הרב אורי שרקי

פרקי אבות (ג'-ה') - "הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי..."

סיכום שיעור משנת תשס"ו - עוד לא עבר את עריכת הרב




מסכת אבות, פרק ג', משנה ה':

"רבי חנינא בן חכינאי אומר: הנעור בלילה, והמהלך בדרך יחידי, והמפנה לבו לבטלה, הרי זה מתחייב בנפשו".

משנה זו היא המשך של המשנה הקודמת, שאומרת שאדם שאוכל בלי דברי תורה הוא כבהמה. הבהמה אין לה עולם הבא, אין לה אחרית. כמו כן, "הנעור בלילה..." - כל ההתנהגויות האלה שמוציאות את האדם מן הנורמה האנושית מפקיעות אותו מהאנושיות.

"הנעור בלילה" - במקום לישון. בשביל מה יש לילה? בשביל לישון. במקום זה הוא ער בלילה, ואז הוא יישן ביום ויחיה חיי בטלה.

"והמהלך בדרך יחידי" - אדם שהולך בדרך יחידי מסתכן.

"והמפנה לבו לבטלה" - האדם הזה איבד את המשמעות של חייו.

לכן:

"הרי זה מתחייב בנפשו".

נתבונן בזה באופן קצת יותר עמוק, לפי פירושו של רבי נחמן מברסלב.

בתורה נ"ב ב"ליקוטי מוהר"ן" רבי נחמן דן בשאלה פילוסופית כללית לגבי חיוב המציאות. זהו מונח פילוסופי עתיק. נסביר על מה מדובר.

הפילוסופים בימי קדם אמרו שהקב"ה לא ברא את העולם, אלא העולם מתחייב מהקב"ה באופן נצחי. הפילוסופים הקדמונים בימי הביניים קיבלו שיש ריבונו של עולם, אבל לא קיבלו שיש בורא העולם. הם אמרו שכדי לברוא צריך לשנות את הרצון, כי הרי המשמעות של הבריאה היא שלפני כן הוא לא מעוניין במציאות העולם, ואח"כ נהיה מעוניין במציאות העולם. (כך זה נראה ממבט ראשון בתפיסה העממית. בתפיסה העמוקה זה לא נכון. בתפיסה העממית בבריאה יש לפני ויש אחרי - זה מניח שינוי ברצון של הבורא). מאחר שטרם היות עולם, יש רק א-לוהים, אין שום גורם חיצוני שיגרום לו לשינוי הרצון, ולכן, לפי אותם הפילוסופים, אי-אפשר שישתנה הרצון הא-לוהי, ולכן גם לא ייתכן שא-לוהים ברא את העולם. לכן הם אמרו שהעולם מתחייב מא-לוהים והחיוב כזה קדמון - כלומר, תמיד היה חייב העולם להיות. הפילוסופים אמרו שבאותה מידה שהבורא מחויב המציאות, כך העולם מחויב המציאות, וכשם שלא ייתכן שייעדר הא-לוהים, כך לא ייתכן שייעדר העולם. לפי הגישה הזאת הגיל של העולם שווה לגיל של א-לוהים, ומכיוון שהגיל של א-לוהים הוא אינסופי, כך גילו של העולם אינסופי.

היהדות אומרת שהעולם הוא אפשרי מציאות ורק הבורא הוא מחויב המציאות. העולם - אפשר שיהיה ואפשר שלא יהיה. אם ריבונו של עולם רוצה הוא בורא, אם לא רוצה לא בורא. אין חיוב שהעולם יתהווה.

סיכום: בין לפי הפילוסופיה של ימי הביניים ובין לפי היהדות א-לוהים מחויב המציאות. אבל לגבי העולם יש כאן מחלוקת. לפי הפילוסופיה העולם מחויב המציאות ולפי היהדות העולם אפשרי המציאות.

שאלה: אפשר להבין מה זה "מחויב המציאות"?

