הרב אורי שרקי

"גם זו לטובה"

כ' בתמוז תשנ"ט, סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




היהדות איננה אומרת שהרע הוא טוב, - שהרי אין לך דבר מושחת יותר מאשר לומר כי הרע הוא טוב, וכן נאמר בספר משלי (כד, כד):

"אמר לרשע צדיק אתה יקבהו עמים יזעמוהו לאמים".

וכן נחום איש גם-זו לא אמר: 'גם זו טובה', אלא: "גם זו לטובה" (תענית כא, א), כלומר כעת הרע הוא באמת רע אלא שבעתיד יתברר באופן רטרואקטיבי שבאמת הרע היה טוב.

וכן הגמרא במסכת ברכות (ה, ב)  מספרת:

"רבי חייא בר אבא חלש, על לגביה רבי יוחנן. אמר ליה: חביבין עליך יסורין? אמר ליה: לא הן ולא שכרן. [אמר ליה: הב לי ידך! יהב ליה ידיה ואוקמיה]. רבי יוחנן חלש, על לגביה רבי חנינא. אמר ליה: חביבין עליך יסורין? אמר ליה: לא הן ולא שכרן. [אמר ליה: הב לי ידך! יהב ליה ידיה ואוקמיה]".

 הגמרא במסכת תענית (כא, א) אומרת:

"אמאי קרו ליה נחום איש גם זו - דכל מילתא דהוה סלקא ליה אמר גם זו לטובה. זימנא חדא בעו לשדורי ישראל דורון לבי קיסר, אמרו: מאן ייזיל? ייזיל נחום איש גם זו, דמלומד בניסין הוא. שדרו בידיה מלא סיפטא דאבנים טובות ומרגליות. אזל, בת בההוא דירא. בליליא קמו הנך דיוראי, ושקלינהו לסיפטיה ומלונהו עפרא. (למחר כי חזנהו אמר: גם זו לטובה). כי מטא התם [שרינהו לסיפטא, חזנהו דמלו עפרא] בעא מלכא למקטלינהו לכולהו. אמר: קא מחייכו בי יהודאי! [אמר: גם זו לטובה]. אתא אליהו, אדמי ליה כחד מינייהו, אמר ליה: דלמא הא עפרא מעפרא דאברהם אבוהון הוא, דכי הוה שדי עפרא - הוו סייפיה, גילי - הוו גירי, דכתיב 'יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו'. הויא חדא מדינתא דלא מצו למיכבשה, בדקו מיניה וכבשוה, עיילו לבי גנזיה, ומלוהו לסיפטיה אבנים טובות ומרגליות ושדרוהו ביקרא רבה".

באומרו "גם זו לטובה" - משמע שישנו דבר אחר שברור שהוא טוב, וכוונתו היא לטוב עצמו. נדגיש נקודה זו מפני שהאופטימיות של נחום איש גם-זו איננה אופטימיות מקרית אלא הרי היא חלק אינטגרלי של אמונת היהדות, ואי אפשר להאמין באמת באמונת היהדות מבלי לקבל את העיקרון הזה (וכפי שנראה להלן).

נחום איש גם-זו חידש שכל מקום שכתוב "את" בתורה פירושו לרבות, כלומר היתה לו נטיה לרבות, ולכן, בדברו על הרע, הוא לומד על הרע מן הטוב. כלומר, הרע הוא בבחינת "את", בבחינת תוספת.

במסכת מכות הגמרא  מספרת סיפור הנוגע לתלמידו המובהק של נחום איש גם-זו, הלא הוא ר' עקיבא:

"וכבר היה ר"ג ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של רומי מפלטה ברחוק מאה ועשרים מיל, והתחילו בוכין, ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: ואתם מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור"ע מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו: 'והזר הקרב יומת' ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב: 'ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו', וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש' וגו', בזכריה כתיב 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם', עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה - הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו".

