הרב אורי שרקי

גלויות

ניסן תשע"ז




הגלות הינה חלק מהותי של ההיסטוריה של עם ישראל. למעלה ממחצית זמן קיומו של עם ישראל התרחש בגלות, והלוא דבר הוא. מציאות זו יוצרת לפעמים את המחשבה המוטעית של אידיאליזציה של הגלות או לפחות תחושה של אשמה כשיוצאים ממנה.

המהר"ל מפראג מבאר שהגלות והגאולה הם שני היבטים של אותה המציאות, על פי עקרון אחדות ההפכים. באותה המידה שהבריאה מגלה את הבורא, כך העולם גם מסתיר אותו. ידיעת ה' מצריכה לפי זה הכרה כפולה: גילוי והסתר. הגילוי בא לידי ביטוי בעידנים של השראת שכינה, כשישראל יושבים על אדמתם, וההסתר בזמנים של הסתר פנים, בגלות. יחד עם זאת, מטרת המהלך ההיסטורי כולו הוא המצב של פנים אל פנים, הפגישה הידידותית בין הבורא לנברא "תקראי אישי, ולא תקראי לי עוד בעלי" (הושע ב, יח). היציאה מן הגלות היא לפי זה צורך גבוה ולא רק טובתו של הנברא. מובן אם כן מדוע פתחה התורה את ההיכרות עם משפחת העברים בתיאור יציאתם מגלות אור כשדים.

הגלות פקדה את האומה שלוש פעמים: במצרים, בבבל ובאדום. אורכן של גלויות שונה. מצרים 210 שנה, בבל 70, ואדום 1880 שנה. רבי אברהם ביבאגו, בספרו "דרך אמונה" מבאר שבכל גלות היה על עם ישראל להתמודד עם המתחרים עם הנבואה. במצרים תרבות החוש של החרטומים, בבבל תרבות הדמיון של הכלדיים, ובאדום הפילוסופיה, אותה הוא מכנה "החוש התבוני", לאמור שאף על פי שנשמעת כתבונה טהורה כל יסודה בנוי על החושים. כגודל עוצמתו של המתחרה כך אורכה של הגלות. רק כאשר התברר כישלונה של הפילוסופיה להעמיד יסוד מוצק לחיי הרוח החלה היציאה מן הגלות.

הזוהר (בתיקונים) מבליט את היצירה התורנית העולה מכל גלות: מקרא, משנה וקבלה. מצוות שילוח הקן המתירה את השימוש בביצים, באפרוחים ובבנים רק אחרי שילוח האם, מכוונת כנגד גלות השכינה המכונה אצל יעקב אבינו "אם על בנים" (בראשית לב, יא), ובישעיהו (נ, א) מפורש עוד יותר: "ובפשעיכם שולחה אמכם". הביצים הם 'בעלי מקרא'. מגלות מצרים יצאנו כשבידינו תורה שבכתב. אפרוחים הם 'בעלי משנה' (והתלמוד). מגלות בבל יצאנו כשבידנו פרסום התורה שבעל פה על ידי אנשי כנסת הגדולה שנקבעה בתלמוד הבבלי, ומגלות אירופה יצאנו כשבידנו תורת הקבלה, של בנים (מלשון בינה) שהם 'בעלי קבלה'. מכאן עולה גם שלא תהיה עוד גלות חלילה, שכן התרוקן כבר הקן מכל תכולתו, ביצים, אפרוחים ובנים.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)