תשובה: "מחויב המציאות", הכוונה היא שלא ייתכן ההיפך. למשל הא-לוהים הוא, בהגדרה של הפילוסופיה העתיקה, מחויב המציאות. ז"א שלא ייתכן היעדרו. "אפשרי המציאות" - גם כשהוא קיים הוא עדיין רק אפשרי. למשל: אני מחזיק כוס. הכוס הזאת אף על פי שהיא קיימת, הקיום שלה הוא רק קיום אפשרי, כי פעם הכוס הזאת לא הייתה והיא גם עתידה לא להיות. ז"א, קיומה של הכוס הזאת הוא קיום אפשרי. לעומת הא-לוהות, שהקיום של ריבונו של עולם הוא קיום עצמי, שלא ייתכן העדרו.

שאלה: זה מעלה שאלה לגבי הבחירה החופשית, כי אם העולם מחויב המציאות, גם כל מעשה של האדם מחויב המציאות.

תשובה: זו באמת שאלה נכונה. לכאורה, אם העולם מחויב המציאות, אז זה אומר שאין לא-לוהים בחירה חופשית, ואם לא-לוהים אין בחירה חופשית, קל וחומר גם לאדם אין בחירה חופשית. לכאורה, יוצא שהבחירה החופשית היא סוג של בלוף. אנחנו לא מחויבים ליישב את כל הקושיות על הפילוסופים, אבל זו קושיה צודקת. אגב, השאלה הזו היא שאלה לשפינוזה.

לרבי נחמן מברסלב יש דרך נפלאה כשהוא מתבונן בשיטה אפיקורסית. רבנים שרואים שיטה אפיקורסית, בדרך כלל דוחים אותה ומסבירים מדוע זו טעות. הם אומרים: "זה לא נכון, זה שטויות ויש לנו הוכחות שזה לא נכון". רבי נחמן מברסלב החליט ללכת בדרך אחרת. הוא רוצה להבין מהיכן נמשכת הטעות. כלומר, לא ייתכן שדעה בלתי נכונה תאמר, אם אין לה שורש בַּאמת. אדרבא, אם נראה מהו השורש בַּאמת של הדעה, אז נוכל לבטל אותה עוד יותר טוב. מה שמעניין את רבי נחמן מברסלב זה לא לדעת במה הפילוסופים טועים אלא במה הם צודקים.

רבי נחמן מסביר שבטרם הקב"ה ברא את העולם, אכן העולם כולו אפשרי המציאות, אבל משעה שהקב"ה ברא נשמות ישראל יש הכרח לעולם כולו להיות - הלא כל העולם נברא בשביל ישראל, אם כן יש הכרח לעולם כולו להיות, שאם לא כן, כיצד יתקיימו ישראל?!

יש ביטוי: "יחיד שעשה תשובה מוחלים לו ולעולם כולו". זה שמוחלים לו ברור, אבל למה מוחלים לעולם כולו? הרי העולם כולו לא עשה תשובה. הכוונה היא כזאת: יחיד שעשה תשובה מוחלים לו, אבל הוא לא יכול להתקיים עכשיו בלי כל העולם, לכן יש הכרח למחול לעולם כולו. בדומה לזה, אפשר לומר לגבי עם ישראל. יש מטרה של ריבונו של עולם שעם ישראל יהיה. מאחר שהחליט ריבונו של שולם שעם ישראל צריך להיות, אז יש הכרח לכל המציאות כולה להתהוות, כי אי אפשר לעם ישראל להתקיים בלי כל העולם כולו. מסקנה: אחרי בריאת נשמות ישראל, הפך כל העולם כולו מאפשרי המציאות למחויב המציאות.

שאלה: איך זה מתיישב עם כך שלפי החסידות רק הקב"ה הוא מחויב המציאות וכל העולם הוא אפשרי המציאות?