ר' עקיבא שאל אותם "מפני מה אתם בוכים" על מנת שידעו על מה הם בוכים. כלומר, אסור לצחוק אם אין מישהו שבוכה, שכן אילו היה ר' עקיבא משכנע את החכמים שעליהם לצחוק וכולם היו צוחקים - כי אז היינו רואים את חכמינו, זכרונם לברכה, כציניקנים אכזריים שלא אכפת להם מסבל האומה וסבל השכינה, חלילה וחס. וכן אסור לבכות אם אין מישהו שצוחק: אילו ר' עקיבא היה מצטרף לחכמים וכולם היו בוכים היה הדבר מורה על יאוש ועל חוסר אמונה.

(ראיתי פעם ספר שנדפס בהוצאת 'הכל תמיד היה טוב, וגם עכשיו הכל טוב, ותמיד יהיה טוב'... מכל מקום זו איננה אמונת היהדות! הרע איננו אשליה אלא הרע הינו ממשי, אלא שלעתיד יתברר שאכן היה טוב).

בעומק הטרגדיה קיים יסוד חיובי ההולך וצומח, כפי שנאמר:

"ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע" (ירמיהו ל, ז).

המילה "עתה" בתנ"ך פירושה 'למרות המצב הזה'...

למשל, לאחר חטא העגל מלמד משה רבנו סנגוריה על עם ישראל ואומר:

"וישב משה אל ה' ויאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדלה ויעשו להם אלהי זהב. ועתה" - למרות השיפלות הנוראה שבה נתון עם ישראל - "אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות לב, לא-לב).

וכן משה ואהרן באו אל פרעה ואמרו לו:

"כה אמר ה' אלהי ישראל שלח את עמי ויחגו לי במדבר" (שמות ה, א).

אמנם פרעה הכביד את העבודה על העם ואז:

"וישב משה אל ה' ויאמר א-דני למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך" (שם, כב-כג), "ויאמר ה' אל משה: עתה" -

דוקא מתוך המצב הזה של עומק הצרה תצמח הישועה ו"תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו" (שם ו, א).

וכן אחיו של יוסף מכרוהו, ולכשהתגלה אליהם ואמר:

"אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה",

הוא הוסיף ואמר:

"ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה כי למחיה שלחני א-להים לפניכם. כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר. וישלחני א-להים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדלה. ועתה לא אתם שלחתם אתי הנה כי הא-להים וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומשל בכל ארץ מצרים" (בראשית מה, ד-ח).

בדרך זו התברר כי כל המעשים הרעים שנעשו במשך 22 שנים - היו, למעשה, לטובה!  (בספר "מי השילוח" כתב כי בשעה שאדם נמצא ברעה גדולה - יזכור כי גם אבותינו היו נתונים ברעה גדולה, בשעה שיוסף תבע מהם לקחת את בנימין, אולם שתי מילים שינו את הכל: "אני יוסף", וכך כל המציאות שנראתה כאיומה ונוראה - התבררה כמציאות של רחמים).

הבעש"ט ממשיל זאת לטירה שבה נמצא המלך, אולם הטירה מוקפת בשבע חומות וכדי לעבור מחומה לחומה יש לעבור קשיים גדולים מאוד מאוד. הכל משתוקקים להגיע אל המלך הנמצא בתוך הטירה, אולם יש שלאחר הקשיים שבחומה הראשונה נסוגים אחור, ויש הנסוגים לאחר הקשיים שבחומה השניה, השלישית וכו', ורק בנו של המלך מתגבר על כל הקשיים כולם ומגיע, בסופו של דבר, אל המלך. לכשמגיע אל המלך שואלו בנו: 'מדוע הציב חומות כה רבות עם קשיים כה גדולים?', המלך אומר לו כי יסתכל לאחוריו - והבן מביט לאחוריו ורואה כי החומות אינן בנמצא אלא היו אשליה ותו לא...

הווה אומר: לא רק ש'בסוף יהיה טוב', אלא כאשר תגיע אל הסוף הטוב תבין כי גם הדברים שנראו כאיומים ונוראים - היו בעצם טובים.

ישנם אנשים דתיים החושבים כי מאחר ובסוף יתברר שהכל טוב - לכן גם עכשיו יש להצדיק את הרע.

אסור לעשות דבר שכזה, משום שיחס זה ימנע מאיתנו להלחם ברע, מאחר ונצדיק אותו. ולא עוד אלא שמי שחווה את הרע איננו יכול להסכים עם השקפה שכזו.

