הרב אורי שרקי

פרקי אבות (ג'-י') - "כל השוכח דבר אחד ממשנתו..."

סיכום שיעור משנת תשס"ו - עוד לא עבר את עריכת הרב




מסכת אבות, פרק ג', משנה י':

"רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר אומר: כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, שנאמר: 'רק הישמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך'".

הכתוב אומר: "שמור נפשך". מי שלא עשה מה שנאמר כאן, חלילה, מתחייב בנפשו. זה נאמר על "פן תשכח את הדברים אשר ראו עינייך".

אם כן,

"כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, שנאמר 'רק הישמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך'. יכול אפילו תקפה עליו משנתו?"

"תקפה עליו משנתו" - פירושו שקשה לו. הדבר מסובך והוא לא זוכר אותו, בגלל שזה מסובך, בגלל שזה קשה לו. קשה לו ללמוד ולהבין, דברים מכבידים עליו ובגלל זה הוא שכח.

"תלמוד לומר: 'ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך', הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו".

האמירה הזאת חמורה מאד. קודם אומרים שהשוכח דבר אחד מתחייב בנפשו ואחר כך אומרים שלא - אינו חייב עד שישב ויסירם מליבו. כמה אנשים יושבים ומסירים באופן מכוון מליבם דברי תורה?! רק אדם שנגיד פורק עול.

שאלה: רבי זירא?

תשובה: אצלו זה היה מוצדק. רואים שרבי זירא לא חשש מהדבר הזה.

שאלה: מה זה בכלל "ישב ויסירם מליבו"? איך אפשר לעשות את זה?

תשובה: ראיתי מי שאמר שזאת הסיבה שחכמים אמרו על כל מיני דברים שמביאים לידי שכחה. (למשל, אכילת זיתים. מי שרגיל בזיתים, זה מביא לשכחה). החכמים סיפרו לנו את הדבר הזה כדי שלא נעבור על דברי המשנה הזאת.

שאלה: מה זה "מתחייב בנפשו"?

תשובה: חייב מיתה.

דברי המשנה צריכים הסבר.

קודם כל צריך להבין מה פירוש "ישב ויסירם מליבו". הכוונה היא: עד שישב, ויסירם מליבו. כלומר ברגע שאדם יושב, הוא שוכח - כי האדם החי הוא אדם שבתנועה מתמדת, במיוחד אם מדובר בדברי תורה. הרי דברי תורה אינם מן העולם הזה, לכן לא ייתכן שבעולם הזה דברי תורה ישבו. הם דורשים תנועה. לכן אם אדם יושב, הוא מסיר מליבו והוא אינו חייב אלא עד שישב. זה בהחלט אפשרי אצל האדם שמחליט לשבת.

למשל כתוב בתורה: "וישב יעקב". חז"ל אומרים: "ביקש יעקב ליישב בשלווה". יש מקום שהאדם חושב שאין עוד מה להוסיף. אם כן, פירושו של "וישב יעקב" הוא שיעקב ביקש לשבת בשלווה – כלומר, הוא חשב שאין לו מה להוסיף, שהעולם כבר מושלם, הגיע לימות המשיח. אז "קפץ עליו רוגזו של יוסף. אמר הקדוש ברוך הוא: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים ליישב בשלווה בעולם הזה".

חז"ל אומרים: "כל מקום שהוא צער אומר 'וישב'. וישב ישראל בשיטים, ויחל העם לזנות אל בנות מואב".

בעולם הזה אי אפשר לשבת - לכן "אינו מתחייב בנפשו עד שישב". רבי נחמן מברסלב אמר את זה בצורה אחרת: אסור להיות זקן. זקן זה מי שאינו מסוגל להשתנות. יש אנשים שהם זקנים בגיל צעיר, ויש אנשים שהם צעירים בגיל מבוגר - זה תלוי בעמדה של כל אחד.

שאלה: אם הלימוד קשה אז נחשב ש"תקפה עליו משנתו"?

תשובה: תקפה עליו ביחס ליכולת הקיבול שלו.

שאלה: אחרי שכבר התאמץ?

תשובה: קשה לו גם אחרי שהתאמץ וזה גורם לו לשכוח.

שאלה: האם זה לא הפוך בדרך כלל?

תשובה: לא. אם לאדם יש קושי ללמוד, הוא עדיין לא מתחייב בנפשו, כי הוא עוד לא למד. כלומר, אין לו מה לשכוח. אלא הכוונה היא שהאדם הפנים ודווקא בגלל הקושי של מה שהפנים תקפה עליו משנתו. יש קושי שמתגלה מתוך הלימוד, ולכן הוא רוצה לשכוח מתוך מה שהוא לומד. לזה הכוונה במילה "ישב". הרי למה אדם רוצה לשבת?! כי קשה עליו להתקדם, הוא רוצה לשכוח: "ויסירם מליבו".

