן שחשבת שזה שלך, אני אומר לך: 'אסור לך לקחת, זה שלי'". לכן אפשר לומר שדווקא הברכה הראשונה מפקיעה את המאכל מן הקודש ומעבירה אותו אל תחום החול. ברכת המזון שבאה אחרי האוכל מרוממת את המאכל למדרגת הקדושה של האדם. יש שני גילויי קדושה בעולם, יש קדושה דרך הטבע ויש קדושה דרך הנשמה. לפני שאנחנו אוכלים את הצ'יפס הוא היה שייך לעולם הקדושה של הטבע. כשאנחנו מחללים אותו, אנחנו מכניסים אותו לתוך עולם החולין שלנו, ועכשיו אנחנו מעלים אותו אל עולם הקדושה הנשמתי של האדם. אפשר לומר שבכל אכילה המאכל יורד משמי שמיים, יורד עד אלי, ועולה בחזרה אל הנשמה שלי. אצל הצדיקים זה מספיק, אבל אצל עמי ארצות צריך דברי תורה. לכן:

"שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר: 'כי כל השולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום'".

מה הם השולחנות האלה שמלאים בקיא, צואה בלי מקום? מה זה 'זבחי מתים'? בהלוויה אחרי סתימת הגולל אנחנו עשים סעודת הבראה - מאכילים את האבל כדי לעודד אותו, לתת לו חיים. אצל הרומאים היו עושים סעודת שחיתות - היו אוכלים עד כדי שכבר לא היה כוח להכניס עוד משהו והיו מקיאים ומתמלאים שוב. היה אפילו מקום מיוחד בבית העלמין שבו ישבו כדי להקיא. זה נקרא "זבחי מתים", "בלי מקום". הם עשו את זה בכוונה כדי לשכוח. כדי לעבור את החוויה של האבל היו עושים איזו פעולה קתרטית שהמטרה שלה הייתה שהאדם ישכח את עצמו לגמרי. זה בא לומר שבעצם אין שום משמעות לכלום, שהרי המוות הוא הסיום המר של הכל ואין משמעות אחרי המוות. כך הגויים חושבים.

לכן, "שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו דברי תורה" - זו אכילה שגורמת לעצבות, אכילה של עצבון של האדם, אין לאן להגיע. יש תופעה ידועה שכשאדם אוכל הרבה, הוא נעצב. בספר תהילים כתוב: "אוכלי לחם העצבים". הרב קוק מסביר באורות הקודש שהסיבה לעצבות של המאכל היא בגלל ניצוצות הקודש הנמצאים במעמקי המאכל שציפו שהצדיק ירומם אותם באכילתו, ואף אחד לא העלה אותן. העצבות של הניצוצות האלו מורגשת בנפש האוכל. לעומת זה הצדיק אוכל בקדושה, ואז מה שהוא אוכל מתעלה ומתרומם. לכן יש שמחה באכילה של הצדיקים. נאמר בבועז:

"ויאכל בועז וישת, וייטב ליבו, ויבוא לשכב בקצה הערימה".

בועז, גדול הדור וראש הסנהדרין של אותם הימים, אכל, שתה, היה מבסוט והלך לישון ליד הכסף. הערימה היא ערימת השעורים שהוא קצר באותו יום. הוא בא לישון עם בטן מלאה ליד הכסף כדי שאף אחד לא יגנוב. זה מה שמספרים לנו על גדול הדור באותם הימים?! אומרים לנו חז"ל: "לא. 'ויאכל בועז וישת וייטב ליבו' - בדברי תורה - 'ויבוא לשכב'". הוא אמר דברי תורה בזמן האוכל, ואז הלך לישון.

הרב קוק מסביר שהדברים האלה נאמרים לפי ערך התקופה שבה התלמוד נכתב. בזמן שהתלמוד נכתב לא היה מושג כזה של קדושת האכילה, לפחות לא באופן ציבורי. אבל אצל הצדיקים כמו בועז זה לא היה כך אלא 'וייטב ליבו בדברי תורה' שהם האכילה והשתייה עצמם - כלומר, כשבועז אוכל ושותה זה דברי תורה, הוא לא צריך לומר דבר תורה נוסף על האוכל. דבר דומה היה אצל רבנו הרב צבי יהודה קוק בסעודת שבת. בסעודת שבת הרב היה נמנע מלהגיד דברי תורה. הוא היה רק מספר סיפורים, כדי שלא יחשבו שהמעלה של המאכל של סעודת שבת היא מצד דברי התורה שנאמרים בה, אלא להראות שהאכילה עצמה היא בעלת הערך. לכן היה מספר סיפורים כדי להרוות את הנפש.

"אבל שלושה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משולחנו של מקום".

כלומר, הם נותנים מקום לריבונו של עולם.

"שנאמר: 'וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה' ' (יחזקאל, מ"א-כ"ב)".

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)