תשובה: זה שרק הקב"ה הוא מחויב המציאות וכל העולם הוא אפשרי המציאות זו דעת היהדות, לא רק החסידות. רבי נחמן מברסלב גם הוא מסכים עם זה, רק שהוא מסביר מהיכן נמשכה הטעות של הפילוסופים, והוא אומר שיש מחויב מוחלט ויש מחויב יחסי. מחויב מוחלט המציאות זה הבורא יתברך, ומחויב יחסי זה כל העולם כולו ביחס לנשמות ישראל. אם אנחנו מניחים את נשמות ישראל כנתון, אז כל העולם מחויב המציאות.

אנחנו רוצים להבין איך יכול להיות שבעולם שהוא אפשרי המציאות מתהלכים אנשים חכמים שמרגישים שהעולם מחויב המציאות. חייב להיות שזה יהיה נכון במידת מה. אנחנו מחפשים איפה זה נכון. השאלה היא איך הם הגיעו לטעות הזאת - כלומר, מה בתוך המבנה של העולם גרם להם לחשוב בכיוון הזה שהעולם מחויב המציאות. הרי זו לא אמת. אם זאת לא אמת, אז לא הייתה צריכה לקום פילוסופיה שתאמר שהעולם מחויב המציאות.

למשל, לא יתכן שאדם יתהלך בעולם ויחשוב שהאגסים כחולים. אם בכל זאת יקומו כמה אנשים שיגידו, ואפילו ישבעו, שהאגסים כחולים, אנחנו נצטרך להבין מה גרם להם לחשוב את זה, כי אנחנו יודעים שזה לא נכון. נצטרך לחפש איזושהי סיבה, ואז אולי נמצא שהתאורה באותו מקום הייתה כזאת שגרמה להם לחשוב שהאגסים כחולים. אותו דבר כאן: מאחר שהאמת היא שהעולם רק אפשרי המציאות ואינו מחויב המציאות, אז כיצד קמה האסכולה הפילוסופית האומרת שהעולם מחויב המציאות? זה מה ששואל רבי נחמן. היה צריך להיות שבמבנה של העולם משהו יורה על כך, ייתן את הרוח הזאת, שהעולם הוא מחויב המציאות. רבי נחמן אומר שוודאי יש משהו כזה: כיוון שנבראו נשמות ישראל זה הפך את כל המציאות כולה למחויבת המציאות.

כלומר, רבי נחמן מסביר שהעולם הוא מחויב המציאות באופן יחסי. הוא מכניס מושג אמצעי. עד עכשיו חשבנו שיש או מחויב המציאות או אפשרי המציאות. רבי נחמן מכניס גורם שלישי: יש מחויב יחסי. כיון שהקב"ה חפץ בנשמות ישראל, ממילא העולם מחויב המציאות מכאן ואילך. הוא לא היה מחויב המציאות לפני, אבל הוא נהיה מחויב המציאות אחרי. ז"א, באופן עצמותי לא-לוהות אין הכרח שהעולם יהיה. ביחס לבורא כל המציאות כולה היא רק אפשרית, אבל משעה שברא נשמות ישראל מכאן ואילך העולם הוא מחויב המציאות, כי כיצד יתקיימו נשמות ישראל בלי כל העולם?!

זה שוב הסבר מוסרי של מושג פילוסופי. הפילוסוף לא מבין מה זה דבר שהוא הכרחי אך זמני או הכרחי לא תמיד. או שזה הכרחי או שזה לא הכרחי. זו הגאונות של רבי נחמן.

שאלה: רבי נחמן מברסלב העיר משהו על הפילוסופים שהם לא השתמשו בזה אף פעם.

תשובה: ודאי שלא השתמשו בזה אף פעם. השאלה איננה האם הפילוסופים מסכימים עם מה שרבי נחמן מברסלב אומר אלא מה במציאות האמיתית של העולם גרם להם לחשוב את הדבר הזה.

