הרב אורי שרקי

פרקי אבות (ג'-ח') - "תן לו משלו, שאתה ושלך שלו..."

סיכום שיעורים (33, 34) משנת תשס"ו - עוד לא עבר את עריכת הרב




מסכת אבות, פרק ג', משנה ח':

"רבי אלעזר איש ברתותא אומר: תן לו משלו, שאתה ושלך שלו. וכן בדוד הוא אומר: 'כי ממך הכול, ומידך נתנו לך'".

דברי רבי אלעזר איש ברתותא הם המשך של דברי רבי חלפתא איש כפר חנניה שאפילו אחד יכולה לשרות עליו שכינה, הכול תלוי כפי כוונתו. כי הרי אמרנו "בכל המקום אשר אזכיר את שמי", והקשנו שלפי הפשט זה לא עברית - היה צריך להיות "בכל המקום אשר תזכיר את שמי".

(אגב, מבקרי המקרא אומרים שיש טעות בכתוב וצריך לגרוס: "אשר תזכיר את שמי". זה הכלל אצל מבקרי המקרא: כל פעם שיש להם קושיה הם אומרים צריך לשנות את הטקסט...)

אבל הפשט, לפי מה שהסברנו פשוט מאד: אם האדם עוסק בתורה לשמה, הוא מגלה את הרצון של הקב"ה שיוזכר שמו. לכן הכתוב בכוונה לא אומר: "בכל המקום אשר תזכיר את שמי" - כי כבר אין הבדל בין הרצון שלך לרצון שלי. ברגע שאתה רוצה לעסוק בתורה לשמה, אתה מעוניין, אתה מתאחד עם הרצון שלי שיוזכר שמי, ולכן כתוב: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי". מאיפה צומחת הכרה כזאת? זה מה שאומר רבי אלעזר איש ברתותא:

"תן לו משלו, שאתה ושלך שלו".

כלומר, מה שאתה עושה זה לא דברי עצמך אלא דבריו הוא.

"וכן בדוד הוא אומר: 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'" -

דוד המלך אסף את הכסף לבית המקדש ודווקא אצלו מתפתחת ההכרה שלא מאיתו הכל אלא מאת ה'.

זאת משנה פנתאיסטית. היא אומרת שהכל א-לוהי. לא שהכול א-לוהים, אבל שהכול א-לוהי. לכן, כשאתה נותן לו, שתהיה לך הכרה, שמה שאתה נותן לו זה משלו, שגם אתה וגם כל מה ששייך לך, זה שלו. הראיה לכך היא דוד. אין אדם שיש אצלו יותר בעלות מאשר המלך, ואף על פי שהוא מלך הוא אומר: "כי ממך הכול, ומידך נתנו לך". כלומר, אפילו המלכות, השלטון הפוליטי, המשטר, אינו אלא הופעה של הא-לוהות.

הדברים די ברורים, אבל הם באים להסביר לנו דבר נוסף על כל הנתינה לקב"ה.

הקורבנות, שהם עיקר הנתינה לקב"ה, הם, לכאורה, דבר לא מובן. אפשר לומר שיש פה ביקורת סוציאליסטית. למה לקחת מן האדם בהמות או פרי האדמה, כשאפשר היה לתת אותם לעניים? התשובה היא: אם אתה לא נותן לקב"ה, אתה לא מכיר בזה שמה שיש לך זה ממנו. ממילא, גם אין לך מה לתת לעניים. ז"א, אם אתה נותן אחוז, עשרה אחוז, או כל כמות שהיא לריבונו של עולם, אתה בזה מכיר שכל מה שיש לך זה מאיתו.

באמת היה ראוי לתת את הכל, להקריב את כל העולם כולו. היה צריך לתת את כל ההוויה כולה בתור קורבן. לכל הפחות היינו צריכים, לכאורה, לתת קורבנות אדם - הרי מה קיבלנו מריבונו של עולם?! את חיינו כבני אדם.

