הרב אורי שרקי

שמו של משיח

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




שמו של המשיח מוזכר פעמים רבות בדברי חז"ל.

אחד מן הדברים שהקב"ה ברא לפני בריאת העולם היה שמו של משיח, כפי שאומרת הגמרא בנדרים (לט, ב):

"שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, אלו הן: תורה, ותשובה, גן עדן, וגיהנם, כסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח".

הביטוי 'נבראו קודם שנברא העולם' פירושו שאי אפשר לעולם בלעדיהם, אין משמעות לעולם ללא כל אותם הדברים ולכן הם קדמו לבריאת העולם.

הביטוי 'שמו של משיח' פירושו שאי אפשר לברוא את העולם מבלי שיכינו לו מראש את הבטחון שאחרית כל ההסטוריה היא לטובה. לכן, לפני שהקב"ה ברא את העולם, הוא ברא את שמו של המשיח, על מנת שנדע לקראת מה אנו הולכים.

'שם' פירושו מטרה, כפי הביטוי 'לשם מה אתה עושה כך וכך?' - כלומר, 'לאיזו מטרה?'. 'שמו של משיח', היינו המטרה המשיחית, קודם לבריאת העולם, אחרת הקב"ה לא היה בורא עולם שאין לו בוודאות גאולה.

כן מצאנו בבראשית (א, ב):

"וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" -

כלומר, אי-סדר, אבל בסופו של דבר:

"...וְרוּחַ אֱ-לֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם".

כלומר, בתוך המים מרחפת רוח א-להים. חז"ל אמרו על כך במדרש (בראשית רבה ב, ד):

"'תהו' - זה גלות בבל ... 'ובהו' - זה גלות מדי ... 'וחושך' - זה גלות יון ... 'על פני תהום' - זה גלות ממלכת הרשעה ...".

כלומר, כל מה שמפר את האיזון האידיאלי בהיסטוריה אינו אלא תולדה של ה'תהו ובהו' הראשוני.

"'ורוח א-להים מרחפת' - זה רוחו של מלך המשיח".

לפנינו ביטוי חדש: 'רוחו של מלך המשיח'. מאחר ואנו יודעים לקראת מה אנחנו הולכים - הרי שגם בתוך האי סדר ישנו איזשהו סדר ההולך ונבנה, הולך ומתרקם.

אחד הפילוסופים אמר כי לפעמים דבר נקשר מתוך קשר שהותר. נתאר לעצמנו איזשהו קשר חזק שהתחילו להתיר אותו, והתרתו יוצרת קשר חדש. כך יש להבין את התהליך המשיחי: דרך כל החורבנות והשבירות - רוח א-להים מרחפת, כך שיש לנו בטחון שכל המשברים לטובה המה. רבי עקיבא, בשעה שראה שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, היה מצחק (מכות כד, ב), מפני שהיה אופטימי בצורה כרונית. זהו פשר המימרא "גם זו לטובה" (תענית כא, א) - אנו יודעים שמהרע תצמח בסופו של דבר טובה.

הרעיון של המגמה המשיחית, מגמת העילוי המתמיד, הינו משותף הן ליהדות והן לתנועות מחשבתיות אחרות גם כן. הרעיון שאפשר להביא גאולה לעולם משותף לזרמים רבים, ויש שבנו על יסוד זה פילוסופיה שלמה.

למשל, הפילוסוף הנרי ברגסון כתב כי ישנה במציאות מגמה של התעלות מתמדת אותה כינה בשם 'הדחף החיוני', שהינו דחף מתמיד הגורם לעולם ללכת ולהתפתח. הוא ראה דבר זה בין היתר דרך התגליות המדעיות של המאה התשע עשרה, כמו תורת האבולוציה של צ'ארלס דארוין והפילוסוף ספנסר בדבר מוצא החיים, וכמו גילוי העידנים הגיאולוגיים השונים המורים על כך שלאורך מליוני ומליארדי שנים ישנה מגמה של החיים להתעלות, כאשר הדבר מתחיל מן החומר הדומם והגס עד שלבסוף מופיעים החיים הביולוגיים הן בצמחיה והן בעולם החי, ולבסוף החיים הולכים ומתעדנים עד שנוצרים החיים הנפשיים המחשבתיים. ברגסון אמר שעוד יבוא עילוי כה גדול ועצום עד שיגיע עידן שבו הנפש תנצח את המוות!