ישנם אנשים דתיים שמשתדלים להציל את הקב"ה מאשמה ולסנגר עליו, ולכן עושים את הכל כדי לומר שבעצם היה מגיע לנו... 'השואה קרתה משום שהיהודים דיברו בחזרת הש"ץ'...

גדולי ישראל מעולם לא התעסקו בלימוד סנגוריה על הקב"ה אלא בלימוד סנגוריה על עם ישראל - והקב"ה כבר יסתדר בעצמו, הוא איננו צריך אותנו לשם כך.

הידיעה, שבאחרית הימים יתברר שהיתה משמעות לכל הרע, היא ידיעה מעודדת המורה שיש משמעות ואחרית לכל העובר עלינו, אולם יש לזכור שאנו עדיין איננו נמצאים באחרית הימים.

בפרשת "וילך" נאמר:

"ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה".

משמע כי לעומת 'שכיבת' משה ומיתתו הרי 'תקומת' העם מציינת דבר חיובי וטוב של תוספת חיים ותוספת עוצמה (כך אומר המהר"ל). הפסוק ממשיך ואומר:

"וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו" (דברים לא, טז).

המהר"ל אומר שמכאן למדו חכמים רמז לתחיית המתים מן התורה, מאחר והמילה 'וקם' איננה מתייחסת לעם ישראל אלא למשה רבנו - "ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם" - ואילו "העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ" מתיחס לעם.

אמנם לא כך הוא פשט הכתוב אלא כל זמן שמשה רבנו היה חי דבר זה עיכב את התפתחותו של עם ישראל, כשם שאדם הנמצא בצילו של אדם ענק הינו משותק בפעולותיו העצמיות. בדרך זו נוצר הפרש גדול ועצום בין שיעור הקומה של משה לבין שיעור הקומה של העם המודרך על ידו. לכן, על מנת שהעם יקום, יש צורך שמשה רבנו ימות. אמנם בעקבות מותו העם ייחלש וממילא התוצאה המיידית תהיה עבודה זרה, ומכל מקום נפילה זו מהווה את ההתנסות לקראת התקומה, על כן טובה היא ומעולה!

"ויאמר ה' אל משה: הנך שכב עם אבתיך" - ומתוך כך - "וקם העם הזה". כלומר: 'מצויין!'. אמנם התוצאה המיידית תהיה "וזנה אחרי אלהי נכר הארץ", אולם זוהי שבירה על מנת לתקן!

נמצינו למדים כי מבחינה מסויימת לא היה לאומה הישראלית דבר טוב יותר מאשר מותו של משה רבנו, משום שעל ידי כך האומה הישראלית קמה; אמנם לא היה לאומה הישראלית אסון גדול יותר מאשר מותור של משה רבנו, משום שאז פסק דבר ה' באספקלריא המאירה; ואעפ"כ: "גם זו לטובה".

הגמרא במסכת כתובות (סו, ב) מספרת:

"מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים, והיו תלמידיו מהלכין אחריו. ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים, כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו, אמרה לו: רבי, פרנסני! אמר לה: בתי, מי את? אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני. אמר לה: בתי, ממון של בית אביך היכן הלך? אמרה לו: רבי, לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר? ואמרי לה חסד. ושל בית חמיך היכן הוא? אמרה לו: בא זה ואיבד את זה. אמרה לו: רבי, זכור אתה כשחתמת על כתובתי? אמר להן לתלמידיו: זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו, והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה. בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום - אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום - מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה".

אם, כאשר עם ישראל לא היה עושה רצונו של מקום, הוא לא היה יורד עד לדיוטא התחתונה, היה הדבר לסימן כי אנו עם ככל העמים, אמנם העובדה שאנו נופלים לדיוטא התחתונה מלמדת כי איננו עם 'בינוני', אלא אנו עם אציל, וכאשר האצילות מתלכלכת ולו במעט הרי היא נופלת לגמרי! אשרינו שכאשר איננו עושים רצונו של מקום - אנחנו 'חוטפים אותה בגדול'!