יש אפילו פסוק: "ויהי אחר הדברים האלה והא-לוהים ניסה את אברהם". למה לא נאמר "ניסה את יצחק"? מכאן ביקש הרמב"ם להוכיח שיצחק היה ילד קטן, שלא הייתה לו הבנה. שאם לא כן, היה צריך להיות כתוב: "והא-לוהים ניסה את יצחק". בזה הוא חלק על חז"ל שאמרו שיצחק היה בן 37. איך חז"ל מסתדרים עם זה שלא כתוב "ניסה את יצחק"? התשובה היא שהוא לא ניסה את יצחק, שעבור יצחק זה לא היה ניסיון. כלומר, עבור מי שחי במידת הדין, הדין מחייב שישלם את המחיר של מה שהוא קיבל. מכיוון שמה שקיבל זה בין היתר את עצמו, מה יכול להיות המחיר של עצמו אם לא עצמו?! לכן עבור יצחק, שכל מערכת היחסים שלו אל הבורא היא מערכת של מידת הדין, הקרבת עצמו היא הדבר המובן מאליו. ואם נרחיב את המושג, יוצא שהקרבת כל המציאות כולה היא באמת נדרשת. היה צריך, לכאורה, להקריב את כל העולם כולו לקורבן. זה לא הגיוני?!

שאלה: זה הגיוני במולך.

תשובה: במולך זה מאד הגיוני. הם הקריבו בני אדם.

שאלה: זה לא הגיוני כי בורא העולם ברא את כל המציאות, והוא נתן לנו דברים, והוא גם אמר לנו מה לעשות איתם. אז אנחנו לא יכולים להחליט בעצמנו.

תשובה: זה שהתורה אוסרת את זה - אני יודע. אני רוצה להבין למה היא אוסרת. אני רוצה לשאול פה שתי שאלות:

א. למה התורה אוסרת עלינו להקריב בני אדם?

ב. גם אם נקבל את ההגבלה הזאת, למה לא להקריב את כל הבהמות שבעולם? למה רק חלק מהן? הרי "ממך הכל, ומידך נתנו לך".

שאלה: הקב"ה נתן לנו בחסד. לא יכול להיות שהוא נתן לנו ואנחנו צריכים להחזיר הכל בחזרה.

תשובה: כלומר, הקב"ה לא רוצה. מצד החוכמה, אם אני עושה חשבון ביני לבין עצמי מה אני צריך לתת לקב"ה, התשובה היא - הכל. אבל הקב"ה גילה לנו משהו שהוא יותר עליון מהחוכמה, וזה הרצון. הרצון שלו מתנגד. ריבונו של עולם חפץ בחיים.

שאלו אותי: האם עקדת יצחק משמעותה שהקב"ה רוצה שנהיה נאמנים לו כמו רובוטים? מי ששואל את השאלה הזאת סימן שהוא קרא רק חצי מהסיפור. מה היה הסוף של הסיפור של עקדת יצחק? "אל תשלח ידך אל הנער". ז"א, הקב"ה רוצה שנחיה. כלומר, אם אתה מסוגל לצאת ידי חובת מידת הדין אז חייך כדאיים שיהיו.

שאלה: לעניות דעתי על השאלה הראשונה, ברגע שהקב"ה שיתף את מידת הרחמים בבריאת העולם הוא כבר מחלק את ההקרבה. להקריב לאו דווקא בני אדם, אלא משהו אחר. התורה בחרה בבהמות.

תשובה: אתה אומר שברגע שהקב"ה שיתף את מידת הרחמים ומידת הדין, אז כבר לא צריך להקריב את האדם עצמו. אבל אז, לכאורה, זה נראה כאילו שהדין לקה קצת: "כל האומר הקב"ה ותרן הוא - יוותרו חייו". כלומר, יש פה בעיה. המושג של מידת הרחמים הוא מושג לא ברור. יש פה מידת הרחמים אבל צריך להבין מה ההיגיון, מה הרציונל של מידת הרחמים.

