הרב אורי שרקי

פרקי אבות (א'-א') - "משה קיבל תורה מסיני"

מתוך סיכומי שיחות הרב על מסכת אבות בערוץ 7

שיכתוב ועריכה: ניסן יואלי




מסכת אבות, פרק א', משנה א':

"משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה"

משנה מפורסמת זו עומדת בסתירה לשמה של המסכת. המסכת נקראת "מסכת אבות" ואבותינו הם: אברהם, יצחק ויעקב, "אין קוראים אבות אלא לשלשה והם אברהם יצחק ויעקב" (ברכות טז, ב), ואילו המשנה פותחת ב"משה קיבל". משה איננו מן האבות, אלא הוא מרבותינו - "משה רבינו" ולא משה אבינו. אלא שכאן רצו חכמינו לרמוז רמז עמוק ביותר, והוא שכל תורת משה היא על יסוד תורת האבות. משה הוא הרב - הוא נותן את התורה, אבל הוא נותן את התורה לא לסתם בני אדם, אלא למי שהזהות שלו היא הזהות של בני אברהם יצחק ויעקב.

ובזה רצו רבותינו לומר שהתורה היא שנייה לישראל - ישראל קדמו לתורה (ב"ר א ד). אע"פ שהתורה חשובה מאד וישראל חשובים מאד, אבל אם ייווצר מצב שבו תעמוד סתירה בין הקיום הישראלי לבין התורה, הרי שהקיום הישראלי קודם, והתורה תידחק הצידה. כפי שקרה למשה בעצמו כאשר ירד מהר סיני עם לוחות הברית בידו, ובלוחות הברית נאמר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שמות כ 4), והנה ישראל עשו פסל ותמונה. אם יוותר לישראל הרי פוגע בתורה, ואם לא יוותר לישראל אמנם התורה תישאר, אבל עם ישראל, חלילה, יכלה. בחר משה לשבור את הלוחות ולא לכלות את ישראל. ועל זה נאמר שמשה הוא בן עם-רם, לעומת אבינו הראשון אב-רם שהוא היה רם מצד עצמו, הוא היה אב גדול - אב-רם. לעומת זה כל גדולתו של משה נשאבת מהאומה הישראלית. הוא בן לעם רם ולא בעל ערך מצד עצמו, כפי שנאמר ברש"י במפורש על הפסוק: "לך רד כי שיחת עמך" (שמות לב 7) - "לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם", כיוון שהם ירדו מדרגתם אף אתה יורד ממדרגתך. אם כן שקול משה כנגד כל ישראל, וכל התורה כולה יסודה במידות הישראליות, ועל כן כאשר אדם בא וניגש ללמוד את תורת משה, עליו קודם כל להידבק באהבה, באופי של האומה הישראלית, לאהוב את היהודים להתחבר אל דרכיהם ומתוך כך יוכל לקבל את תורת משה.

*

נמשיך בעיון במשנה הראשונה של הפרק הראשון באבות. נאמר: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים וכו'". דבר זה, לכאורה, עומד בסתירה עם מקור אחר בחז"ל במסכת ערובין (נד, ב), שם נאמר שמשה היה נותן את התורה לאהרון, לאחר מכן לאהרון ובניו ופנחס, ולאחר מכן לאהרון, ובניו ופנחס, ולשבעים זקנים, ולאחר מכן לאהרון, ובניו ופנחס, לשבעים זקנים ולכל ישראל, ואין שם זכר לכך שהתורה נמסרה ליהושע.

אין פה סתירה. מדובר על שני סוגים שונים של התורה עצמה. אותה תורה מופיעה בשני צינורות. יהושע הוא מלך, והתורה שהוא מקבל היא תורת המלכות - תורה פוליטית, והיא שונה בכמה פרטים ובדרכי גישה, מהתורה הנמסרת אל הכהנים שהם אבות המסורת של התורה שבע"פ הנמסרת אל הרבנים. לכן נוכל למצוא לפעמים שינויים באופן שבו מלכי ישראל הבינו את פסוקי התורה לבין האופן שבו הפסוקים מפורשים בתלמוד.