אמנם ישנו הבדל מהותי בין המושג המגמה המשיחית בתורה לבין הדחף החיוני אצל ברגסון.

אדם בשם ד"ר קמינקא ראה קירבה בין מחשבתו של הרב קוק לבין מחשבתו של ברגסון, ואף מצא אי אלו ניסוחים דומים, ופירסם את הדברים במאמר מפרי עטו.

הרב קוק השיב לו (אגרת תצג) וזה לשונו:

"ראיתי ונהרתי ביפעת ספרו השירי 'צהרים', אשר הואיל הדרת כבודו לכבדני בו. ומשנה שמחה שמחתי להבחין מדבריו ב'ייד פר' כי יקרו לו הגיונותי. והידיעה הזאת שאיש כמוני, שמקורות מחשבותיו מפכים הם רק מאהלי שם, מבארה של תורה בהגיגיה הפומביים והטמירים, יוכלו דבריו לקחת גם את לב חושב מחשבות, אשר עולם הרחב של יפת נגלה לפניו בהמון שלל צבעיו, תוסיף לחזק את רוחי ולאמץ את השקפתי, כי יש כח רב בספרות מקורית שלנו לאגד אלינו את כל הפזורים, אשר נפוצו מאתנו, בעטיה של יפיפותו של יפת, שהתפרצה בפתע בשטף של זרם לתוך חוגנו".

הרב שמח על כך שישנה איזושהי נקודת מגע בין דבריו לבין המחשבה הכללית, ובכל זאת יש לדעת שאין שום קשר, מפני שברגסון לקח את דבריו מיפת ואילו כל תורתו של הרב היא מאהלי שם.

הרב גם מתייחס בצורה מפורשת לברגסון ב'אורות הקודש' (ח"ב, עמ' תקלב), וכותב שהדחף החיוני, עליו מדובר אצל אומות העולם בכלל ואצל ברגסון בפרט, הרי הוא מעין חץ שנורה מקשת, אך אין לנו שום ידיעה לאן החץ הזה יגיע בסופו של דבר, ושמא הוא יפול בדרכו זו... הרב מכנה את ברגסון בשם 'המעפיל המודרני', היינו אדם שעולה אך אינו יודע לאן הוא עולה.

לעומת זאת, בישראל קיים 'שמו של משיח' - במקום להיות נדחף על ידי כח מן העבר, אנו נדחפים על ידי העתיד. דומה הדבר לחץ עשוי מגנט הנמשך למטרה מברזל, כך שברור לנו בוודאות מה מושך את החץ ולאן החץ יגיע. זהו 'משחק מכור מראש', מפני שמה שמושך אותנו הוא העתיד ולא העבר.

זהו הרעיון העומד מאחורי 'שמו של משיח', המגמה הוודאית המשיחית, המולידה את 'רוחו של משיח', שמאפשר לנו במהלך כל הנפילות בהיסטוריה ובחיים הפרטיים להתקדם ולהתעלות.

יחד עם זה ישנו מושג של 'אורו של משיח', שהוא מעין אור אליו אנו נמשכים, כמו אדם הנמשך לאור רחוק, וככל שהאדם מתקרב אל האור כך האור הולך ונהיה יותר ויותר חזק. אמנם לא כל אדם זוכה לראות את האור הזה, וטוב שכך...

הביטוי 'אורו של משיח' מופיע בדברי חז"ל בקשר למכירת יוסף הצדיק (בראשית רבה פה, א):

"שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו" -

ראובן היה עסוק בתשובתו הפרטית על מעשה בלהה,

"ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה" -

כל אחד היה עסוק בפינה הפרטית שלו,

"והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח".

כלומר, מתוך שקו ותעניתו של ראובן והאבל של יעקב והדאגות של יוסף והחתונה של יהודה, מתוך כך הולך ונבנה אורו של משיח, אלא שזהו דבר שאין מרגישים בו.