נחזור לשאלה הראשונה.

"כל השוכח דבר אחד ממשנתו".

דבר אחד ממשנתו? מאיפה המשנה לקחה את זה? הרי הפסוק אומר:

"רק הישמר לך ושמר את נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך".

על אילו דברים מדובר שם?

"יום אשר עמדת לפני ה' א-לוהיך בחורב".

לא מדובר על משנתו, מדובר על מעמד הר סיני! יש אפילו שמוסיפים ב"זכירות" שאחרי התפילה שצריך לזכור את מעמד הר סיני שנאמר: "יום אשר עמדת לפני ה' א-לוהיך בחורב". אם כן, מאיפה לקחו את זה שמדובר על כל השוכח דבר אחד ממשנתו? השאלה הזאת קשורה לשאלה מה זה "תקפה עליו משנתו".

במעמד הר סיני קרה משהו מאד מיוחד: ניתנה כל התורה כולה. היא ניתנה באופן גרעיני, כי הרי הלכה למעשה דברי התורה נתגלו רק במהלך השנים. אפילו תורה שבכתב לא קיבלו באותו רגע אלא במשך ארבעים שנה. גם עשרת הדיברות נכתבו על הלוחות רק ארבעים יום אחר כך. כלומר, במעמד הר סיני לא נתקבלו פרטי פרטים של התורה אלא כל התורה כולה כדבר אחד. יש מקורות שאומרים שכשהקב"ה דיבר עם משה, הוא נתן לו את כל התורה כולה בדיבור אחד. משה אמר שהוא לא מבין והקב"ה אמר שיחזור בשבילו ואז אמר לו דבר אחרי דבר. זה בא לומר שכל התורה כולה היא דבר אחד.

בספר תהילים (פרק י"ט) כתוב: "תורת ה' תמימה משיבת נפש. עדות ה' נאמנה מחכימת פתי", ואח"כ כתוב "מצוות ה' ברה, מאירת עיניים". המהר"ל מפראג שואל מדוע כתוב "מצוות ה' ברה". לכאורה, היה צריך להיות כתוב "מצוות ה' ברות, מאירות עיניים", כמו "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו" - הרי יש יותר ממצווה אחת. אם כך, למה נאמר "מצות ה' ברה"? המהר"ל מפראג עונה כי כל המצוות כולן הן מצווה אחת. אומרים את זה ב-"לשם ייחוד" שחכמי הקבלה אומרים לפני שהם מקיימים מצוות. הם אומרים: "הרי אני בא לקיים מצווה פלונית עם כל המצוות הכלולות בה" או "עם כל תרי"ג מצוות הכלולות בה".

זה אומר שהתורה היא בעצם מקשה אחת. יוצא לפי זה שהשוכח דבר אחד ממשנתו - אם הוא הרשה לעצמו לשכוח דבר אחד ממשנתו סימן שהוא לא רואה את התורה כמקשה אחת אלא כריבוי של פרטים, וממילא גם איננו מבין מהי מהותה של אותה תורה שניתנה במעמד הר סיני בדיבור אחד. לכן מביאים לנו דווקא את הפסוק "יום אשר עמדת לפני ה' א-לוהיך בחורב", ששם כל התורה ניתנה לך כדיבור אחד בדיבור אחד, ואז אם אדם שוכח דבר אחד ממשנתו, סימן שהוא שוכח שהתורה היא אחת, ואז מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, שנאמר "שמור את נפשך מאד".

שאלה: אם אדם עושה רק מצווה אחת?

תשובה: אם אדם עושה מצווה אחת כראוי, עשה את כל המצוות. אין שום ספק. כי הרי לא ייתכן מצווה אחת שאיננה קשורה באופן אמיתי בכל המצוות כולן. יוצא לפי זה גם שאם אדם טועה במצווה אחת טעה בכל התורה כולה. אם הוא זוכר מצווה אחת, מכוח זה הוא יגיע גם לכל התורה כולה. זה פועל בשני כיוונים. למשל, אם אדם לא מבין שצריך להגיד "הלל" ביום העצמאות, יש לו בעיה בכל התורה כולה. זו השלכה ברורה.

למשל, לאדם יש מצוות הקרבת קורבן. הקרבת קורבן כוללת ארבעה פרטים שהם: שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה, אבל כל ארבעת הפרטים האלה הם פרטים של מצווה אחת שהיא מצוות הקורבן. באותו אופן אפשר לומר שכל תרי"ג המצוות הן תרי"ג סעיפים של מצווה אחת.