שאלה: האם העניין של עקידת יצחק הוא שאנחנו צריכים להיות בלי רגש? ה' אומר לך לשחוט את הילד, ואז הוא אומר לך לעשות משהו אחר במקום.

תשובה: כתוב שם: "ויאמר אליו: 'אברהם'. ויאמר: 'הנני'". "ויאמר אליו: 'אברהם'" - 'הֱיֵה אברהם'. ז"א, הֱיֵה מלא בעולם הרגשות שלך, אל תתעלם מהם. כך הרב קוק כותב ב"עולת ראיה".

מה הרציונל של מידת הרחמים? כשרוצים להקריב מן הדומם, שופכים מים או שמים מלח על גבי המזבח. כשרוצים להקריב מן הצומח, לוקחים יין או סולת או שמן ומקריבים על גבי המזבח. כשרוצים להקריב בעלי חיים, לוקחים את הבשר או את החלב והדם של בעלי חיים ושורפים. מה יש לפרה לתת? את חייה. היא יכולה לתת את החיים הביולוגיים שלה. פרה עשויה מחיים ביולוגיים. אם נשחט בני אדם כמו שעובדי המולך היו עושים זה יהיה סימן שאין הבדל בין אדם לפרה.

אבל אם הקרבתי בעל חיים, לא הקרבתי אדם. אדם מורכב משני חלקים: חציו פרה, חציו דעת. איך מקריבים את הדעת? ע"י הכוונה של האדם להיות קרב. כלומר, כשיצחק התכוון ברצינות להיות קרב על גבי המזבח, בזה הוא הקריב את עצמו. הוא הקריב את הדעת שלו. יוצא אם כך שיצחק הוקרב. אבל יש בעיה: מה עם החלק ה"פרתי" שלו? מצאו אייל במקום. יוצא לפי זה ששני החלקים הוקרבו.

שאלה: אבל כתוב: "ה' נתן, ה' לקח". אז, לכאורה, אין זכות לבן אדם להקריב את עצמו או להקריב מישהו אחר.

תשובה: לפי "ה' נתן, ה' לקח" היה צריך להיות מקום לחשוב שדווקא האדם יוכל לתת - לא?

שאלה: אסור לבן אדם להתאבד.

תשובה: יש הבדל בין קורבנות לבין כל מעשה אחר של שפיכות דמים. למשל, התורה אומרת בפרשת "אחרי מות" שאסור לשחוט פרה. זה כתוב במפורש. התורה שם היא צמחונית לחלוטין. היא אומרת: "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה... דם יחשב לאיש ההוא, דם שפך". אסור לשחוט בהמות בכלל. אבל אחר כך התורה בעצמה אומרת: "למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זבחים על פני השדה, והביאם לה' אל פתח אהל מועד אל הכהן וזבחו זבחי שלמים לה' אותם". ז"א, שכאשר השחיטה נעשית במקדש, זה משהו אחר לגמרי. לכן היה מקום לחשוב שיש מקום להקרבת קורבנות אדם. אבל התורה גילתה לנו שאם היינו עושים את זה, בעצם לא היינו מקריבים אדם, אלא מקריבים פרה. לכן, כדי לרומם את ההכרה הזאת שאנחנו אדם, התורה דרשה מאתנו הקרבת הכוונה. זה מה שמסביר הרמב"ן בתחילת ספר ויקרא. כתוב שם שכאשר אדם מקריב קורבן הוא צריך לחשוב שכאילו הדבר נעשה בו. זה כאילו כופר, במקומו יש הבהמה.

יש פסוק מפורש: "אדם כי יקריב מכם קורבן לה'". מה אדם רוצה להקריב? "מכם", מבני האדם, והקב"ה אומר: "מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם". כלומר, כדי לקיים את הכוונה שלכם להיות קרבים מעצמכם "מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם".