האמונה ש"גם זו לטובה" היא אמונה מחוייבת כחלק מאמונת היחוד של היהדות, שכן האמונה ש"ה' א-לוהינו ה' אחד". משמעה שאין דבר במציאות הנמצא מחוץ לשלטונו של הבורא וממילא אין דבר במציאות שאיננו, בסופו של דבר, טוב!

הביטוי ההלכתי לכך הוא הקרבת השעיר לעזאזל. הרי כל הקרבנות כולם מפרנסים את כוחות הטוב שבעולם, ומאחר והקב"ה ברא גם את כוחות הרשע ואנו הלא אחראיים על כל עולמו של הקב"ה, ממילא עלינו לפרנס גם את כוחות הרע שבעולם, על כן פעם אחת בשנה אנו חייבים לשלוח שעיר אחד לעזאזל - וכפי שאומרת התורה:

"ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל" (ויקרא טז, ח).

כאשר נותנים כוח מסויים לעזאזל צריך לעשות זאת במקום רחוק ומבודד שם אין עין אדם שולטת, וכן אין לשחוט את הבהמה ברחמנות אלא צריך לזרוק את התיש מן הצוק... (עולם הרע חפץ במקומות רחוקים ומבודדים, בצוקים קשים, ובעבודה ברברית).

המשנה במסכת יומא אומרת שאדם שראה את שילוח השעיר מן הצוק לא היה יכול להספיק לראות גם את הקרבת השעיר במקדש. כלומר, אדם איננו יכול לכלכל בנפשו הן את פרנסת הטוב והן את פרנסת הרע גם יחד.

מצד האמת היותר פנימית, מוכרחים לשלוח דבר מה על מנת לפרנס גם את כוחות הרע - אחרת מלמד הדבר כי אינך מאמין! וכן אומרת המשנה:

"האומר יברכוך טובים הרי זו דרך המינות" (מגילה פ"ד מ"ט),

ובישעיהו (מה, ז):

"יוצר אור ובורא חשך עשה שלום ובורא רע אני ה' עשה כל אלה"

(אמנם בתפילה 'עידנו' מעט את הלשון ל-"עשה שלום ובורא את הכל").

ה'עזאזל' הוא ה'שטן'. הנצרות חושבת כי השטן הוא מלאך המורד בבורא, וכל הזמן שוררת מלחמה בין הא-לוהים לבין השטן, ולא עוד אלא שהיא מכנה אותו בשם פרטי - 'שטן'.  לעומת זאת ביהדות, להבדיל אלף אלפי הבדלות, אין הוא מכונה בשם 'שטן' אלא בשם 'השטן'. כלומרת הוא פונקציה שצריך למלא, פונקציית ההשטנה והקיטרוג. מיהו השטן המקטרג? הקב"ה בכבודו ובעצמו!

בספר איוב נאמר:

"ויהי היום ויבאו בני הא-להים להתיצב על ה' ויבוא גם השטן בתוכם" (א, ו).

השטן הוא חלק מ'בני הא-להים' בעשותו את רצון ה'!

חז"ל אמרו:

"הוא שטן הוא יצר הרע" (בבא בתרא טז, א).

פירוש הדברים: בבראשית (ב, ז) נאמר:

"וייצר ה' א-להים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה".

המילה "וייצר" נכתבה עם שני יו"דים ( - לעומת שאר בעלי החיים (בראשית ב, יט) - וחז"ל אמרו על כך במסכת ברכות (סא, א):

"דרש רב נחמן בר רב חסדא: מאי דכתיב 'וייצר ה' א-להים את האדם' בשני יודי"ן, שני יצרים ברא הקדוש ברוך הוא, אחד יצר טוב ואחר יצר רע".

העובדה שלאדם ישנו יצר הרע הינה חלק משלמות האדם! באם לא יהא לאדם יצר הרע - כי אז לא יהא האדם שלם! כך ברא הקב"ה את האדם! באומרם "הוא שטן הוא יצר הרע" רצו חז"ל ללמדנו כי הקב"ה פועל כשטן בעולם הזה דרך היצר הרע שהוא ית' שתל באדם, אולם דבר זה בעצמו הינו דבר חיובי!