למשל בפרשת כי תצא נאמר: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות" (דברים כד, טז). הפסוק הזה מפורש בגמרא במסכת סנהדרין (כז, ב), כיסוד ההלכה לפיה אסור לאב להעיד - או בעד או נגד בנו, ואסור לבן להעיד בעד או נגד אביו בבית הדין. זוהי הלכה פנימית לבתי המשפט. ואילו בספר דברי הימים רואים שהמלך אמציה הבין את הפסוק הזה באופן אחר לגמרי. כאשר התחזק במלכותו, הכה את המכים את המלך אביו, אבל, "ואת בניהם לא המית, כי, ככתוב בתורה בספר משה אשר צוה ה' לאמר: לא ימותו אבות על בנים ובנים לא ימותו על אבות" (דה"ב כה, ד). אם כן ראה אמציה בפסוק הזה, יסוד בהדרכה בדיני מלכות, בדרכי הפוליטיקה הפנימית של האומה, ולא פסוק הדן בעניינים שבבית הדין. שמא חכמי ישראל לא הכירו את הפסוק, חלילה?! אלא שהבינו שיש לכל פסוק בתורה שתי משמעויות. משמעות שנוכל לקרוא לה "רוח הדברים" לעומת המשמעות "ההלכתית של התורה שבע"פ", הבאה לידי ביטוי בהלכות של התלמוד ושל ה"שולחן ערוך". ועל זה נאמר בתורה בפרשת שופטים שמלך ישראל צריך לקרוא תדיר בספר התורה, שנאמר "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו" (דברים יז, יט). לכאורה מה החידוש בכך שמלך ישראל קורא בתורה, הרי כל אחד מאתנו קורא בתורה? אלא שאנו קוראים בתורה דרך המשקפיים של התורה שבע"פ, בהדרכה של חיי הפרט, של כל יהודי, או של כל קהילה יהודית, או כל בית כנסת, או כל בית מדרש. לעומת מלך ישראל שעליו לקרוא את הפסוקים במקורם, לא דרך המשקפיים של התורה שבע"פ, אלא דרך הרוח הכללית של התורה שבכתב.

וזו היא התורה שנמסרה ליהושע. "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע" את תורת המלכות מסר ליהושע, והיא יותר קרובה לשאלות של מוסר מאשר לשאלות של הלכה. ולכן בראשיתה של המסכת העוסקת בהלכות המוסר מוזכרת דווקא התורה שנמסרה ליהושע ולא התורה שנמסרה אל הכהנים.

גם שאלה גדולה היא, איך לומדים את התורה הזאת? לכאורה דרך הדבקות ברב המלמד אותה. "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים" אז היה ראוי שהמשנה תפרט מי הם הזקנים ומי הם הנביאים, כפי שעשתה מאנשי כנסת הגדולה ואילך, שאמרה לנו שמעון הצדיק, אנטיגונוס איש שוכו וכו'. אלא שכוונת המשנה הייתה לומר שבזמן הנביאים ובזמן הזקנים אין התורה נתונה אצל אדם פרטי, היא נמסרת לכלל, היא נמסרת לזיקנה, היא נמסרת לנבואה בכללה, וכל הראוי לשמוע שומע. מה שאין כן מאז הפסקת הנבואה, שהתורה נתונה אצל הרב עצמו ומוטבעת בחותם של אישיותו הפרטית. ולכן דווקא דרך הדבקות, השימוש של תלמידי חכמים - הדבקות באותו חכם, התורה מתקבלת. מה שאין כן התורה של המוסר הכללי - של יהושע והזקנים, דבר זה נשאב מתוך דבקות בכלל ישראל ובדרכי התנהגותם.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)