הרב אורי שרקי
אבן מעמסה
"מעייני הישועה", ח' באלול תש"ס
שאלת ירושלים עומדת על הפרק. ירושלים מכניסה למבוכה רבה את התודעה הישראלית, משום שכאשר מנסים לתת ביטוי רציונאלי לעמדה של רוב העם המתנגדת לחלוקתה של ירושלים, עומדים ללא טיעונים רציונאליים רגילים. אמנם גם לאויבינו אין טיעונים רציונאליים על עמדתם העיקשת לשליטה מלאה בכל ירושלים ההיסטורית, אבל הדבר איננו מטריד את מנוחתו של הישראלי המצוי שכן כידוע לאויבינו מותר לחשוב על מקומות קדושים, ומותר להם להציב קוים אדומים, כנראה מתוך הבנה שאצלם יתכן שהזהות הלאומית היא אכן לגיטימית, מה שמעיד על ספק בדבר הלגיטימיות של הזהות הלאומית שלנו.
הדבר מגיע לידי גיחוך עד כדי כך שנראה לפעמים שירושלים אינה אלא "בעיה", ולא רק שאלה. כמין משא כבד של ירושת העבר שבאופן תת-מודע היינו אולי רוצים להיפטר ממנו. אלא שמצד שני יש קשר עצמותי כ"כ עמוק בתודעה הישראלית ביחס לירושלים שקשה לבצע את אותו ניתוח שההומניזם הפוסט-ציוני היה חפץ בו, וכך הופכת ירושלים להיות כמין בעיה שצריך לפתור אותה, כמין מחלה שצריך לרפא, כמין מום שצריך לתקן, כשם שחולה סכרת זקוק לאינסולין, אף העם היהודי זקוק לפתרון חירום ל"בעיית" ירושלים.
אלא שבאמת המבוכה הזאת מצביעה על כך שירושלים איננה רק עוד נכס אסטרטגי או היסטורי של עם ישראל, כי אם הלב. הלב הוא דבר חי, הוא איבר אוהב, הוא כח מניע לעצמיות החיים, ואת עצמיות החיים, את האהבה, אי אפשר להסביר, אי אפשר לפרוט בפרוטות רציונאליות.
דווקא עמידתו של עם ישראל על רגליו האחוריות בנושא ירושלים מוכיחה שעם ישראל הוא עדיין עם חי, שעצמיות זהותו עדיין לא התמסמסה למרות כל הנסיונות של איבוד הצורה היהודית לדעת של השנים האחרונות, הבא לידי ביטוי הן בחיים התרבותיים והן בחיים הפוליטיים, אפשר לראות בלחץ הבינלאומי המופעל עלינו שנוותר על ירושלים, את המשך הנסיון של סירוס הזהות היהודית, ובעצם הגשמת החלום הנוצרי של שימור המיתוס של עם ישראל המושפל, המהוה הוכחה לאמיתותה של הנצרות לשיטתם, ועל רקע זה יש להבין את נוכחותם של אנשי כנסיה בועידת ירושלים הנערכת במרוקו.
ירושלים היא בירת העולם כולו, וניתן לתרגם את העובדה הזו לשני אפיקים, אפיק אחד, הוא הדרישה לבינאום
ירושלים. אלא דווקא בכך טמונה מכת מוות למסר האמיתי של ירושלים, כי הפיכתה של ירושלים לבינלאומית אינה אלא הפיכתה למוזיאון שבו יוצגו השרידים המאובנים של תרבויות קדומות שאין בהם כדי להחיות את ליבו ונשמתו של האדם המודרני. האפיק השני והאמיתי בהבנת ערכה של ירושלים הוא שמכיוון שזאת היא בירתה של האנושות כולה, צריך למסור אותה בידי אומה אוניברסלית באמת, בידי האומה היהודית, שהיא האומה היחידה שהיעד הלאומי שלה הוא "ונברכו בך כל משפחות האדמה". על מנת שירושלים תהיה באמת בירת העולם יש ליצור בה את התרבות העשויה להקרין על כל התרבות האנושית כולה, ואין זה אלא כשירושלים נתונה בידינו. כאן המקום להזכיר את דבריו של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל ב"מזמור י"ט למדינת ישראל", המביא את דבריו של הרב מאיר בר-אילן שהתבטא בסוף ימיו, כאשר עמדה שאלת בינאום ירושלים ויהודים נכבדים אמרו שצריך להתיחס לשאלה זו בזהירות ובהרבה טקט, אמר : "ווער הערטז?! -מי מאזין לדבריהם, מי מתחשב בדעתם, הם יקבעו לנו מה נעשה בירושלים?!" תגובה זאת מראה על גדלות ההנהגה הראויה לעם ישראל בשעות קשות אלה.
בעומקו של עניין יש לציין שאחדותה של ירושלים אינה רק שאלה בינלאומית המופנית כלפי הגויים כי אם שאלה פנימית שלנו. אנו רואים במקורותיה של היהדות ובמקורות ההיסטוריים, שירושלים נחלקה פעמים רבות בהסטוריה, בימי קין והבל כן בימי השופטים וכן בימי דוד וכן בימי בניה של שלומציון המלכה, אריסטובולוס והורקנוס וכן במלחמת תש"ח, ובעוד פעמים רבות, נראה הדבר שיש כמין חוקיות פנימית לבירה הזאת, שכאשר לבבותיה של האומה מחולקים אף ירושלים מחולקת וכאשר ליבותיה של האומה מאוחדים אף ירושלים מאוחדת. נראה הדבר שהיום אנו עומדים בפני המבחן של השלמת אחדותה של האומה. בכך נביא לידי איחודה האמיתי של ירושלים-של-מעלה וירושלים-של-מטה ובכך נגשים את ייעודנו האוניברסלי לעיני אפסי ארץ "והיה ביום ההוא אשים את ירושלים אבן מעמסה לכל העמים כל עומסיה שרוט ישרטו", "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".