בספר איוב מתואר השטן כמי שהסית את הקב"ה להרע לאיוב, אמנם הגמרא במסכת בבא בתרא (טז, א) אומרת:

"אמר ר' לוי: שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו. שטן, כיון דחזיא להקדוש ברוך הוא דנטיה דעתיה בתר איוב, אמר: חס ושלום, מינשי ליה לרחמנותיה דאברהם ... אתא שטן נשקיה לכרעיה", השטן נישק את רגליו של האומר כן".

שאלה: הלא נאמר: "ויאמר ה' אל השטן יגער ה' בך השטן ויגער ה' בך הבוחר בירושלים" (זכריה ג, ב)?

תשובה: כל זה איננו אלא משל, ולא שתי רשויות נפרדות, חלילה. כאשר התנ"ך מספר לנו כי הקב"ה מדבר אל השטן - פירושו שהקב"ה מדבר, כביכול, עם עצמו.

בספר איוב מסופר שהקב"ה התייעץ עם השטן - כלומר, התייעץ, כביכול, עם עצמו:

"ויאמר ה' אל השטן השמת לבך על עבדי איוב כי אין כמהו בארץ איש תם וישר ירא א-להים וסר מרע. ויען השטן את ה' ויאמר החנם ירא איוב א-להים. הלא את אתה שכת בעדו ובעד ביתו ובעד כל אשר לו מסביב מעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ. ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו אם לא על פניך יברכך".

איוב היה עשיר גדול ועבד את ה' בצורה מסודרת, בכל שבוע היה מקריב קרבנות ומכפר על עוונות ילדיו, אמנם דבר אחד הוא שכח - את הקב"ה... מרוב טובה הוא עשוי שלא לדעת את 'מי שאמר והיה העולם', וכל עבודתו הדתית איננה אלא חלק מן הסדר היומי שלו... - זוהי טענת השטן: לאיוב ישנו יותר מדי 'יש' עד אשר הוא שכח את הקב"ה, ולכן צריך לעשות לו כמה 'חורים' בתוך ה'יש' הזה, קצת 'אין', על מנת שיכיר את הקב"ה. לכן אמר הקב"ה לשטן: "מאין תבוא" (שם, ז). כלומר, תפקידך הוא להזכיר לבני האדם כי הם באים 'יש מאין', - ודבר זה יגרום לבני האדם לחזור ולפנות אל ה'. יוצא כי הרע של השטן - הינו מצויין, משום שבזכות היסורים שנתן השטן לאיוב - בזכות זאת איוב זכר את ה' ואף זכה לשיחה אישית עם הקב"ה.

אם כן, אף ביחס לשטן - "גם זו לטובה"!

אולם, מדוע ברא הקב"ה את הרע ולא עשה את הכל טוב מלכתחילה?

שום דבר איננו יכול להתקיים במציאות בלא שהיה ריק קדמון, וכל זמן שיש צורך בהויה חדשה - צריך, ראשית לכל, לגרום להעדר על מנת לפנות לה מקום, וכלשון המהר"ל: "ההעדר קודם להויה". נמצא כי הרע הוא תוצאת ההעדר במציאות.

ביחס לדברי הגמרא: "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל, ב), המהר"ל אומר כי הקב"ה הסתלק על מנת שהעולם יוכל להתקיים, וזהו מקור הרע בעולם. "בראתי יצר הרע" - כלומר, כל מה שהקב"ה ברא זהו יצר הרע; כל המקום שהקב"ה נתן לבריאה - זהו יצר הרע. אמנם, על מנת שנוכל לסבול זאת נבראה התורה המאפשרת לנו 'לאכול' את היצר הרע, כשם שהתבלין המועט שאנו שמים בקדירה הופך את האוכל לאכיל, כך לימוד התורה ולו במעט מאפשר לנו לראות את הטוב שבכל הבריאה כולה.

מה כל זה נוגע לנו?

לשם כך אנו נדרשים להסברו של רמח"ל:

מעשה הבריאה משמעותו לתת מציאות לזולתו.

רבש"ע קיים והוא מעוניין שיהיו עוד 'קיימים', שעוד מישהו חוץ ממנו יהיה קיים.

