הרב אורי שרקי

פסח - אחד עשר כוכביא, מה נשתנה ושאלות הבנים

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




שני חידושים על ההגדה של פסח:

 

אחד עשר כוכביא

ב"אחד מי יודע" מונים דברים חשובים מאוד: "אחד א-לוהינו", "שני לוחות הברית", וכדומה. אבל מה החשיבות של "אחד עשר כוכביא", אחד עשר הכוכבים שיוסף ראה בחלומו?

הנה הפירוש של הרב יורם אליהו ממכון מאיר: כתוב במדרש שכשראובן שמע את החלום של יוסף הוא שמח כי אם יש אחד עשר כוכבים סימן שגם הוא בכלל הכוכבים. לראובן היה ספק אם יהיה כלול בעם ישראל בגלל מעשה בלהה ולכן הוא גם רצה מאוד שהחלום יתקיים. כשהוא ראה שיוסף נעלם מהבור הוא קרע את בגדיו ואמר: "הילד איננו ואני אנה אני בא" - כלומר, אם החלום של יוסף לא יתגשם אז אין לראובן הוכחה שהוא אחד מהכוכבים. בסופו של דבר החלום התקיים וראובן נכלל בכוכבים למרות החטא שלו. כלומר, רק אחרי שמתברר שגם היהודי החוטא הוא בכלל ישראל אפשר להגיע לאחדות האומה של שנים עשר שבטיא.

 

מה נשתנה

בהגדה של פסח כלולות שתי הגדות. המשנה כתבה על ההגדה: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", אך יש מחלוקת מהם הגנות והשבח. ההגדה הראשונה היא של הסוברים שהגנות היא "עבדים היינו" והשבח הוא "ויוציאנו", וההגדה השנייה של הסוברים שהגנות היא "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" והשבח הוא "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו". כלומר, יש הגדה לאומית ואחריה הגדה דתית. רק בתקופת הסבוראים איחדו בין שתי ההגדות ומאז יש הגדה אחת שבה יש גם "עבדים היינו" וגם "עובדי עבודה זרה היו אבותינו". לפי זה מובן גם למה יש שתי סדרות של שאלות. יש שאלות לפני ההגדה הראשונה ושאלות לפני ההגדה השנייה. לפני "עבדים היינו" מופיעה סדרת השאלות שבמשנה "מה נשתנה":

מַה נִּשְּׁתַּנָה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילות?

שֶׁבְּכָל הַלֵּילות אָנוּ אוכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה - כּלו מַצָּה.

שֶׁבְּכָל הַלֵּילות אָנוּ אוכְלִין שְׁאָר יְרָקות - הַלַּיְלָה הַזֶּה (כולו) מָרור.

שֶׁבְּכָל הַלֵּילות אֵין אֶנוּ מַטְבִּילִין אֲפִילוּ פַּעַם אֶחָת - הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים.

שֶׁבְּכָל הַלֵּילות אָנוּ אוכְלִין בֵּין יושְׁבִין וּבֵין מְסֻבִּין - הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָנו מְסֻבִּין.

לפני ההגדה השנייה מופיעות השאלות שבמכילתא שהן השאלות של ארבעה בנים שכנגדם דיברה תורה:

חָכָם מָה הוּא אומֵר? מָה הָעֵדות וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-להֵינוּ אֶתְכֶם. וְאַף אַתָּה אֱמור לו כְּהִלְכות הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקומָן:

רָשָׁע מָה הוּא אומֵר? מָה הָעֲבודָה הַזּאת לָכֶם. לָכֶם - וְלא לו. וּלְפִי שֶׁהוצִיא אֶת עַצְמו מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמור לו: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". לִי וְלא לו. אִלּוּ הָיָה שָׁם, לא הָיָה נִגְאָל:

תָּם מָה הוּא אומֵר? מַה זּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו "בְּחוזֶק יָד הוצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".

וְשֶׁאֵינו יודֵעַ לִשְׁאול - אַתְּ פְּתַח לו, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיום הַהוּא לֵאמר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

יש קשר בין ארבע השאלות של המשנה לארבע השאלות של הבנים. ב"מה נשתנה" הבן שואל על מעשים, התנהגויות: מדוע אוכלים את זה, מדוע יושבים כך, מדוע מטבילים כך. השאלות של ארבעה בנים הן שאלות על הזהות שלהם ("חכם מה הוא אומר", "רשע מה הוא אומר"), במה מתבטא זה שהוא חכם וכו'. כלומר, אלה שאלות שמגלות את האופי של האדם. הקדושה ישראלית בנויה גם ממעשים וגם מזהות. הרב קוק כותב באיגרת תקנ"ה:

"דע הדר"ג, ששני דברים עיקריים ישנם שהם יחד בונים קדושת ישראל וההתקשרות הא-לוהית עמהם.
הא' הוא סגולה, כלומר טבע הקדושה שבנשמת ישראל מירושת אבות... והב' הוא ענין בחירה, זה תלוי במעשה הטוב ובתלמוד-תורה"
.

