הרב אורי שרקי

שמיטה – בעד היתר מכירה 

"מעייני הישועה", י"ז בתשרי תשס"א




שאלת השמיטה מתעוררת בכל חריפותה. הפרשה האחרונה שהסעירה את המדינה בדבר תקיפותו של היתר השמיטה, עירבה בתודעה הציבורית מושגים שאין הציבור הרחב מודע להם ומבין את משמעותם עד תומם, כגון: איסור לא תחנם, תקיפות המכירה והפקעת קדושת שביעית וכדומה מן המושגים שידועים יותר לאשורם אצל תלמידי חכמים. אף על פי כן נראה שמאחורי הדיון ההלכתי נטו, מסתתרת תמורה רוחנית משמעותית המבטאת את הלך רוחה של החברה בכללה בימינו. לשם כך עלינו להבהיר מעט את מהותה של מצות השמיטה.

מצות השמיטה באה לאזן במידת מה, את האחיזה היתרה של האומה באדמה ושקיעתה החומרית. שכן, כל עוד העם עסוק יומו ולילו בכל שנותיו בעבודת אדמתו, עשוי הוא לשכוח את מי שאמר והיה העולם, ועל זה אמרה התורה : "והארץ לא תמכר לצמיתות כי גרים ותושבים אתם עמדי, כי לי הארץ". הצורך לאזן את האחיזה היתרה קיים כל זמן שהאומה עשויה לשקוע יותר מדי בארציותה. ולכן גם הודיעה לנו התורה בפרשת בחקתי, שהגלות באה בשל אי שמירת השמיטה כראוי, שכן אם ישנה אחיזה יתרה בארץ יש צורך בעקירה אפילו חריפה מן הארץ לזמן מסוים כמנין השמיטות שלא נשמרו. אך, כל זה נאמר בזמן שהשמיטה נהגה מן התורה כלומר בימי בית ראשון עד ימיו של חזקיהו מלך יהודה, שאז גלו עשרת השבטים, מאז אין השמיטה נוהגת אלא מדברי סופרים.

וכאן יש לברר מפני מה התורה לא הטילה את חיוב השמיטה על כל הדורות בכל הזמנים. נראה הדבר שמכיוון שעם ישראל עשוי במהלך ההסטוריה לעבור מצבים שונים בדבר הקשר לארצו, זמנים של אחיזה וזמנים, להיפך, של גלות חלילה, לפיכך משתנה גם מצות השמיטה. בשעה שהבעיה העיקרית של עם ישראל היא שקיעה חומרית יתרה, עליו לשמור שמיטה כדי לשוב אל רוחניותו. מה שאין כן בזמן שהבעיה המרכזית היא גלות האומה, בוודאי שאז יש לעשות את כל המאמצים כדי להגדיל את האחיזה בארץ. במצב כזה לא תחייב התורה את שמירת השמיטה, כי אם חכמים ולפי הצורך. שהתחיל הישוב החדש, לפני יותר ממאה שנה, ראו רבותינו את המצב לאשורו ופסקו את היתר המכירה המפקיע קדושת שביעית על מנת שתוכל העבודה החקלאית להימשך בשנת השמיטה. לא מתוך איזו הערמה ועקיפת רוח החוק, כי אם אדרבה, רוחה של מצות השמיטה היא המחייבת זאת. כי לא עשו זאת רבותינו: הראשון לציון דאז ה"ישא ברכה" והרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנא, כי אם על מנת לאפשר את המשך אחיזתה של האומה בארצה.

לפיכך יש לתמוה תמיהה רבה על אותו כיוון שבשם מידת חסידות ובשם צדקות בא להלחם מלחמת חרמה בהיתר המכירה המיוסד על גדולי עולם. (ולמרות שהדבר שנוי היה במחלוקת בין גדולי ישראל, אין לומר על גדולי ישראל המתירים שאין לסמוך עליהם, במיוחד בהצטרף אליהם הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, ואחריו כל הרבנים הראשיים לישראל עד עצם היום הזה).

שמא נאמר שהמצב השתנה, והמגזר היחיד העומד בסכנה אם לא נפעיל את היתר השמיטה הוא מגזר החקלאות בלבד. כאן יש לשוב אל הראשונות ולהבין שאומה ללא אחיזה חקלאית בארצה אין לה שורשים כלל, אין לה גם שורשים תרבותיים ואין לה חיים. התלוותה לכך סוגיה נוספת שהסעירה את הציבור: העלאת האפשרות של חרם על הרב הראשי לישראל. מלבד שאלת בזיונה של הרבנות יש פה טשטוש בדבר מערכת הערכים של התורה והיהדות כולה, בהקשר זה נזכיר את דברי המשנה במסכת ראש השנה (פ"ב מ"י), בדבר המחלוקת שהיתה בזמנו בין ראש הסנהדרין דאז- רבן גמליאל, ובין ר' יהושע בן חנניא שהיה גדול ממנו בתורה, ושחישב את לוח השנה באופן שונה מראש הסנהדרין. "שלח לו רבן גמליאל, גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום שחל להיות יום הכיפורים בחשבונך". רואים אנו שבשל מעמדו לא היסס ראש הסנהדרין לאיים בחרם על גדול הדור- ר' יהושע. ואף על פי שרבן גמליאל ידע שאיננו מגיע למעלתו של ר' יהושע, החליט שכדי שלא תיעשה תורה כשתי תורות הגיב באופן הראוי לראש הסנהדרין היודע את תפקידו ואת אחריותו הכלל ישראלית. ואכן ר' יהושע נשמע לאותו ציווי: "נטל מקלו ומעותיו והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכיפורים בחשבונו, עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר לו בוא בשלום רבי ותלמידי, רבי בחכמה ותלמידי שקיבלת את דברי".

סוגיה כואבת זו תואמת תהליכים מסוימים בחברתנו בכלל, שהם מסתכמים באובדן החוש למולדת, שכן זה לעומת זה עשה האלוהים וחולשות מדיניות מקבילות המה לחולשות רוחניות והלכתיות, וחוסר היכולת לעמוד בכל תוקף על מעמדה של ההלכה, שיבוש ערכים נוסף הוא אי הבנת הערך של חומרה וקולא. בזמנו, כשהורו רבותינו שראוי לחקלאים להחמיר ולא לסמוך על היתר השמיטה, כוונת ההנחיה הזאת היתה כלפי החקלאים, שראוי להם לשמור את השמיטה כמאמרה. אך מעולם לא נאמרו הדברים האלה כלפי הצרכנים שבוודאי אינם רשאים מפני "צדקנות" יתרה לפגוע בפרנסתם של אחינו בית ישראל העובדים את עבודת הקודש (עי' אגרות ראי"ה א' עמ' שנ"ה).

הדבר מקביל בתחום הפוליטי לנטיה של ההנהגה המדינית לרחם על אכזרים, מה שכידוע בדברי חז"ל מביא להתאכזרות על רחמנים. גם זוהי חומרה מתחסדת שכיוונה מנוגד למוסר בכללו. נקוה שכל הייסורים האלה אינם אלא ייסורי התבגרותה של האומה במהלך גאולתה ההולכת ואור.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)