לפי זה "הנעור בלילה", אפשר להבין את זה אחרת לגמרי. מה זה "נעור בלילה"? יש אדם שכשכל העולם כולו רדום ושוגה אחרי מחשבות ודמיונות ליבו, הוא נעור, הוא נשאר ער למציאות האמיתית. הוא נעור בזמן שכולם בלילה. אבל הדבר הזה גורם שהוא יהיה "מהלך בדרך יחידי": כולם נגדו והוא ממשיך בשלו והוא "מפנה ליבו לבטלה", ז"א, הוא מבטל את עצמו לפני ה'. הוא קונה את ביטול היש. זה גורם לו דבקות בה'. כיוון שהוא קונה את המידות של עם ישראל "הרי זה מתחייב בנפשו" - הוא קונה חיוב בנפשו, ואז הוא הופך להיות מחויב המציאות.

כלומר, הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה ליבו לבטלה אלו הן המידות של האומה הישראלית. עם ישראל הוא נעור בלילה. כשכל העולם כולו שוגה בהגיונות החושך אנחנו נעורים. אנחנו הולכים בדרך יחידי למרות שכולם חושבים אחרת, ואנחנו מפנים את ליבנו לבטלה, מתבטלים בפני ה'. הדבר הזה גורם לנו דבקות ברצון הא-לוהי. מסקנה: אנחנו קונים את חיוב המציאות. במקום להיות אפשרי המציאות אנחנו הופכים להיות מחויבי המציאות. ולכן הרי זה מתחייב בנפשו - קונה חיוב בנפשו.

שאלה: מה רבי נחמן מברסלב אומר? הוא לא אומר את זה.

תשובה: רבי נחמן מברסלב כן כותב את זה בתור ההנהגה החסידית המיוחדת לבני עדתו: שנעור בלילה זה מה שנקרא "התבודדות", שהם הולכים בלילות ומתבודדים וקונים את ביטול היש. אני מסיק מזה מסקנה בכיוון של תורה כללית, שזה הכיוון שלי.

שאלה: למה עצם העובדה שאנחנו מתבטלים בפני ה' הופך אותנו להיות מחויבי המציאות?

תשובה: בגלל שאז אנחנו נאמן לרצון שחפץ בקיומנו.

למשל, בבוקר אומרים: "מודה אני לפניך". הרב קוק דן בספר "עולת ראי"ה" עמוד א', מתי ה"אני" לגיטימי, כלומר מתי האדם רשאי לומר על עצמו "אני". כשאני מסתכל על כל הגלקסיות ואני רואה את האוקיינוס ואני רואה את כל אשר סביבי אני מרגיש קטנטן, הבל וריק, אבק דק שכלא נחשב. אז, לכאורה, האפשרות האמיתית לומר "אני" היא אפשרות רחוקה מאד מההיגיון. אם אני מסתכל על מיליארדי השנים שלפני ואחרי, אז אני אפילו לא עולה לערך של חלקיק שניה. אז איך אני יכול בכזה בטחון לומר "אני"?! הרב קוק אומר: כשאני "לפניך" אז אני מגלה את הרצון שחפץ בקיומי, ואז אני מוצא את עצמי מאושר לומר בפה מלא "אני". "מודה אני לפניך", כיוון שאני מודה בחיות שאתה נותן בי, ממילא יש לי "אני" כשאני עומד לפניך.

שאלה: מה התכלית של קיום הבריאה?

תשובה: זו באמת שאלה רחבה שדורשת יותר משיעור אחד. השאלה המפורסמת היא "למה הקב"ה ברא את העולם". אני אגיד דבר פשוט, "בעל-בתי" כמעט.