הקדושה הישראלית בנויה משני מרכיבים. המרכיב הראשון הוא הסגולה - כלומר, הזהות הפנימית. היהודי קדוש במידה מסוימת גם אם לא יעשה שום דבר, ואפילו אם יהיה רשע. זה נקרא קדושה סגולית. בנוסף לכך יש קדושה של המעשים. היא נקראת קדושת הבחירה – מה שהאדם בוחר בבחירתו החופשית מוסיף לו קדושה.

לפי זה יוצא שהבן ב"מה נשתנה" רוצה שיסבירו לו את קדושת המעשים - מה כל מעשה מוסיף - ואילו הבנים בסדרה השנייה רוצים שיבררו להם את הזהות העצמית שלהם.

התשובות שהם מקבלים: בסדרה הראשונה אומרים "עבדים היינו" ו"ויוציאנו", בסדרה השנייה אומרים "עובדי עבודה זרה" ו"קרבנו". בין שתי התשובות יש הבדל מהותי. "עבדים היינו... ועכשיו בני חורין" קשור לזהות העצמית, זה משהו סגולי. כשמישהו יוצא מעבדות לחירות לא רואים שום דבר במעשה. לעומת זה, עובד עבודה זרה שעכשיו עובד את ה' – יש הבדל במעשים: לפני כן עבד עבודה זרה ועכשיו עובד את ה'. כלומר, המחנך נותן לחניך את מה שאין לו. כשהחניך יודע את הערך של המעשים מלמדים אותו את הערך של הזהות. לעומת זה, ארבעה בנים הם אנשים שיודעים את הערך של הזהות ואז מלמדים אותם מעשים. זהו כלל של כיוון פדגוגי לפי החניך.

בנוסף יש קשר בין שתי סדרות השאלות. השאלה ב"מה נשתנה" שמתאימה לחכם היא

"שֶׁבְּכָל הַלֵּילות אָנוּ אוכְלִין בֵּין יושְׁבִין וּבֵין מְסֻבִּין - הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָנו מְסֻבִּין".

צריך להיות מסובין בשביל להחכים, כמו: "מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהושֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפון שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין". אם האדם לא בתנוחה של שלווה הוא לא יכול להגיע לחוכמה. אנחנו מסובין כדי לתת תשובות לשאלות של החכם.

השאלה ב"מה נשתנה" שמתאימה לרשע היא

"שֶׁבְּכָל הַלֵּילות אָנוּ אוכְלִין שְׁאָר יְרָקות - הַלַּיְלָה הַזֶּה מָרור".

הרשע זקוק ל"אף אתה הקהה את שיניו". יש משהו לא נעים, מרירות. הרשע אומר: "מה העבודה הזאת לכם?" - העבודה הזאת מרה לי. אומרים לו: אנחנו מבינים אותך, אנחנו אוכלים מרור. כלומר, להיגאל זה מר. הרב קוק אומר בעולת ראי"ה שהמצה היא זכר לשעבוד והמרור הוא זכר לגאולה. המצה היא שעבוד, לחם עוני, "הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא", היא מזכירה את השפלות שיש בעבדות. המרירות היא המרירות שיש בגאולה. אנשים לא רוצים להשתנות, להיות אחראים. כשהאדם בן חורין הוא אחראי על מעשיו. הגמרא אומרת שסתם עבד רוצה להישאר עבד: "עבדא בהפקירא ניחא ליה". העבד יכול לעשות מה שהוא רוצה כי אין לו אחריות על עצמו. ברגע שהאדם בן חורין הוא אחראי על עצמו, הוא מפחד מזה.

השאלה ב"מה נשתנה" שמתאימה לתם היא

"שֶׁבְּכָל הַלֵּילות אָנוּ אוכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה - כּלו מַצָּה".