שאלה: מהי אותה המצווה?

תשובה: מצוות ה'. זה מה שאומר דוד המלך: "מצוות ה' ברה מאירת עיניים". מכמה פרטים מורכבת המצווה הגדולה הזאת? היא מורכבת מתרי"ג מצוות.

נחזור לנושא של "תקפה עליו משנתו".

התורה אומרת שאסור לשכוח: "הישמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח". יש גם כמה מצוות המחייבות אותנו לזכור: "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים", "זכור את יום השבת לקדשו", "זכור את אשר עשה לך עמלק", "זכור את אשר עשה ה' א-לוהיך למרים". כשהתורה אומרת שצריך לזכור משהו, זה אומר שהנטייה הטבעית היא לשכוח, שאם לא כן לא היו מצווים עלייך לזכור. כלומר, יש נקודות בנפש, חוויות מסוימות, שהרצון הטבעי הוא לשכוח. אדם רוצה לשכוח דבר מסוים כשהוא טראומטי – יכול להיות שטראומטי אפילו באופן חיובי אבל בכל זאת זה מעבר ליכולת הקיבול שלו.

למשל, מעמד הר סיני הוא בהחלט מעמד שרוצים לשכוח אותו: כשאדם עומד לפני ה' ואין לו עצמיות משלו זה קשה מאוד. יש פה כניעה מסוימת בפני כוחו של האינסוף. לכן יש נטייה לשכוח, ולכן התורה אומרת: "תזכור".

שאלה: האם מתן תורה זה לא מעמד שמח?

תשובה: היום הראשון של השנה, ראש השנה, נקרא בתורה "יום הזיכרון", כי הרי זה יום "זיכרון תרועה מקרא קודש". והוא גם נקרא בשם "יום הדין" אצל חז"ל - "בארבעה פרקים העולם נידון". יום הזיכרון זו שמחה – שמחה שה' זוכר אותנו. זו שמחה אדירה. מצד שני, בראש השנה אנחנו ביראה - כי ה' ידון אותנו. במילים אחרות, יש שמחה גדולה לעמוד לפני מקור החיים, ויש יראה גדולה בגלל שהעמידה הזאת שופטת אותי, כי אז בודקים האם אני מי שהוא רצה שאהיה.

שאלה: האם הבדיקה הזאת נעשית רק כשאני עומד?

תשובה: כשאתה עומד לפניו. אם לא, זה לא דין. למשל אני יכול להיות נדון ע"י פקיד זוטר. בתוך המערכת אמרו: אתה עומד למשפט אצל הצוציק הפלוני. עדיין יש לי תקווה, זה לא לגמרי אמיתי מה שהוא דן אותי, הוא דן על פי הערכים שלו. אבל אם אני עומד לדין לפני המחוקק עצמו, אז כאן הדין הוא דין אמת.

כשאני עומד לפני ה', אני שמח מאד שאני עומד מול מי שרצה בי ,אבל העמידה הזאת שופטת אותי. אבל אני לא תמיד מה שהוא רצה שאהיה ולכן יש יראה גדולה.

שאלה: אבל כשאני עומד לפני הבורא אני מבטל את עצמי?

תשובה: כשאני עומד לפני ה' אני לא מתבטל - ואז אני מקבל את המשמעות שלי.

שאלה: אני מקבל את המשמעות שלי כי אני נותן לרצון הא-לוהי שלי להופיע?

תשובה: הרצון הא-לוהי שבי הוא לא הרצון הא-לוהי שבך. כלומר, האופן שלי לעמוד לפני ה' שונה מהאופן שלך לעמוד לפני ה'.

הרבה פעמים בתפיסה העממית, הפופולארית, חושבים שמי שעומד לפני ה' הוא נכנע. יש מעיכה, רמיסה של הישות הפרטית שלו. מצד האמת זה בדיוק ההיפך: כי כשאני לא עומד לפני ה', אני בטל לעומת כל שאר הקוסמוס. יש מיליארדי מיליארדים של כוכבים שקיימים מיליארדי שנים - לעומתם אני שום דבר שקיים זמן קצר. לעומת שאר הבריאה אני באמת בטל. אבל כשאני עומד לפני הבורא, אני עומד לפני מי שרצה בי, ואז דווקא האני שלי מתגבר.

זו המשמעות של מה שאומרים בבוקר: "מודה אני לפניך". כשזה "לפניך" אז יש לי "אני". מכיוון שהעמידה הזאת שמעצימה את הישות שלי, את האישיות שלי, דווקא היא העמידה שגם שופטת אותי, לכן אני מפחד.