אם הקב"ה יתן כל הזמן את החיים הנברא בעצם לא יהיה קיים, כשם שהעובר במעי אימו איננו קיים - הוא מקבל את הכל מאימו וממילא אין לו קיום. קיומו מורגש החל מרגע שחסר לו משהו, והדבר הראשון שחסר לעובר כאשר הוא יוצא מבטן אימו - זהו אויר, ודבר זה גורם לו לצעוק. ההזדקקות של התינוק לאויר - הינה דבר רע הגורם לו לצעוק, אולם סוף סוף זה מה שמאפשר לו את הקיום! האמת היא כי לתינוק לוקח זמן עד אשר הוא מרגיש שהוא נולד, עד שהוא מרגיש שהוא אישיות בפני עצמה; הגבולות שבינו לבין העולם החיצון אינם ברורים לו די הצורך... הטיטול נותן תיחום מסויים לגוף, ולכן כאשר מורידים לו את הטיטול - הוא בוכה, משום שבכך הורדנו לו את היציבות של עולמו... יסורי הגבול הללו - הם הם אלו אשר נותנים לו את הישות שלו!

כך ההעדר והחיסרון שבעולם נותנים לנברא את האפשרות לקנות את הקיום שלו!

אם הרע הוא כל כך טוב, מדוע, אם כן, איננו עושים את הרע?

משום שכאשר אנו עושים את הרע הרי איננו מתכוונים לשם שמים...

חז"ל אמרו כי "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה" (נזיר כג, ב). כלומר, אם אדם נקלע למצב שבו בעל כרחו עליו לעשות עבירה מאונס, טוב שיתכוון לעשות זאת לשם שמים על מנת להוציא את ניצוצות הטוב שבדבר. וכן אמרו חז"ל על הפסוק "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו) - "אפילו לדבר עבירה" (ברכות סג, א). כלומר, אפילו הגיע האדם לעשיית הרע מאונס מכל מקום טוב שידע להשתמש ברע הזה על מנת להגיע, בסופו של דבר, לדעת א-להים אמיתית, וכפי שכתב הרמב"ם בפרק ה' מ'שמונה פרקים':

"ודע שזאת המדרגה היא מדרגה עליונה מאד וחמודה, לא ישיגוה אלא מעט מזער ואחר הרגל גדול, וכשתזדמן מציאות האדם שזה ענינו, אני אומר שהוא למטה מן הנביאים, רצוני לומר, שישמש כחות נפשו כולם וישים תכליתם ידיעת השם יתברך לבד, ולא יעשה מעשה קטן או גדול, ולא ידבר דבר אלא שהפעל ההוא או הדבר ההוא מביא למעלה או למה שמביא אל מעלה, והוא יחשוב ויסתכל בכל פעל ותנועה, ויראה אם יביא אל התכלית ההיא או לא יביא, ואז יעשהו. וזהו אשר בקש ממנו יתברך שנכוין אליו, באמרו 'ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך' רצונו לומר, בכל חלקי נפשך, שתעשה תכלית כל חלק ממנה תכלית [אחת], והיא לאהבת השם יתברך. וכבר הזהיר הנביא עליו השלום על זה גם כן ואמר 'בכל דרכיך דעהו', ופירושו חכמינו, זכרונם לברכה, ואמרו 'אפילו לדבר עבירה', רצונם לומר, שתשים לפעל ההוא תכלית, והיא האמת, אף על פי שיש בה עבירה מצד אחד".

אמנם איננו יוזמים את עשיית הרע, חלילה, כפי שעשה ברשעתו שבתי צבי שר"י...

כבר שאל אחד מתלמידי המגיד ממעזריץ', בהקדמת ספר "מגיד דבריו ליעקב", מדוע שלא נעשה עבירות על מנת להוציא משם את ניצוצות הקודש? והשיב, שאם מטרת האדם היא להוציא את ניצוצות הקודש - אם כן מוטב לך כי תעשה מצוות, משום ששם יש פי כמה וכמה ניצוצות קודש... ואם מטרת האדם אינה אלא לעשות עבירות - אם כן ודאי אל לו לעשותן...