במסכת סנהדרין (צז, א), מסופר שכאשר רבי זירא ראה את רבנן עוסקים בענייני משיח, אמר להם:

"במטותא בעינא מנייכו לא תרחקוה, דתנינא: שלשה באין בהיסח הדעת, אלו הן - משיח מציאה ועקרב".

המהרש"א מפרש שיש אנשים להם משיח הוא בבחינת 'מציאה' ויש אנשים להם משיח הוא בבחינת 'עקרב'. כאשר באים להתעסק בענייני המשיחיות, הרי שבמרחק זמן גדול מדי אי אפשר לדעת במה מדובר, כפי שכותב הרמב"ם (הלכות מלכים, פרק י"ב, הלכה ב'):

"וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו".

אמנם ככל שהזמן מתקרב אנו יותר ויותר יודעים איך הדברים יהיו, ולמזלנו אנו לא רק קרובים למאורעות אלא חלק מן המאורעות המשיחיים כבר עברו!

רבנו יצחק אברבנאל כותב בפירושו לספר דניאל שיש בספרי הנביאים כשמונים ושש נבואות בדבר העתיד, והוא מונה כמה דברים כבר התגשמו, כאשר מבחינתו כשבעים וחמשה דברים כבר התקיימו! אם נסתכל על הדברים שבשעתו עדיין לא התקיימו, הרי שכמחציתם כבר התקיימו! נותרו, אם כן, רק מעט מאד דברים שעדיין לא התקיימו...

כדי לדעת כיצד המשיח בא - יש להתבונן לא רק במגמה הכוללת של 'שמו של משיח' אלא לדעת גם את 'שמו של משיח', כיצד קוראים לו, מיהו המשיח.

(יש אומרים כי 'משוגע' בגימטריה 'אני משיח', מפני שבכל אדם ישנו פוטנציאל לגאול את עצמו, וכאשר הוא מודע לכך הרי הוא חושב את עצמו למשיח...).

ישנם שמות שונים למשיח המופיעים במהלך ההיסטוריה, ועלינו להבין מה מבטא כל שם.

 

בר נפלי

במסכת סנהדרין (צו, ב) נאמר:

"אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מי שמיע לך אימת אתי בר נפלי? [מתי יבוא בנם של הנפלים?] אמר ליה: מאן בר נפלי? אמר ליה: משיח. משיח בר נפלי קרית ליה? אמר ליה: אין, דכתיב 'ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת' (עמוס ט, יא)".

ההיסטוריה מלאה בהפלות משיחיות. כמעט ואין לך דור שאין בו תרבות או רעיון או אידיאל גדול עד שהוא חשב שהוא גואל את העולם. דוגמא לדבר היא האידיאולוגיה הקומוניסטית, שהיתה מחשבה משיחית. היא טענה שיש לה את הכלים המעשיים להביא לעולם יותר טוב. גם הנצרות חשבה במונחים שכאלה, וכן ההומאניזם ועוד כהנה וכהנה שיטות שהאמינו כי בידן לתקן את העולם כולו ולהביא את הגאולה, ובכל פעם היתה הפלה והדבר לא הצליח.

האם כל מאמצי מאות מליוני בני האדם הללו עלו בתוהו?! האם אין למאמצים הללו כל משמעות?! לא ולא! המשיח נקרא בשם 'בר נפלי' מפני שהוא זה הנותן ערך רטרואקטיבי לכל הנפילות הללו; הוא יודע לקחת מכל הפלה את היסוד החי, האמיתי, האחד, שממנו נבנית המשיחיות. למשל, השיטה המרקסיסטית התבררה ככשלון מוחלט, ובכל זאת נותרה ממנו הרגישות של המחוקקים לצדק החברתי, לזכויות הפועלים. השיטה אמנם התמוטטה אבל סוף סוף היא השאירה גרעין. גם הנצרות התמוטטה אבל השאירה את גרעין רעיון האהבה, וארגוני חסד רבים פזורים בעולם. גם באומה הישראלית, כל מיני רעיונות מטורפים שהיו למשיחי השקר שלנו, השאירו בסופו של דבר איזושהי רוח של תקוה.