לומדים מזה שני דברים:

א. העלאת ערכו של האדם. האדם הוא למעלה מן הבהמה. לכן הקרבתו נעשית ע"י הקרבת הדעת.

ב. אי אפשר להקריב את כל העולם כולו, כי אם נקריב את כל העולם כולו, זה יהיה מנוגד לרצונו של הקב"ה שהעולם יהיה. כלומר, הרצון גובר על החוכמה. לכן, לא נשאר לנו אלא להקריב קצת. כלומר, הקב"ה נתן לך הכל, אז תיתן לו קצת, כדי לבטא את זה שאתה מכיר שהכל ממנו. זה בעצם מה שאומר כאן רבי אלעזר איש ברתותא שאומר: "תן לו משלו" - ע"י זה אתה נותן לו קצת משלו, אתה מכיר בזה שאתה ושלך שלו.

שאלה: כשהנביא אומר: "למה לי רב זבחיכם, יאמר ה', שבעתי עלות אילים וחלב מריאים, ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי" - הכוונה היא שאת הדעת הם לא הקריבו?

תשובה: בוודאי. כלומר כשהנביאים מתלוננים שעם ישראל מקריב קורבנות ונשאר במידותיו הרעות ובמעשיו הרעים, אז בעצם הם אומרים: עשיתם פעולה טכנית. זאת בדיוק הכוונה של הנביאים.

שאלה: כשמישהו נותן לי משהו אני צריך להחזיר לו?

תשובה: זה נקרא להודות. כשמישהו נותן לך חפץ ואתה רק אומר לו "תודה", אתה לא משיב לו ממין הדבר שהוא נתן. נניח שמישהו נתן לך ביסקוויט. הביסקוויט הזה לא באמת שלו. הוא השתמש בביסקוויטים שנמצאים בעולם, והוא שימש כצינור להעביר אלייך את הביסקוויטים האלה. לכן מה שאתה מחזיר לו אינו חייב להיות ממין מה שהוא נתן לך. מה שאין כן כשאתה מחזיר לקב"ה ממה שהוא נתן לך, אתה מכיר בזה שבעצם לא היה לך משהו אחר לתת חוץ ממה שהוא נתן. לכן, "תן לו משלו" - כי "אתה ושלך שלו". אם חבילת ביסקוויטים תיתן את עצמה לך, תחזיר לה חתיכת ביסקוויט אחת.

שאלה: בהקרבת קרבנות הדבר נעלם, בדעת – הדעת נשארת. אני לא מקריב את הדעת.

תשובה: לא. כשאני מקריב את הדעת, יש משהו שלי מן הדעת שהוקרב באמת. תפיסת עצמי כאוטונומי נעלמת. יש אומרים שמאותה שעה יצחק הפך להיות עולה תמימה. לכן, הוא שילם על זה גם מחיר. "ותכהינה עיניו מראות" - הוא כבר לא ראה את העולם.

שאלה: אם אדם יקריב קורבן בלי הכוונה של זה תחת זה, האם יש פסול בהקרבת הקורבן?

תשובה : כן ולא. פורמאלית לא. למעשה, יש לו מצווה להיות שם בזמן ההקרבה. הוא צריך להתבונן. מזמינים אצלו את ההתבוננות.

שאלה: מצווה או חובה?

תשובה: יש לו חובה. יכול לשלוח שליח, אבל הוא צריך לעשות משהו שמראה את האכפתיות שלו. לכן זה נקרא "ישראל במעמדם" - היו מעמדות ישראל.

שאלה: אדם הרוצה להשיב טובה לבוראו ייתן מפרי ידיו, ולא יחזיר לבוראו את מה שהוא עצמו נתן לו.