כתוב בספר ויקרא (י"ט-א'): "וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם: 'קדושים תהיו, כי קדוש אני'". מה משמעות הביטוי "קדושים"? לפי מה שעולה בגמרא במסכת סנהדרין אחת המשמעויות של המילה "קדוש" היא "שיש לו קיום נצחי". קדוש לעולם קיים, קדוש הוא מה שהקיום שלו הוא קיום אמיתי, מחויב המציאות. כשהקב"ה אומר "קדושים תהיו", הוא דורש מאתנו להגיע אל אותו הקיום והמוטיבציה, הסיבה, היא "כי קדוש אני". ריבונו של עולם כביכול אומר: "אני בינתיים היחיד פה שקדוש, משעמם לי, תהיו גם אתם קדושים, נוכל לשחק ביחד".

שאלה: איך אפשר להגיד "משעמם" על הקב"ה?!

תשובה: זה קטן, לכן אמרתי שאין ברירה אלא להשתמש בביטויים כאלה, לא אמרתי שזה בשמחה. יש ביטוי כזה שהקב"ה משתעשע עם נשמותיהם של צדיקים, מעין שעשוע כזה. "והתהלכתי בתוככם" - כלומר, 'אטייל עמכם'. השעשוע הוא דבר עליון, כי השעשוע בא אחרי שכל הצרכים הקיומיים כבר קוימו. (נגיד, כבר אכלנו, שבענו, השמנו - מה נעשה עכשיו?! יש עוד פיסטוקים בשביל השעשוע. נוציא שש-בש...) כלומר, השעשוע מורה על דבר שאין בו צורך של הכרח, כך שבעצם השעשוע הוא הצד היותר עליון של המציאות. כביכול, ריבונו של עולם פועל כמי שרוצה לצאת מבדידותו. לכן הוא מבקש להיפגש עם האדם על מנת שיהיה פנים אל פנים.

נסביר זאת אחרת: יש שני אנשי עסקים שהחליטו להיפגש. הם הולכים לבית קפה ומזמינים משהו, כדי שיוכלו לדבר על עסקים. הקפה הוא בעצם משני. המטרה היא מה שיש לנו לדבר. אבל יכול להיות ששני חברים שלא פגשו אחד את השני כבר עשרים שנה, אומרים: "ואו, איזה יופי שאתה פה! בוא נדבר. על מה? לא יודע על מה. בוא נכנס לבית קפה". הם מזמינים כוס קפה, אבל ברור שהם מדברים רק כדי להיפגש. הם לא נפגשים כדי לדבר, המטרה היא המפגש. "פנים אל פנים דיבר ה' עמכם".

שאלה: נראה כאילו ה' ברא משהו חסר.

תשובה: נכון, ברא חיסרון וכעת צריך למלא את החיסרון. הסיבה היא מוסרית. מהי מוסריות? להעניק מציאות לזולת, ואין מציאות אמיתית לזולת אם אין לזולת חלק בבניית המציאות שלו.

המוסריות היא העיקר ביהדות. אנחנו נגשים עם הקריטריון המוסרי גם לשאלות המטפיזיות של הפילוסופים. למשל כשפילוסוף כמו עמנואל קאנט דן בשאלה האם עולם קדמון מה שחשוב לו זה רק האם אפשר לפתור אותה על פי השכל או שזה מעבר לטבע. לעומת זאת, אצלנו השאלה של הבריאה היא לא שאלה מדעית או פילוסופית, זו שאלה מוסרית: כפי שקיבלנו במסורת מהנביאים, ריבונו של עולם ברא את עולמו מסיבות מוסריות, לא מסיבות פילוסופיות, כדי לתת מציאות לזולתו. לנו יש קדימה של המוסר על פני המטפיזיקה. יש לזה סממנים גם אצל הרמב"ם, שהשאלות השכליות הגדולות נפתרות תמיד אצל היהודים על פי ההכרעה המוסרית.

שאלה: האם זה אומר שהמוסר הוא יותר אמיתי מאשר הסדר של המציאות?

תשובה: נכון. ננסח זאת כך: הסדר של המציאות הוא נגזרת של המוסר הכללי.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)