וכבר אמר הרב שלמה אבינר שליט"א: 'צריך שיהיו רשעים בעולם, אבל לא צריך להתנדב'...

לסיכום: ישנו סדר פנימי המראה כי הרע אכן מכוון אל הטוב.

דוגמא לכך כי העובדה ש"חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב" (תענית פ"ד מ"ו) - ביחד עשרה דברים. כבר מצינו מספר זה במקומות אחרים ("בעשרה מאמרות נברא העולם", "עשרה נסיונות בהם עמד אברהם אבינו", "עשרה ניסים נעשו לאבותינו", עשרת הדברות, עשרה ניסים במקדש). המספר 10 מורה על מציאות שלמה שבה קיימת השגחת ה' וידו. משמע כי גם עשרת הדברים הרעים שקרו בי"ז בתמוז ובט' באב מורים אף הם על השגחת ה', וזוהי נחמה גדולה, שכן למרות שאירעו לנו קטסטרופות גדולות מכל מקום העובדה שהן לא קרו פעם בתאריך זה ופעם בתאריך אחר אלא נתקבצו להן דוקא בשני תאריכים אלו - עובדה זו מלמדת כי אין אנו נתונים ביד המקרה אלא ביד הקב"ה, והדברים הללו מסודרים על ידו ית'.

עשרת המאורעות הללו לא אירעו בתאריך אחד אלא בשני תאריכים, וכך הם מחולקים לחמשה חמשה, משום שברע הסדר איננו גלוי ולכן אחדות העשיריה מתפרקת לשתי חמישיות: חמש צרות שהתוכן שלהן הוא התחלה, וחמש צרות שהתוכן שלהן הוא סיום. כמו שלאדם יש שתי ידיים, בכל יד חמש אצבעות, וביחד אלו הן עשר אצבעות. כאשר הידיים מאוחדות - ישנן עשר אצבעות, וכאשר הידיים מפורדות - ישנן חמש אצבעות וחמש אצבעות.

בסיכומו של דבר: אנשים שהם במדרגת ר' עקיבא - אינם צריכים כל כך לדאוג... אנשים שהם במדרגה נמוכה (ולו במעט) ממנו, כמו רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה ור' יהושע, עדיין בוכים...

זהו ההבדל שבין הצדיקים הבינוניים לבין הצדיקים הגדולים, וכפי שכותב הרב קוק בספר "ערפלי טהר", שלעתיד לבוא הקב"ה יעניש את הרשעים על אשר בעולם הזה גרמו צער לצדיקים הבינוניים. לצדיקים הגדולים לא הצליחו הרשעים להזיק כלל ועיקר משום שאותם הצדיקים הגדולים תמיד ראו את המהלך הכולל.

המדרש (ילקו"ש, פרשת שמיני, רמז תקלה, ושמואל ב', רמז קסא) מספר כי לעתיד לבוא הקב"ה עושה קניגיון - מלחמת חיות בקירקס - בין שור הבר, האוכל עשבים של אלף ערים, לבין הלויתן, ומזמין את כל הצדיקים לראות את המלחמה. בסופו של המלחמה שתי החיות ימותו.

הרב קוק מסביר כי זוהי מלחמת הקדושה הצוררת את הטבע, מלחמת הצדיק שניצח את הטבע - כמו שור הבר האוכל את העשבים של אלף הערים - ולעומת זאת מלחמת הקדושה הפנימית הגנוזה בתוך הטבע, כמו הלויתן השוכן בתוך הים.

מלחמת הקדושה המנוגדת לטבע כנגד הקדושה שבתוך הטבע - זוהי מלחמה פנימית, כאילו הקדושה נלחמת בעצמה, ולכן ברגע ששור הבר מנצח את הלויתן ממילא הלויתן מנצח את שור הבר. הצדיקים הבינוניים מתחילים לפחוד, משום שהם טועים לחשוב כי הקדושה הולכת להיעלם מן העולם... הצדיקים הגדולים אינם פוחדים ממלחמה זו כלל ועיקר, וסופם לאכול הן את הקדושה שכנגד הטבע והן את הקדושה שבתוך הטבע...

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)