הרב אורי שרקי

מז'נבה לארץ ישראל

"מעייני הישועה", ג' בניסן תש"ס




יש לתת את הדעת על כך שהאווירה בציבור היא, כמו גם במערכת הפוליטית, שכישלונה של פסגת ז'נבה, איננה תקלה טכנית בלבד כי אם בירור -נפשי- עמוק אודות היחסים בין ישראל לשכנותיה. ניתן היה להבחין בכך בדברי ראש הממשלה שעה שקבע כי התברר שהמשטר הסורי אינו בשל לשלום. יש הרגשה של היחלצות- חילוץ עצמות, בעצם התברר שהציבוריות הישראלית חייתה עד עתה באשליה, הנובעת מאי הכרות אמיתית את העולם הערבי בכלל ואת הממשל הסורי בפרט. גורם נוסף לאשליה זו הוא חוסר הכרותינו את אופי המאבק שאנחנו מנהלים כאן העם היהודי במדינת ישראל.

שומה עלינו להבין מהי העמדה הבסיסית של העולם הערבי כלפי המדינה היהודית. בישראל, עדיין מטפחים את המיתוס לפיו מדובר בבעיה טכנית, מקומית, בין שכנים הרבים בקטנוניות על 'דונם פה דונם שם'. בשל כך, על ידי פשרה ורצון טוב, וודאי ניתן יהיה לפתור את הבעיה. אולם, מדובר למעשה, במאבק תרבותי כולל, המורכב בין היתר, מהתחושה הבסיסית בתרבות הערבית שמדינת ישראל היא נטע זר במזרח התיכון. לכן כל ניסיונותינו למצוא חן בעיני שכינינו על ידי וויתורים מתפרשים מבחינתם כהוכחה לכך שאין אנו שלמים עם היותנו חלק מהנוף המקומי. נוסף לכך, וויתור של מדינת ישראל, מתפרש בעולם הערבי כחולשה. לעומת המקובל בעולם המערבי, שויתור הוא סממן של עוצמה, במרחב התרבותי בו אנו חיים, במזרח התיכון, דווקא החלש המוותר, הוא המעודד את המשך האלימות נגדו ולא להיפך. ייתכן שעמדות נפשיות כאלה תשתנינה בעתיד, בינתיים המצב המנטלי של האזור עומד בעינו.

שאלה:

אם המנטליות הערבית תשתנה בעתיד ושכינינו יבקשו לכרות עמנו שלום אמיתי, כן וצודק - האם אז מצד האמת, נכון יהיה לוותר על חבלי ארץ?

תשובה:

כאשר תשתנה באופן כולל עמדת שכינינו כלפי מדינת ישראל ותוכר זכותנו על ארץ קודשינו, תוסר גם דרישתם לחבלי ארץ ישראל, כלומר כשמדינת ישראל תתקבל כעם שחוזר לארצו, ממילא תוכר הלגיטימיות של האחיזה בארץ וממילא לא יעלה על דעת שכיננו פרוש אחיזה בה. או אז תתגמד דרישתם לכדי בקשה לאוטונומיה תרבותית, אוטונומיה מוניציפלית וכדומה.

מובן אם כן, שהמאבק אותו אני חווים כיום, אינו טריטוריאלי או ביטחוני בלבד. מדובר במאבק ערכי בין שתי תרבויות הנלחמות ביניהן, כאשר בבסיס מאבקן זה עומדת השאלה מהי התרבות הדומיננטית שתתקן עולם במלכות שדי. אין זו יד המקרה שהצדדים לסכסוך הנם העם היהודי, האיסלם והמעצמה הגדולה ביותר של העולם הנוצרי. על אף הנסיונות לחלן את אופיו של הסכסוך ולנתקו מהקשרו התרבותי, ברור שמתחת לפני השטח המאבק הבין תרבותי הגדול הזה הוא העומד להיות מוכרע, כאן- במדינת ישראל.

הכישלון של פסגת ז'נבה מן הסתם יעורר אותנו ואף כבר מתחיל לעורר אותנו, לטיפול בבעיות הפנים שאינן רק אבטלה ובעיות כלכליות או חברתיות.

נראה שהמוקד היותר בוער של הבעיה הפנימית יהיה דווקא, המאבק על אופיה התרבותי של מדינת ישראל, מאבק המתבטא כיום בחריקה הקשה מאד בין דתיים לחילונים.

במצב זה, נראה, שעל תלמידי חכמים שבדור מפיצי האורות, מוטלת המשימה, ליטול את תפקיד הגישור בין החלקים השונים של האומה, אך לא בתור פשרנים מבוזים כי אם בתור מי שבאים להציע סינתיזה כוללת שבאה להראות כיצד כל חלקי האומה נדרשים זה לזה על מנת להוציא לפועל את אופיה התרבותי האמיתי והכולל, שהוא כמובן לא רק דתי-קלריקלי-פרטי ולא רק קוסמופוליטי-כלל אנושי כי אם ייחודי לעם ישראל וכולל בתוכו את כל הצבור כולו. סיכומם של דברים, כשלון פסגת ז'נבה, (מלבד היותו השגחת הקב"ה בצורה גלויה, והרי ידוע שמי שיש לו דין עם אומות העולם, מייעץ ה"שולחן ערוך" להתדיין עמו בחודש אדר) נראה שהוא תוצאה של איזושהי תחושה פנימית של הקהלייה הבינלאומית, ובכללה גם של נשיא סוריה, שעם ישראל, למרות הכל דורש להיות עצמו, ואי אפשר לדבר על עם ישראל ללא ארץ ישראל.

ניתן לומר שהמעצור הפנימי שהעם יצר, בין בהפגנות ובין בחקיקה מד הנסיגה, הראתה לדעת שבעצם עם ישראל הוא עדיין עם ישראל. עדיין החוסן הפנימי מבצבץ בצורה כלשהי במדרגות שונות של התודעה הישראלית ודבר זה הוא בסופו של דבר שהביא בצורה אמנם עקיפה אך משמעותית, את החזרה של נשיא סוריה מרצונו ההתחלתי בהסכם עם ממשלת ישראל. בכך, מתברר שעם ישראל פעל עם אל.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)