למשל, לפני חמש מאות שנה אמרו על רבי שלמה מולכו שהוא המשיח, אם כי הוא עצמו לא טען זאת. הוא היה בן למשפחת אנוסים, ברח מספרד להולנד, חזר ליהדותו, עד שנעשה לתלמיד חכם ולמקובל בעל מופתים. היה נוהג ללכת עם חיילים מלפניו הנושאים דגלים וחצוצרות. הוא הציע שהנוצרים והיהודים יכבשו ביחד את ארץ ישראל מידי הטורקים, ועל ידי כך תבוא הגאולה. האפיפיור התעניין בדבריו, אך לבסוף הקיסר הגרמני קרל החמישי (שהיה גם מלך ספרד) גזר את דינו של רבי שלמה מולכו לשריפה! (אגב, רבי יוסף קארו השתוקק למות על קידוש השם כמו רבי שלמה מולכו). רבי שלמה מולכו אמנם לא הצליח בתוכניתו, אבל השאיר רושם בהיסטוריה, היינו הרעיון שייתכן לשתף פעולה עם איזושהי מעצמה נוצרית כדי לכבוש את ארץ ישראל מידי הטורקים - דבר שבסופו של דבר יצא אל הפועל.

המשיח הוא 'בר נפלי' גם במובן שהוא מרים איזושהי שארית ממשיחיות אבודה.

למעשה, זהו תפקיד עם ישראל לכל אורך ההיסטוריה. למשל, מצרים הקדומה היתה אף היא סוג של משיחיות, מפני שהיא חשבה שבכוחה להגיע לחברה האידיאלית. בסופו של דבר המחשבה הזו נכשלה ומצרים הפכה לבית עבדים, למקום שנורא לחיות בו, אך בכל זאת נשאר ממצרים דבר מה - עם ישראל.

אפילו מסדום, שאין לך חברה ירודה ממנה בכל ההיסטוריה כולה, נשאר דבר מה. על הפסוק בתהלים (פט, כא)

"מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו"

אומרים חז"ל (בראשית רבה מא, ד):

"היכן מצאתיו? בסדום!".

מה פירושו של דבר שדוד היה בסדום?! שורש הנשמה של דוד המלך מתחיל מסדום, שהרי סדום היתה אף היא חברה משיחית: היא האמינה שאין צורך לתת צדקה מפני שהצדקה מטרתה לתקן את העולם, אך הם האמינו שהם כבר חיים בעולם מתוקן... לכן הם חוקקו שלא לתת צדקה, מפני שהעושה כן מגלה שאינו חי בעולם מתוקן. אמנם שאר העולם עדיין לא הגיע למדרגה זו, לכן כלפי שאר העולם יש לנהוג במשטר קפיטליסטי ואילו בתוך סדום יש לנהוג במשטר שוויוני. היה שם יסוד של אמת שדוד המלך בא ממנו.

אם כן, בכל פעם שנראה תנועה גדולה נופלת, שומה עלינו לחפש את היסודות שיש לגאול ממנה.

 

צמח

בספר זכריה (ג, ח) המשיח מכונה בשם "צֶמַח".

זהו סוד ההדרגה והאיטיות, כפי שאומרת הגמרא בירושלמי (ברכות ד, ב):

"רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה וראו איילת השחר שבקע אורה, אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא בי רבי: כך היא גאולתן של ישראל - בתחילה קימאה קימאה, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת",

וכן (יומא יד, א):

"ר' חייא רובה ור"ש בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתא, ראו אילת השחר שבקע אורה, א"ר חייא רובה לר"ש בן חלפתא בר ר': כך היא גאולתן של ישראל - בתחילה קימעא קימעא, כל שהיא הולכת היא הולכת ומאיר".

זה מסביר את השם "צמח" של המשיח שבא מהצמיחה האיטית וההדרגתית של הגאולה.