תשובה: רבי אלעזר איש ברתותא אומר שאין דבר כזה. גם מה שהוא מעשה ידיך, בסופו של דבר קיבלת מאת ה'. הרי מה אנחנו מקריבים הלכה למעשה? בהמות שאנחנו גידלנו, סולת שאנחנו גידלנו, יין שאנחנו הפקנו. אף על פי כן, אומר לך רבי אלעזר איש ברתותא: "זה לא אתה עשית".

רבי אברהם בן הרמב"ם בספרו "המספיק לעובדי ה'" מסביר מהי מידת הביטחון. מידת הביטחון היא שהאדם חורש וזורע וקוצר ולש ואופה, ואחרי שהוא גמר לעשות את הלחם הוא מודה לקב"ה ואומר: "אני מודה לך, ריבונו של עולם, על שחרשת וזרעת קצרת לשת ואפית".

שאלה: בעניין עקידת יצחק הרב אמר שההקרבה צריכה להיות גם של דעת וגם של מעשה. אז אם ההקרבה הייתה צריכה להיות שיצחק צריך לבוא מתוך דעת שהוא עומד להיות נשחט, מה היה הניסיון של אברהם?

תשובה: הניסיון של אברהם היה ניסיון מסוג אחר לגמרי. הניסיון שלו היה שהוא הכיר את הקב"ה בתור הבורא. אם הבורא זה מי שנותן, אז למה הוא לוקח? אברהם דווקא בא מצד הרצון. יצחק בא מצד החוכמה.

שאלה: למעשה כל פעולת ההקרבה אין לה שום קשר לאברהם.

תשובה: ההסכמה של אברהם זה גם כן משהו, זה גם דעת. אבל הוא לא הקריב את עצמו, בזה אתה צודק.

שאלה: אם כשאתה נותן להקב"ה אתה מודע לכך שזה משלו, יוצא באמת זה לא נתינה.

תשובה: הקצה של ההכרה הזאת הוא שלא תיתן כלום, כי אתה מכיר בכך שאתה ושלך שלו. אז למה בכל זאת צריך לתת? כדי שתקבל. זה קשור למצוות ברכה.

אסביר את זה בהקשר אחר. הגמרא אומרת שאסור לאדם ליהנות מהעולם הזה בלי ברכה - אדם צריך לברך על כל הנאה שיש לו בעולם הזה (ברכות הנהנין). הברכה אומרת שהכל מאת ה'. כשאנחנו אומרים "ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם בורא פרי העץ", אנחנו אומרים שהקב"ה עשה את הפרי של עץ זה. זה מחלל את הפרי והופך אותו לשלנו. ההכרה שהכול מאיתו הופכת את זה לשלנו. זה מבסס את ההכרה שלך על יסוד נכון, ואז יש להכרה שלך אוטונומיה, ומכאן ואילך אתה זכאי להשתמש בעולמו של הקב"ה, כי הוא כבר שלך. דווקא כשאני מוכן לבטל את ההכרה האוטונומית שלי, אז אני זוכה בה, אבל אני זוכה בה באופן חדש.

שאלה: אז איפה יש הקרבה?

תשובה: יש הקרבה של האוטונומיה כנתון. אני צריך לקבל את זה שאוטונומיה היא דבר נקנה. אני צריך לקנות את האוטונומיה. איך אני קונה את האוטונומיה שלי? ע"י זה שאני דווקא מוכן לוותר על האוטונומיה הראשונית, שאני חושב אותה לנתון. זה סוג של גאווה. צריך לוותר על הגאווה הזאת ואז מתוך ענווה אני מקבל את עצמי במתנה. זה בדיוק מה שקרה ליצחק. הוא היה מוכן להיות נשחט, וע"י זה הוא קיבל את עצמו במתנה.

שאלה: אולי גם בברכה אתה בעצם מקריב את הדעת שלך?!