יש ביטוי של חז"ל במסכת ברכות בנושא התפילה: "כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם". הביטוי לקוח מספר תהילים (פרק י"ב, פסוק ט'): "סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן, כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם". חז"ל אמרו ש"כְּרֻם" – זה דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם, כלומר זו התפילה. בני אדם מזלזלים בתפילה דווקא כי היא עומדת ברומו של עולם. זה מאוד מפחיד לעמוד ברומו של עולם, חשוף בצריח מול הבורא ללא כל הגנה. לכן אנשים בורחים מזה, עושים בתפילה הכל חוץ מלהתפלל, ואם כבר מתפללים, אז שזה יעבור מהר. האדם מתייחס ברצינות גדולה לתפילה שלו. הוא יודע מה המחיר שהוא עלול לשלם אם הוא יתפלל כראוי. (אשה אחת אמרה לבעלה : "לפני שאתה נוסע לחו"ל תתפלל מנחה בבית". בעלה שאל אותה למה, והיא ענתה לו: "כשאתה מתפלל מנחה בבית אתה זוכר את כל מה שאתה שכחת להכניס למזוודה...").

כמו שיש נטיה לשכוח את מעמד הר סיני יש נטיה לשכוח את מה שעשה לנו עמלק. ידוע שגדולי מכחישי השואה הם קורבנות השואה עצמה. לקורבנות השואה יש נטייה להדחיק: יש אנשים שרק עכשיו, אחרי יותר משישים שנה, פותחים את הפה. הדבר כל כך נורא, כל כך לא ניתן לביטוי, שישנה הדחקה מתמדת. הסיבה הנוספת להדחקה היא שאם מתחילים לדבר זה מקטינים את מה שהיה. לכן יש איזה היסוס, איזו רתיעה מלומר על מה מדובר. אבל בסופו של דבר יש צורך לזכור. התורה אמרה: "זכור את אשר עשה לך עמלק". כי אם לא נזכור, ברגע שהדבר הזה יקרה שוב, נהיה מופתעים ולא נדע איך להתמודד. צריך לזכור איך הדברים האלה קרו, באיזו סיטואציה היסטורית הם עשויים להתרחש.

שאלה: איך דברי הרב שמצווה אחת משמע כל התורה מתיישבים עם המשך המשנה שם נאמר "שישב ויסירם מליבו"? "יסירם" משמע לשון רבים.

תשובה: מה שגרם לו לשכוח זה שהוא התייחס לזה כאל לשון רבים. זה בדיוק העניין. כלומר, מבחינת השוכח הוא מסירם מליבו, כי הוא רואה כל פרט ופרט של התורה כדבר בפני עצמו. לכן הוא אומר: "את זה אני שומר, את זה אני מסיר". ז"א, כי הוא יכול להפריד חלקים זה מזה.

תקפה עליו משנתו - יש דבר בלימוד שקשה לו. ככל שאדם ממשיך ללמוד הוא רואה יותר את האחדות שבין החלקים השונים של התורה. מצד אחד יש הרבה שמחה בזה, מצד שני אדם מתחיל לפתח מחדש את החוויה של מעמד הר סיני, יום שבו הוא עמד בפני ה' בחורב כשכל התורה כולה הופיעה בבת אחת, והמעמד הזה הוא מעמד שקשה לשאת אותו. זה מעמד של עמידה לפני ה'. לכן כאן נאמר שצריך להיזהר לא לשכוח.

שאלה: לפי זה אסור ללמוד גמרא בעיון, כי זה רק משכיח הכול. הלימוד מתפרט כל כך ששוכחים את המהות האחדותית.

תשובה: ההיפך! כשאדם לומד "עיון" הוא לא מתפרט. אדרבה, הוא רואה את האחדות. כשאומרים בישיבות ללמוד את הגמרא בעיון מתכוונים ללמוד את הסברה. הסברה בנויה מהאחדות של כל המקרים. כך גם בונים תיאוריה במדע: רואים מקרה פרטי ועוד מקרה פרטי ועוד מקרה פרטי ומחפשים מהו היסוד המאחד. אז דווקא ללמוד גמרא בעיון זה משהו שמאפשר לראות את האחדות.

נסכם: יש סכנה לשכוח דבר אחד ממשנתו, בגלל שכשאדם לא שוכח דבר אחד ממשנתו, זה אומר שהוא תופס את כל התורה בתפיסה אחדותית, וזה מזכיר לו את היום שבו הוא עמד לפני ה' בחורב. זה מעמד שבו יש סכנה לאדם, ולכן יש נטייה לשכוח אותו.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)