הרב אורי שרקי

הקודש והשמחה

מתורתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל

"מעייני הישועה", שושן פורים תשס"א




ככל שהלכה והעמיקה הגלות, חדרה יותר ויותר ההשפעה של התרבות הדתית של אומות העולם לתוך עולמנו.

במיוחד ניכר הדבר במושגי-אמונה שבמקורם נשאבו מעולמו של עם ישראל ונעתקו אל אומות העולם דרך הנצרות. הדברים הגיעו עד כדי כך שכאשר באים לדבר על מושגי יסוד של היהדות, הם נתפסים בתודעה ההמונית שלא במתכוון על פי משמעותם הנוצרית. כך שובשו מושגים רבים כגון, אלוהים, תורה, מצוות, תשובה, קדושה, יצר הרע, עולם הבא, ועוד.

אחד מיוחד מבין המושגים שטושטשו, הוא היחס בין קדושה לשמחה. הדת נתפסת כתנועה בנפש הבאה לדכא את שמחת החיים:

"שופטים על מהותה של הדת בכלל, ובכלל זה גם על ה'דת' הישראלית,- בשעה שנצוצי תורת חיים של היהדות אשר בו, הנטולים מבית-חייהם, נהפכו בו לזועה ופלצות, למוסר של מבקשי מות הדבקים בקברים בצורה של חושך וקדרות-נפש. וכל מה שההכרה מתבכרת והולכת, כל מה שעוברים השכרון של ההרגשות הכהות והשעמום של הפנטיות הגסה והעכורה, בא מיד היאוש והפיסימיות לאכול את כל חילם, ועל כל היכלי הספרות והאמנות אורגת השממית הזאת את קוריה, לדכא כל רוח ונפש, להכות את הארץ חרם." (אורות, עמ' קי"ג-קי"ד).

מתוך כך נולדה קטנות הנפש הדתית חסרת המעוף:

" 'הרגש הדתי', שבא לבדו תחת האידיאה האלוהית, הוריד את הגבורה העליונה האידיאלית אשר לנשמת האדם עשר מעלות בשפל. חדל הששון הפנימי, אפסה העצמה הרוחנית העליונה, המשוה את רגלי האדם כאילות, המנצחתו בנגינותיה ושירת-עזה, ויבא סגנון של פרושיות של 'מה חובתי ואעשנה' בעבדות קטנה מלאה זועה ורפיון". (שם)

עלינו לשוב אל הטבע המקורי של זהותנו הישראלית, לשמחת החיים השלמה, המושקפת עלינו בימי הפורים שבהם "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר" (אסתר, ח',ט"ז), הבאה לפסגת שלמותה בשוב ה' את שיבת ציון, בה "ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה" (תהילים, קכ"ו, ב).

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)