תשובה: זה בדיוק אותו עקרון. כשאני מברך, אני מכיר בזה שהפרי הוא לא ממני אלא מאת ה', ואז אני זכאי לאכול את הפרי. זה הפוך ממה שקיים אצל אומות העולם: אצל אומות העולם כשהם אומרים כל מיני תפילות לפני האוכל, הם רוצים לקדש את המאכל. הנחת היסוד שלהם היא שהמאכל הוא חול, וע"י התפילות שהם אומרים הם הופכים אותו לקודש. אבל יש בעיה: מי שאוכל קודש ללא ציווי -אלוהי עובר על איסור מעילה - אסור למעול בקודשים. לפי הגמרא זה בדיוק הפוך: מלכתחילה הכל קדוש, "לה' הארץ ומלואה", ואם אנחנו מברכים אז מתקיים "והארץ נתן לבני אדם".

שאלה: למה צריך להגיד דברי תורה בשעת האכילה?

תשובה: אפשר להסביר את זה כך: יש שני סוגי קדושה בעולם. זה מתקשר למשנה הבאה. יש קדושה שבטבע - זו קדושה א-לוהית עליונה מאד, אסור לגעת בה - ויש קדושה אחרת, קדושת הנשמה של האדם. לאדם יש נשמה, חלק א-לוה ממעל. כאשר אנחנו אוכלים, כדי שיהיה מותר לנו לאכול משהו שמלא בקדושת הטבע, אנחנו צריכים להפקיע את הקדושה הזאת, צריכים לחלל. החילול נעשה ע"י הברכה. הברכה הופכת את זה לחולין.

אחר כך את החולין הזה שאנחנו אוכלים צריך להעלות למדרגת הקדושה של האדם. אנחנו עושים את זה ע"י דברי תורה או ע"י ברכת המזון שבסוף האוכל. ז"א, שהמאכל עובר פה שלושה שלבים: קודש, חול, קודש. קדושה שבטבע, חולין וקדושה שבאדם.

שאלה: למה יש אפשרות להקדיש דבר לבית המקדש אם הוא בעצם קדוש? מה עם הקדושה הטבעית של מה שאני מקדיש למקדש?

תשובה: כדי שאני אוכל להקדיש למקדש אני צריך קודם כל לחלל. כלומר, אני לא יכול להקדיש הקדש. לכן, צריך להיות קודם כל איזשהו מאמץ שלי, שמצדיק את הייחוס של מה שאני הולך להקדיש אלי. זה דבר שקניתי. צריך להיות קניין שלי או בהמה שגידלתי או צומח שגידלתי או דברים שקניתי בכספי, ואז יש מידה מסוימת של חילול, ואז אני יכול להקריב את זה לה'.

שאלה: מהי הפעולה שגורמת לזה להתחלל?

תשובה: ההכרה שלי. הקניין יוצר את ההכרה.

שאלה: איך אפשר להקדיש בהמה שקיבלתי בירושה?

תשובה: היא שלך, כי מי שהוריש לך קנה את זה. בירושה יש עקרון "ברא כרעא דאבוה" (הבן הוא רגל אביו). כלומר, החפץ לא עבר שינוי של בעלות.

שאלה: לעתיד לבוא יבטלו את הקרבנות?

תשובה: למה לבטל את הקורבנות הפיזיים? אם נסתפק בהקרבה של הדעת, אז נחמוס מן העולם החומרי, הביולוגי, הטבעי את שותפותו בקודש. זה נורא. תהיה הפגנה של פרות!

שאלה: זה לא הגיוני.