המצה היא לחם פשוט, קמח ומים. התם כל כך פשוט שהוא שואל את השאלות הכי עמוקות שיכולות להיות.  "מה זאת" היא השאלה הכי מפחידה. לשאלה של החכם ("מָה הָעֵדות וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-להֵינוּ אֶתְכֶם") יש תשובות ברורות: צריך לאכול מצה, צריך לאכול מרור, כזית הוא כך, רביעית זה באופן כזה, מסיבים כך... יש משהו שמנקז את הידיעות הגדולות במעשים מאוד מפורטים. אבל התם שואל: "מה זאת?". הוא רוצה את האמת ואז העונה חייב לתת לו את האמת עצמה, והאמת היא: "בְּחוזֶק יָד הוצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". זאת המהות של העניין. לכן השאלה של התם היא השאלה הכי טובה שיש. תם מלשון תמיהה. אפלטון אמר שהתמיהה היא ראשית הפילוסופיה. גם המצה מעוררת תמיהות. המצה היא לחם פשוט ולכן היא נקראת לחם עוני, "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי". הגמרא אומרת: "שעונים עליו דברים הרבה".

השאלה שמתאימה לשאינו יודע לשאול:

"שֶׁבְּכָל הַלֵּילות אֵין אֶנוּ מַטְבִּילִין אֲפִילוּ פַּעַם אֶחָת - הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים".

מטבילים פעמיים כדי שאינו יודע לשאול ישאל. מטבילים פעם אחת את הכרפס במי מלח ופעם אחת את המרור בחרוסת. התשובה לשאלה היא :כדי לפתוח את התיאבון. יש מצווה לאכול את המצה בתיאבון וירק חי פותח את התיאבון כדרכם של בני חורין שרוצים לאכול הרבה כדי לעורר להם את התיאבון. לעניים יש מעט לאכול והם לא רוצים לעורר את התיאבון אלא שהאוכל ימלא אותם כמה שיותר מהר. העשירים, כדרכם של בני חורין, אוכלים כל מיני מאכלים שפותחים להם את התיאבון כדי לאכול הרבה. לכאורה, זה לא מוסרי ללמד את האדם להתאוות להרבה אוכל, אבל בליל הסדר יש עניין לאכול מצה לתיאבון. יש עניין לקדש גם את האמצעי. התיאבון הוא רק אמצעי כדי שהאדם יאכל. בזמן יציאת מצרים האמצעיים מתעלים. יש בזה הבדל בין מצוות אכילת מצה לאכילת קרבן פסח. המצה צריכה להיות לתיאבון וקרבן פסח על השובע. לכן, כשאנחנו אוכלים את האפיקומן שהוא זכר לקרבן פסח, אוכלים אותו בסוף הסעודה כשאנחנו שבעים. את המצה הראשונה אנחנו אוכלים כשאנחנו רעבים. כשאדם רעב זה גורם לו ערנות, והערנות גורמת לשאול שאלות. השביעה סותמת את השאלות. כשהאדם שבע פיזית או רוחנית אין לו שאלות. לכן צריך לגרום לפתיחת התיאבון כדי שמי שאינו יודע לשאול ידע לשאול.

ראינו את ההקבלה בין ארבעה בנים לבין מה נשתנה. אבל יש בעיה. ארבעת הקושיות של מה נשתנה הן לא הקושיות שבמשנה. במשנה יש שאלה נוספת:

"שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי, שלוק, ומבושל, הלילה הזה כולו צלי".

היום אנחנו לא שואלים את השאלה הזאת כי היום אסור לאכול צלי בליל הסדר (חוץ מהתימנים שאוכלים דווקא בשר צלוי בליל הסדר, שאר הקהילות קיבלו על עצמן איסור לאכול בשר צלוי בליל הסדר, שלא יחשבו שזה הקרבן). אבל בזמן של בית המקדש היו אוכלים את הקרבן. השאלה החמישית היא כנגד הבן החמישי שלא הגיע לליל הסדר. הקשר לצלי הוא בפסוק "שה פזורה ישראל" (ירמיהו נ'-י"ז). ישראל הוא עם מפוזר כמו שה, ובשר הצלי הוא שה. אחת הסיבות לכך שהתורה ציוותה שהבשר של הפסח יהיה צלוי היא שאנחנו שוחטים את אלוהי מצרים להראות שאנחנו לא מפחדים מהם. אפשר לשחוט בלי שאף אחד רואה, אבל כשצולים את הבשר, מריחים אותו בכל האזור. המטרה היא לפרסם את הדבר. כשיש בשר צלי האדם מריח אותו, נמשך אחריו ומגיע. זה מביא את הבן החמישי.

כך יש לנו חמש קושיות וכנגדן חמישה בנים.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)