רבי יצחק אברבנאל כותב כי כוונתו של יעקב אבינו בברכותיו לבניו היתה להסביר מדוע רק יהודה יכול למלוך, שכן למעשה הוא הראה מה היתה מעלתו של כל שבט שהיא בעצמה הפגם שלו הפוסלת אותו ממלכות. למשל, ראובן "פחז כמים", ואין אפשרות לנהל שלטון מתוך לחץ, לכן המלוכה לא שייכת לשבט ראובן; שמעון ולוי משום שדרכם הקנאית טובה לזמנים מיוחדים ולא לכל אורך השנים; זבולון מתעסק יותר בפיתוח האיזורי מאשר באינטרסים של האומה שלו; יששכר רוצה רק ללמוד תורה כך שלא אכפת לו מהמדינה, העיקר שיהיו לו תקציבים ומישהו אחר ינהל את העניינים - וכן הלאה. היחיד היכול לנהל את העניינים הוא יהודה מפני שהוא בא ועולה קמעא קמעא:

"גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ" (בראשית מט, ט).

הוא מתחיל מקטן, "גור", ורק לאחר מכן נהיה "אריה", ולבסוף אף "לביא". זהו סוד המתינות וההמתנה, ורק מי שיש לו תכונה שכזו הוא המסוגל למלוך, מפני שאינו נלחץ מכך שהגאולה באה קמעא קמעא.

אמנם הסבלנות הזו עלולה להגיעה עד לכדי מחשבה שאין צורך בגאולה, כפי שאמר רבי הילל (סנהדרין צט, א):

"אין להם משיח לישראל".

הוא חשב שאין צורך במלך המשיח, אלא אנו ניגאל, נבנה את בית המקדש, נקבץ גלויות, נחזיר את השכינה וכו', ואין צורך במלך. אמנם הוא טעה, וכפי שאומרת עליו הגמרא:

"שרא ליה מריה לרבי הילל! [=ימחול לו אדונו, ה', שאמר דברים שאין בהם ממש!]".

אולם יסוד האמת שבדבריו הוא שהמלך אינו הכל. עיקר תהליך הגאולה הוא התהליך בכללו, ואילו האישיות הפרטית של המלך היא משנית.

בספר ישעיה (פרקי נב-נג) ישנו תיאור ארוך של עבד ה' כאדם הסובל את סבלם של כולם ומתוך כך מכפר על כולם. הנוצרים טענו שהפרק הזה מדבר על המשיח, וזיהו את עבד ה' עם אותו אדם שהם סוברים שהוא המשיח. רבני וחכמי ישראל השתדלו בכל כוחם להוכיח שכל הפרק הזה אינו עוסק באישיות פרטית אלא בעם ישראל בכללותו - כלומר, עם ישראל הוא אישיות קולקטיבית הסובלת את סבל האנושות כולה, ודרך הרגישות שלנו לסבל העולמי תבוא גאולה לעולם כולו.

אמנם דברים אלו אינם מדוייקים לגמרי, שכן במדרשים עתיקים מתייחסים פסוקים אלו למשיח. למשל, בסנהדרין (צח, ב) המשיח מכונה בשם "חיוורא דבי רבי" [המצורע המסתובב בבית רבי], "שנאמר 'אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה א-להים ומעונה'", וזה פסוק הלקוח מאותו פרק מספר ישעיהו. בכל זאת איננו מחזקים בזה את הטענה הנוצרית, מפני שהאופן שאנו תופסים את סבלו של המשיח שונה לחלוטין מתפיסתם של הנוצרים! הנצרות ביסודה איננה מאמינה שיש ביכולתו של האדם לגאול את עצמו, וזאת בגלל החטא הקדמון של אדם הראשון שגרם לכך שבני האדם נתונים בגהינם ואינם יכולים לגאול את עצמם, ורק מי שבא מן החוץ יכול לגאלם (זו גם הסיבה לכך שהם מתעקשים על אלוהותו של אותו האיש). לכן אישיות הגואל כל כך מרכזית אצלם. ביהדות, לעומת זאת, עם כל ההערצה שלנו לגואל, הגואל הוא משני, הוא תוצר של התהליך בכללו: "אפס בלתך לימות המשיח". כלומר, מי שיגאל אותנו הוא הקב"ה והמשיח מתאפס לעומת כל התהליכים כולם - המשיח אינו אלא תוצר. לכן ייתכן מצב שבבוא הזמן אנו נבנה את בית המקדש, נקבץ את נדחי ישראל, נחזיר את השכינה ואת הנבואה, יהיה שלום בעולם, ופתאום יאמרו ראשי המדינה כי יש צורך במלך מבית דוד - וזה יהיה מלך המשיח. הוא אינו חייב להיות המוביל את המהלך, אלא יכול להיות גם מי שהמהלך בונה אותו.