תשובה: זה מאד הגיוני. אשרי הפרות שאנחנו לוקחים מהן לעולה, שלא לדבר על הפרה הקרבה בעצמה. יש בספר מלכים סיפור מפורסם על אליהו בהר הכרמל. אליהו מביא שני פרים, פר לבעל ופר לה'. אליהו מתפלל, יורדת אש מן השמיים על הפר המוקרב לה', ואז כולם אומרים "ה' הוא הא-לוהים". כתוב שהם הקריבו לבעל את הפר "אשר נתן להם". במדרש מובא שהלכו לאליהו ואמרו לו: "הפר לבעל לא רוצה לבוא". הפר לבעל סרב ללכת, אז אליהו הנביא ניגש אליו ואמר לו: "מה קרה, למה אתה לא מוכן?" ענה לו הפר: "זה לא הוגן! אני ואחי גדלנו באותה רפת, אכלנו מאותו אבוס. הוא קורבן לה' ואני קורבן לבעל?!" אמר לו אליהו: "כשם שנתקדש שם שמיים ע"י אחיך, כך מתקדש שם שמיים על ידך", ואז הפר הלך. למדתי מזה שני דברים:

א. שהפר לה' לא התלונן. אדרבה, הוא שמח. לא כל פר זוכה להיות קורבן לה'.

ב. זה מוכיח שהפר לבעל היה באמת פר, כי אני במקומו הייתי אומר: "תגיד את זה לאחי...." :)

שאלה: מה בנוגע לחזון הצמחונות? במקרה הזה שאומרים שיבוטלו הקורבנות הפיזיים.

תשובה: הרב קוק מסביר ב"טללי אורות" וב"אפיקים בנגב" שלעתיד לבוא בעלי חיים יעלו לדרגת האדם, ואז אי אפשר להקריב קורבן אדם! זה כשהמציאות בכללה מתעלה.

שאלה: לפני כן דיברת על הרצון והחכמה, ואמרת שאברהם בא מצד הרצון ויצחק מצד החוכמה, ואמרת שהרצון היה יותר גבוה מהחוכמה.

תשובה: נכון. לכן היה קושי לאברהם להבין למה הוא צריך להקריב. אברהם מכיר את הקב"ה בתור הבורא הרוצה בקיום העולם. אז אם הוא רוצה בקיום העולם, לא ייתכן שייקח בחזרה. זה הקושי שיש לאברהם. לכן זה היה ניסיון עבורו.

שאלה: אז למה הרצון יותר גבוה?

תשובה: כי בסופו של דבר הקב"ה החליט שלא מקריבים את יצחק, שהקיום של העולם חשוב יותר מהקרבת העולם. מי שלא מוכן להקריב שום דבר, אז חייו חיים נמוכים. מי שמוכן להקריב, אז כדאי שיחיה.

שאלה: אבל יצחק היה במקום מוחלט, הוא לא היה במקום של רוצה או לא רוצה.

תשובה: יצחק לא דן בשאלת הרצון הא-לוהי. הוא הולך לפי ההיגיון. ההיגיון הוא שאני צריך לשלם על מה שקיבלתי. לכן אם מה שקיבלתי זה עצמי, אז אני מקריב את עצמי. ייתכן מאד שכשהמלאך אמר לאברהם: "אל תשלח ידך" ויצחק היה צריך לרדת מהמזבח, יצחק היה ממש לא מרוצה.

שאלה: גם האוטונומיה היא ב"כאילו", כי גם כשאני מקבל את האוטונומיה, ה' מחייה אותי.

תשובה: מה שאתה אומר לא כל כך פשוט. הבחירה החופשית זה רציני, זה לא צחוק. פעם אחד המשכילים שאל את ה"צמח צדק", האדמו"ר השלישי של חב"ד, האם הקב"ה יכול לברוא אבן שהוא לא יוכל להרים אותה. (לשאלה זו יש אגב גלגולים גם בדורנו - כל אחד בממוצע בגיל 16 שואל אותה). ה"צמח צדק" ענה: "בוודאי שהוא יכול והוא גם עשה את זה כשהוא ברא את הבחירה החופשית". הבחירה החופשית זה לא בלוף - זה חופשי באמת, ברצינות. זה עד כדי כך רציני שזה עומד בסתירה לידיעה שהקב"ה יודע כל מה שאני אעשה. איך הוא יכול לדעת - הרי הכל חופשי אצלי?! בגלל הסתירה הזאת הרלב"ג היה מוכן לומר שהקב"ה לא יודע הכל.

