הרב אורי שרקי

קודש וחול בגאולת ישראל

סיון תשע"ז




התחיה הלאומית של עם ישראל, שביטויה המעשי הוא התנועה הציונית ומדינת ישראל, כוללת בתוכה מישורים רבים, שניתן לכלול אותם בשני תחומים: תחיית החול, ותחיית הקודש. תחיית החול כוללת את השבתם לחיינו של כל התחומים שלא היה בידינו לפתח בימי הגלות המרה, הכוללים את החיים המדיניים, הכלכליים, הצבאיים, וגם התרבות והאומנות. בראשית ימיה של הציונות התנגדו הדתיים לכך שההסתדרות הציונית תעסוק בנושאי תרבות ודת, מחשש שהדבר ימנע שיתוף פעולה בין חלקי העם ויעכב את השגת היעד הפוליטי המבוקש: הקמת המדינה. לעומתם קבע הרב קוק שלא תתכן תחיה לאומית אותנטית שאינה כוללת תחיה תרבותית, כך שהכרח הוא לעסוק בתרבות גם אם זה יגרור את הצורך להיאבק על אופייה (אגרות ראיה, קנח).

ומהי תחיית הקודש? ניתן היה לחשוב שמדובר בהשבתה של הדתיות בצורתה הישנה, הדואגת לגורלו הרוחני ולאושרו של היחיד בלבד, אל התחיה המדינית, כלומר בחזרה בתשובה של הציבור החילוני לקיום המצוות. אמנם בוודאי שדבר טוב וחיוני הוא שכל יהודי יקיים מצוות, אך לא בזה מתמצית תחיית הקודש. הקודש לבדו ללא החול הוא חלש ואינו יכול לרומם את החיים הציבוריים והכלל-אנושיים. בתוך החול עצמו גנוזה עוצמה של קדושה שלא יכלה לבוא לידי ביטוי כל ימי הגלות, "הקדושה שבטבע", והיא נחשפת בתהליך הגאולה (עי' אורות עמ' פה ואוה"ק ח"ב, הקודש הכללי, כג). עולה מכאן שתחיית החול היא בעצמה תחיית הקודש ולא רק הקדמה לה. ההתכחשות של חוגי הקודש לערך של תחיית החול, הניסיון לראות במעורבות במפעל הציוני הרפתקה מסוכנת הגובה מחיר רוחני כבד מדי ומתוך כך להעלות על נס את ערכה של ההסתגרות הדתית, הוא בעצמו יחליש את הקודש, שלא יוכל לעמוד בכוח עצמו ללא עוצמת החיים של החול. "בחוגי הקדש מתראה לעומת זה (כלומר לעומת יבוש לשד הקודש על ידי חוגי החול האקדמיים) דלדול הכוח של חסרון השפעת החול... הננו קרואים לגלות את התכנית של האחדות הרוחנית, שהוא סודנו העצמי, אשר עדי עד לא יעשה כן לכל גוי" (אגרות ראיה, תשמח).

הקודש הדתי, אותו מכנה הרב קוק "הקודש הרגיל", אינו אלא אחד מאופני הגילוי של הקודש העליון. גילוי הקודש העליון, הפועל בכל מערכי החיים ומופיע בשלמותו על ידי התאחדותן של הזהויות השונות המרכיבות את הציבוריות הישראלית: הדת, הלאומיות והקוסמופוליטיות כאחד (עי' אורות עמ' ע-עב), הוא המשימה של דור התחיה.