ננסה לבחון את השמות הנוספים שנתנו חז"ל למשיח, שדרכם רצו ללמדנו את מהות המשיחיות.

 

דוד אחר

במסכת סנהדרין (צח, ב) נאמר:

"אמר רב יהודה אמר רב: עתיד הקדוש ברוך הוא להעמיד להם דוד אחר, שנאמר 'ועבדו את ה' א-להיהם ואת דוד מלכם אשר אקים להם' (ירמיה ל, ט) - 'הקים' לא נאמר אלא 'אקים'".

בלשון חז"ל פירוש הביטוי 'אחר' הוא 'אפיקורוס', וכן מכנים חז"ל את אלישע בן אבויה שיצא לתרבות רעה בשם 'אחר'. אם כן 'דוד אחר' פירושו שמי שיקים את מלכות ישראל מחדש וישיב את עצמאותנו - לא יהיה כל כך רצוי בעיני הרבנים, הוא יהיה 'אחר'...

אף הנביא מתאר שתי עבודות שונות: עבודה מסביב ל'דוד אחר' ועבודה מסביב ל'ה' א-להיהם". אלו הם יסורי הגאולה!

בודאי שבסופו של דבר יהיה לכך תיקון, כפי שנאמר באותו מקום במסכת סנהדרין:

"אמר ליה רב פפא לאביי: והכתיב 'ודוד עבדי נשיא להם לעולם' (יחזקאל לז, כה)".

מכל מקום בתחילה יהיה מדובר ב'דוד אחר', ואט אט הדברים ילכו ויתקנו.

 

אפרים

בילקוט שמעוני (ישעיה, פרק ס, רמז תצט) מתוארת שיחה בין הקב"ה לבין המשיח, ובו המשיח מכונה בשם "אפרים משיח צדקי".

'אפרים' זהו הכח הלאומי, הכח הצבאי:

"לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ" (תהלים פ, ג).

כלומר, ראשיתה של המשיחיות הוא קודם כל בשחרור הלאומי, ביכולת להיגאל מבחינה צבאית, ורק לאחר מכן באים שלבים עליונים יותר, רוחניים יותר.

 

ה' צדקנו

בירמיה (כג, ה-ו):

"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ: בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח וְזֶה שְּׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ ה' צִדְקֵנוּ".

ירושלים נקראת בשם "עיר הצדק" (ישעיה א, כו), ומלכי ירושלים הקדמונים נקראו בשם 'מלכי צדק' (בראשית יד, יח), ו'אדוני צדק' (יהושע י, א). אף הנביא אומר 'צדק ילין בה' (ישעיה א, כא), והמשיח מלך ירושלים ייקרא בשם 'ה' צדקנו'. - כלומר, ישנו מימד של בקשת הצדק במשיחיות.

רבי שלמה זלמן ריבלין ורבי הלל משקלוב כתבו בספר 'קול התור' את תורת רבם הגר"א בנושא המשיח (מספר הסעיפים בספר הוא קנ"ו, בגימטריה 'יוסף'). הם המתארים את משיח בן יוסף, כפי שאכן אירעו הדברים במאה וחמישים השנים האחרונות. מודגש שם שהגאולה תהיה מלווה בבקשה רצינית לצדק חברתי, וכשם שיוסף היה משביר לכל הארץ כך בוני הגאולה יבנו אידיאולוגיה שתדאג לצדק החברתי. אי אפשר שלא להיזכר בכך שבוניה של הציונות המדינית היו גם סוציאליסטים. זה לא אומר שהשיטה שלהם היתה נכונה אבל מכל מקום הדאגה לצדק החברתי היא זאת שעמדה ביסוד פעולתם המשיחיות.

