הרב אורי שרקי

פרקי אבות (ג'-ט') - "המהלך בדרך ושונה..."

סיכום שיעור משנת תשס"ו - עוד לא עבר את עריכת הרב




מסכת אבות, פרק ג', משנה ט':

"רבי יעקב אומר: 'המהלך בדרך ושונה, ומפסיק ממשנתו ואומר: 'מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה', מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו'."

יש גרסה אחרת שאומרת "רבי שמעון אומר". הגרסה המצויה ברוב הדפוסים של מסכת אבות היא זו שרבי יעקב אומר.

"המהלך בדרך ושונה" -

מה זה שונה? לומד תורה שבע"פ.

המשנה הזאת תמוהה מאד, כי היא עומדת בסתירה למשנה הקודמת. מה אמרה המשנה הקודמת? הכל שלו. אם הכל שלו, פוגשים את הקב"ה בכל מקום: גם במשנתי, גם באילן, גם בניר.

שאלה: יש דרגות בקדושה.

תשובה: אבל למה הוא מתחייב בנפשו? עם הוא עובר מקדושה חמורה לקדושה קלה אז יש בזה הגיון. אם הוא עוסק בקדושה העליונה, שזה דברי תורה, והוא יורד למשהו נמוך יותר, אז מה שהוא מחפש זה לא הקב"ה: אם היה מחפש את הקב"ה, היה ממילא כבר עסוק במשנתו ומוצא אותו שם בגדול, אז למה הלכת לקטן?! סימן שלא את הקב"ה הוא מחפש.

זה הסבר פשוט, אבל זה לא מתיישב על הלב מכמה סיבות. היה מספיק להגיד שהמהלך בדרך ושונה ואומר 'מה נאה אילן זה' הרי זה מתחייב בנפשו. מה היה חסר במשנה? שום דבר. אבל פה כתוב משהו אחר: "ומפסיק ממשנתו ואומר" .ז"א, שבשבילו לומר "מה נאה אילן זה", זה הפסקת משנתו. הוא היה צריך להפסיק את משנתו כדי לומר את זה. אם הוא אדם אמיתי, כשהוא אומר "מה נאה אילן זה", זה לא הפסקת משנתו, זה המשך משנתו. הרי משנתו לימדה אותו שיש מי שברא את העולם, אז ממילא כשהוא מסתכל על האילן, הוא לא פוגש מישהו אחר. אם הוא למד טוב את המשנה הקודמת של רבי אלעזר איש ברתותא: "תן לו משלו, שאתה ושלך שלו", ממילא הוא לא היה צריך להפסיק ממשנתו. זה היה צריך להיות מובן מאליו שכשהוא מסתכל על האילן שזוהי חלק ממשנתו.

הרי יש לנו מצווה פעם בשנה לצאת אל השדה ולומר: "מה נאה אילן זה!” דרך ברכת האילנות. "היוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים, מברך". גם במשך השנה, אם אדם רואה דבר יפה הוא אומר: "ברוך שככה לו בעולמו". כלומר, אנחנו מזמינים את האדם לצאת החוצה ולראות את האילנות.

(אגב, איפה מברכים ברכת האילנות? בין שני קירות ביתו באיזו גינה ציבורית? צריך לצאת אל השדה ממש. לכן המנהג אצל יהודי צפון אפריקה היה לברך את ברכת האילנות רק בחול המועד של פסח ולא בראש חודש כמו שעושים כולם, רצים לגינה בגלל שזה ראש חודש וזריזים מקדימים למצוות וכו', ואז מחפשים אחרי המניין כשעדיין מורידים את התפילין איזשהו מקום שיש בו שני צ'ופצ'יקים שמלבלבים ואומרים ברכת האילנות. המנהג בצפון אפריקה היה דווקא לחכות לחול המועד - אז היו מטיילים בנחלים ושם היו מברכים ברכת האילנות שצריך דווקא בשדה, במקום של שליטת הטבע. אני משתדל אישית ככה לעשות. לא לברך בראש חודש, אלא לחכות עד חול המועד.)

התביעה של רבי יעקב היא תביעה לשלמות החיים, שאדם לא יפסיק את משנתו כדי לומר "מה נאה אילן זה", זו נקודה ראשונה. חוץ מזה צריך לברר מי זה רבי יעקב. בפרק רביעי של מסכת אבות, לקראת הסוף, רבי יעקב אומר: "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא". זה אותו הגיון. העולם הזה דומה לפרוזדור והעולם הבא לטרקלין.

הרי לא כתוב "העולם הזה דומה לבית, העולם הבא דומה לבית אחר" - כאילו שאדם נמצא בבית, יוצא מן הבית והולך לבית השני. הרב צבי יהודה היה מעיר שהפרוזדור והטרקלין הם בעצם אותו בית. אז מה המבדיל ביניהם? שבפרוזדור יש פחות אור מאשר בטרקלין. בפרוזדור חשוך קצת, ובטרקלין יש הרבה אור. אם רוצים שיהיה אור בפרוזדור פותחים את הדלתות של הטרקלין, ואז האור שבטרקלין נמצא גם בפרוזדור. לפי זה, לרבי יעקב יש תמיד תביעה "אחדותית" - גם ביחס לעולם הזה והעולם הבא, גם ביחס לעולם החומר ועולם הרוח ("משנתו והאילן") וכו'.