שאלה: איך הגענו מהמשנה לבחירה החופשית?

תשובה: זה מתבקש לחלוטין. זה בדיוק העניין. אם אתה ושלך שלו, אז איפה הבחירה?

שאלה: אז איפה יש פה סתירה?

תשובה: איך זה מסתדר שמצד אחד אני והוא אותו דבר, כל מה שיש לי זה ממנו, איך זה מתיישב עם הבחירה החופשית? מהי התשובה? זה לא מתיישב!

שאלה: אולי אנחנו לא מבינים?

תשובה: אנחנו מבינים שהמציאות היא דו-ערכית, כמו שכתוב ב"אורות התשובה", פרק ט"ז, פסקה א1: "אחרי הידיעה הבהירה שהשאלה על דבר שני הפכים בנושא אחד היא רק תכונה יחסית לנו לגבי שכלנו המוגבל, ואינה שייכת כלל בחוק בורא כל אדון כל החוקים וסיבת כל הסיבות, מקור החוכמה ובונה התבונה ברוך הוא, הננו נכונים להבין שיש מקום גם להשקפה של בחירתו של האדם וחופשו, וגם לאי בחירתו ואי חופשו". ז"א, לפי הרב קוק, אם תשאל אדם האם לדעת היהדות יש לאדם בחירה חופשית, התשובה תהיה: "כן". נשאל את אותו האדם שאלה שניה: "האם לפי היהדות אין בחירה חופשית?" התשובה תהיה: "כן". אז ודאי שזה סותר. השאלה היא האם אנחנו צריכים להיות לחוצים מזה. פעם חשבו שההכרה האנושית מקיפה את כל האובייקטיביות של העולם. היום אנחנו קצת יותר ענווים, אנחנו מבינים שאנחנו תופסים ממד מסוים כך וממד מסוים כך.

שאלה: לגבי האוכל שקודם צריך לחלל אותו, ואחר כך צריך לקדש אותו - איך בעצם מקדשים אותו?

תשובה: ע"י דברי תורה וברכת המזון מקדשים. אם האדם כבר קדוש בעצמו אז גם בזה ואפילו דברי תורה וברכת המזון הוא לא יצטרך. למשל, בליל שבת או בסעודות שבת, הרב צבי יהודה זצ"ל לא היה אומר דברי תורה, אלא רק מספר סיפורים. כי אם היו דברי תורה היינו חושבים שהמעלה של הסעודה היא בגלל דברי התורה שנאמרו בה. אבל בשבת יש מעלה לסעודה מצד עצמה ולא צריך דברי תורה.

שאלה: איך זה מסתדר שהקניין הפוך מהברכה?

תשובה: אין שום סתירה. בברכה אני אומר "בורא פרי העץ". אני מכיר שזה ממנו. אם אני עושה קניין, זה סימן שבלי המעשה, המאמץ שלי, זה לא שלי. עצם זה שאני צריך להתאמץ, מראה את ההכרה שלי שזה לא שלי. אם זה היה שלי, אז לא הייתי צריך להתאמץ.

שאלה: מה עם הפקר?

תשובה: זה אותו הדבר. דבר שהוא הפקר, איך הוא הופך להיות שלך? ע"י קניין.

שאלה: זה כדי שהוא לא יהיה לאחרים.

תשובה: זה לא כל כך ברור. הקניין של ההפקר הוא כדי שהוא יהיה שלי, לא כדי שהוא לא יהיה לאחרים. יש חקירה על זה באחרונים. בישיבות שואלים: מה קורה אם יש חפץ שרק אני יכול לקנותו, ואין זולתי שיכול לקנותו? האם הוא אוטומטית שלי או לא? יש כאלה שאמרו שכן, אבל אין לזה שום מקור.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)