רש"י בפירושו על התורה כותב שהקב"ה נותן את הארץ לאשר ישר (בפירושו לבראשית א, א: "כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו" וכו'; וכן בפירושו לישעיה מה, יב: "'אנכי עשיתי ארץ' ונתתיה לאשר ישר בעיני"), והנצי"ב מסביר שהכוונה לישרות לא רק בתורה אלא "בהליכות עולמים", בדרך ארץ ובצדק החברתי.

 

עבדי

בספר ישעיהו (נב, יג) נאמר:

"הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד",

ובמדרש (תנחומא, תולדות, פרק יד) נאמר שמשיח גדול מן האבות. ישנם מקורות בדברי חז"ל בהם נאמר שהמשיח אף גדול ממשה רבנו, ואילו הרמב"ם אמר באגרת תימן:

"המשיח נביא גדול מאוד וגדול מכל הנביאים מלבד משה רבינו עליו השלום".

לשיטתו של רמב"ם אחד מעיקרי האמונה הוא שנבואת משה היא הגדולה שבכולן כך שלא ייתכן שמאן דהו יהא גדול ממנו.

מרן הרב קוק כותב על כך ('גנזי ראיה', עמ' 54) שמשה רבנו גדול מן המשיח בתורה והמשיח גדול ממשה באומה, ויש לכך השלכה לעניין ההתמודדות עם הכוחות הנמוכים, כמו החוצפה. משה רבנו יכל ללמד את התורה לכל ישראל והוא 'נשבר' רק במקום אחד: כאשר עם ישראל ביקש בשר. כאשר עם ישראל עבד לעגל, משה רבנו לא התבלבל: הוא שבר את הלוחות, טחן את העגל, הישקהו לעם, הרג שלושת אלפים איש, חזר בחזרה להר סיני והביא את הלוחות השניות. אך כאשר עם ישראל דרש בשר, משה רבנו ביקש את נפשו למות. מדוע?! והרי משה רבנו עמד בפרץ בעבירות קשות יותר?!

התשובה היא שבקשת הבשר היתה חוצפה ובמקום שיש חוצפה אי-אפשר לנותן התורה להאיר, מאחר ותורה דורשת בושת פנים של המקבל. אם כן, התברר שמשה רבנו אינו מסוגל להיות משיח, מפני שהמשיח מוכרח לדעת לגלות את אור הקודש הגנוז בחוצפתם של ישראל, שכן המשיח בא מכוחה של האומה והוא מרכז את הרגשות הלאומיים. וכך כותב הרב קוק:

"משה רבינו כולל הוא כל נשמות ישראל מצד התורה, ומשיח הוא כולל אותם מצד עצמן, מצד מחשבתן של ישראל הקודמת לכל. ומצד הפנימיות הלא נשמתן של ישראל היא שורש התורה ופנימיותה, והתורה בשביל ישראל נבראה, ע"כ וגבה מאד נאמר במשיח, גם ממשה, ומ"מ מצד התגלות התורה הוא רק קרוב למעלת משה. מצד גדולת ערכה של נשמת משיח הכוללת את עצמיות שרשן של ישראל אין שום חוצפא יכולה לפגוע בקדושתו, והיא בזה מתעלה מגילוי התורה שהיא צריכה בושה שהיא הפך החוצפא, כדכתיב במ"ת, כי לבעבור נסות אתכם בא הא-להים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, ודרשו חז"ל זו הבושה, ומשיח ממואב קאתי דחציפה ואמרה מאב, ולא די שלא פגמה בנשמתו, אלא שהיא מרחצתו, מואב סיר רחצי, ובעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא, ולא תוכל כלל להמעיט את השפעת קדושתו".

 

מנחם - שילה - ינון - חנינה

במסכת סנהדרין (צח, ב) נאמר:

"מה שמו? דבי רבי שילא אמרי: שילה שמו, שנאמר 'עד כי יבא שילה'; דבי רבי ינאי אמרי: ינון שמו, שנאמר 'יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו'; דבי רבי חנינה אמר: חנינה שמו, שנאמר 'אשר לא אתן לכם חנינה'; ויש אומרים: מנחם בן חזקיה שמו, שנאמר 'כי רחק ממני מנחם משיב נפשי'".