יש גרסה שאומרת שרבי שמעון (כלומר, רבי שמעון בר יוחאי) אמר את המשנה הזאת של העוסק במשנתו, מכיוון שגם רבי שמעון היה אדם שדרש את האחדות של ההוויה. אכן כשהוא יצא מהמערה שלו, הוא ראה אנשים שהיו עובדים בשדה וזה מאד הרגיז אותו - כתוב שהוא היה מסתכל בהם והופך אותם לגל של עצמות על כך שהם "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה".

מה כל כך הפריע לו שאנשים עוסקים בחיי שעה?! לא צריך להתפרנס?! כשקוראים את המשנה הזאת, כולם חושבים שרבי שמעון שונא את העולם הזה. אבל יש על זה קושיה. רבי שמעון היה יהודי, ויהודי יודע שהקב"ה השרה את שכינתו בעולם הזה. מה שמפריע לרבי שמעון זה שהם עוסקים בחיי שעה בזמן השלטון הרומי. הרי רבי שמעון הגיע למערה בגלל שהוא ברח כי הרומאים רצו לשחוט אותו ולא בגלל שיש לו איזו שאיפה מיסטית והוא לא רוצה לגור עם בני אדם. הוא מבין שבשלב הזה של ההיסטוריה, העולם נתון בידי הרומאים, וכשהעולם נתון בידי הרומאים, זה לא העולם שלנו. לכן עדיף לעזוב את העולם הזה בזמן הגלות, להניח חיי שעה ולעסוק בחיי עולם. ז"א, שרבי שמעון היה אדם שאהב את העולם הזה.

שאלה: בתלמוד ירושלמי הקטע הזה מושמט.

תשובה: נכון, אבל בתלמוד בבלי הוא מופיע. התלמוד הבבלי מדגיש שרבי שמעון לא השלים עם העולם הזה כפי שהוא. מוסבר במסכת ברכות שיש מחלוקת בין רבי ישמעאל לבין רבי שמעון, האם צריך ללמוד תורה ולעבוד או רק ללמוד תורה. רבי שמעון אומר שלעבוד זה לא טוב, זאת קללה. בזמן שישראל אינם עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית בידי עצמם, שנאמר: "ואספת דגנך". מה שאין כן בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית ע"י אחרים שנאמר: "ועמדו זרים ורעו צאנכם".

החתם סופר שואל איך יכול להיות שרבי שמעון יגיד דברים כאלה - הרי מה עם מצוות ישוב א"י?! הרי ברור שמצוות ישוב א"י היא לא רק עבודת האדמה, אלא כל המלאכות כולן בכלל זה, כי לא ייתכן שהאומה תהיה חסרה מלאכה אחת. אז ברור שכל המלאכות הן קודש בא"י. לכן, כפי שהחתם סופר אומר, רבי שמעון כתב את זה בזמן הגלות, בשביל חו"ל. נשאלת השאלה: איך רבי שמעון מדבר על חו"ל? הרי הוא היה דר בארץ ישראל ומה לו לרוץ להלכות חו"ל?! התשובה היא שגם א"י בזמן שהיא נשלטת בידי זרים דינה כדין חו"ל.

שאלה: הר סיני - זה נחשב א"י או חו"ל? לנסוע לשם זה לא לנסוע לחו"ל? לפי מה שאתה אומר, זה אולי כן.

תשובה: מקום בא"י שנתון לשליטת זרים, קדושתו פחותה ממקום בא"י שנתון לשלטון ישראל.

שאלה: יש שם שממה, אין שם זרים.

תשובה: ודאי שזה זרים. בסיני שולטים גויים.

שאלה: ומה עם הר הבית?

תשובה: הר הבית בידינו, שהרי אנחנו עושים שם מה שאנחנו רוצים. אנחנו מחליטים אם יהודים יעלו או לא יעלו, אם מותר להתפלל או אסור להתפלל. המשטרה שלנו, ובית המשפט שלנו הם הקובעים מה הם סדרי העלייה להר וכדומה. זה שהשיקולים שלהם מטופשים ואידיוטיים ובטלים כעפרא דארעא, זה דבר אחד. אבל העובדה שאנחנו עושים את זה לעצמנו זה דבר אחר. ז"א, שאנחנו שולטים בהר הבית. זה לא שאנחנו רוצים לעלות, וגויים לא נתנו לנו. אנחנו עשינו את זה לעצמנו. לכן הר הבית ב"ה בידינו.

שאלה: וגוש קטיף?

תשובה: גוש קטיף לא בידינו, כי עכשיו זה לא בשלטון ישראל.

שאלה: למה? אנחנו נתנו, החיילים שלנו מסתובבים שם.

תשובה: לא. אין בגוש קטיף שום הכלת חוק ישראלי, לצערנו הרב.

שאלה: ויהודה ושומרון?

תשובה: האחריות השלטונית היא של ישראל. זה משהו אחר לגמרי.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)