ראשי התיבות 'מנחם - שילה - ינון - חנינה' הם 'משיח'. כלומר, כל אחד ראה ברבו 'משהו' מן התפקיד המשיחי. דבר זה הינו הגיוני, שכן התורה הלא צריכה להביא גאולה לעולם, לכן בודאי שבכל רב יש משהו מן המשיח - אחרת אין זו תורה.

למשל, שילה זהו מקום המשכן, וידוע שלעומת בית המקדש שבו היה אפשר לאכול קדשים קלים אך ורק בתוך החומה, הרי שבמשכן היה אפשר לאכול קדשים בכל מקום ממנו אפשר היה לראות את המשכן. לכן אלו שאמרו שהמשיח הוא רבי שילא, חשבו שתפקיד המשיח הוא להחזיר את קדושת הטבע.

אלו שאמרו שהמשיח הוא רבי ינאי התכוונו לכך שהשם ינון הוא מלשון נאה -  כלומר, המשיח משיב לנו את החוש האסטטי שאבד לנו.

אלו שאמרו שהמשיח הוא רבי חנינא סברו שהקב"ה מביא את הגאולה מתוך חנינה, בחינם, גם אם איננו זכאים לכך. אפשר לומר שזוהי המחלוקת בין תלמידי רבי חנינה, שאמרו שהגאולה תבוא אף בלא תשובה, בחינם, לבין תלמידי רבי ינאי, שאמרו שהגאולה תבוא אך ורק בזכות מעשיהם הנאים של ישראל.

ואלו שאמרו שהמשיח הוא רבי מנחם בן חזקיה סברו שתפקידו של המשיח הוא לנחם אותנו ולחזק אותנו.

האם התלמידים הללו באמת חשבו שהרבי שלהם הוא המשיח? ברור שלא, שהרי המשיח הוא מלך ואילו אותם הרבנים בסופו של דבר היו רבנים ולא מלכים... אלא שאותם התלמידים רק הבחינו באלמנט המשיחי שבתורת רבם.

 

רב נחמן - רבי יהודה הנשיא - דניאל איש חמודות

כאשר הגמרא שואלת את עצמה מי מבין הרבנים באמת יכול להיות משיח, היא עונה:

"אמר רב נחמן: אי מן חייא הוא (אם הוא בין החיים) - כגון אנא, שנאמר 'והיה אדירו ממנו ומושלו מקרבו יצא'; אמר רב: אי מן חייא הוא - כגון רבינו הקדוש, אי מן מתיא הוא (אם הוא מן המתים) - כגון דניאל איש חמודות".

לשלושת הצדיקים הללו - רב נחמן, רבי יהודה הנשיא, דניאל איש חמודות - היו שני מכנים משותפים: ראשית, הם היו מבית דוד; שנית, הם נשאו בתפקיד פוליטי. דניאל היה משנה למלך בבל, רבי יהודה היה נשיא, ורב נחמן היה דיין מכח הריש גלותא בתור שליח המלך. אם כן, כאשר החכמים חיפשו אדם שבאמת יכול להיות משיח הם חיפשו אדם שממלא תפקיד פוליטי בפועל, ולא רק תלמיד חכם גדול ככל שיהיה. לכן רבי עקיבא לא אמר על עצמו 'אני המשיח מפני שאני הנני גדול הדור' אלא אמר זאת על בר כוכבא, מפני שהמשיח צריך, ראשית לכל, לגאול את עם ישראל מעול הגויים.

לכן, כאשר 'אותו האיש' בא אל הרבנים ואמר להם 'אתם רוצים את בן דוד כדי להיגאל מן הרומאים, אבל אני לא באתי אלא רק כדי לגאול את הנפשות האבודות של בית ישראל' - אמרו לו: 'אם כך, אינך מעניין אותנו, מפני שאנו רוצים איש פוליטי שיבוא במהרה בימינו, אמן!"