הרב אורי שרקי

פרקי אבות (א'-ב') - "על שלושה דברים העולם עומד..."

סיכום שיחה בערוץ 7

שיכתוב ועריכה: ניסן יואלי




מסכת אבות, פרק א', משנה ב':

"שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר: עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים"

המשנה השניה של הפרק הראשון ממסכת אבות עוסקת בדבריו של שמעון הצדיק, משיירי כנסת הגדולה. שמעון הצדיק היה כהן גדול אחרי עזרא. דרך אישיותו באה לידי ביטוי כל התקופה של בית שני, שבה התהוותה התורה שבע"פ בסגנון הידוע לנו במשנה. שמעון הצדיק היה המנהיג הפוליטי של האומה, וכאמור גם היה כהן גדול. לעומת זה בימי בית ראשון, המנהיג הפוליטי של האומה, היה המלך ולא הכהן הגדול, ודבר זה אופייני מאד לשינוי שעבר עם ישראל מאז הפסקת הנבואה. בימי הנביאים, הקב"ה שוכן בכלל, בסטרוקטורה הפוליטית, ולכן גם כשנאמרים דבריו של נביא הם נסמכים אל המלך המולך באותם הימים. "חזון ישעיהו בן אמוץ, אשר חזה בימי..." (ישעיה א, א) - המלך פלוני. המלך הוא העיקר, דרכו שוכנת השכינה באומה, והנבואה שואבת את כוחה מן המלכות.

לעומת זאת בית שני, שבו כמעט ולא הייתה עצמאות מדינית. התגלות הבורא הייתה דרך האישיות הפרטית, וזאת היא עבודתו של הכהן, המחנך את הפרט לקדושה וטהרה אך אינו מחנך לחיים קולקטיביים. וזהו כל אופיו של בית שני, שבו המלוכה נמסרת בידי הכהונה. הן בתקופת שמעון הצדיק והן בתקופת החשמונאים. כמובן אנו שואפים לאיחוד של שני הכוחות, שקדושת הכלל שהייתה בימי בית ראשון וקדושת הפרט שהייתה בימי בית שני, כלל שהוא צריך לפרט ופרט שהוא צריך לכלל, ויתקיים הדבר במהרה בימינו, בבית שלישי.

אומר שמעון הצדיק: "על שלשה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים": אין כוונתו של שמעון הצדיק לומר שאחד מאלה מקיים את העולם, אלא דווקא שזקוקים אנחנו לשלשת העמודים האלה ביחד. אם יראה האדם לקיים את העולם רק על העבודה, רק על גמילות חסדים או רק על התורה, הרי שהחריב את העולם. וזאת מדוע? משום שאנחנו זקוקים להתפשטות רבה של חיים, כדי שהעולם יתקיים, ולכן יש צורך בגמילות חסדים. כדי שירבו החיים ולא יצומצמו. מצד שני כאשר החיים מתפשטים יש לזכור מה מקורם שהם באים מאת ה' יתברך, ולכן יש צורך להפריש חלק מן העולם ולהשיבו אל הבורא. וזהו תפקיד העבודה - כלומר עבודת הקורבנות, שבה אנו משיבים את החיים אל מי שנתנם. אנחנו לוקחים בעלי חיים ומחזירים אותם אל הקב"ה. אנחנו לוקחים מן הצומח מנחות, סולת, יין, נסכים, ואנו מחזירים מכל מה שהקב"ה נתן לנו. וכן מן הדומם לוקחים מלח "על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא ב, יג), וגם ניסוך המים, ומשיבים אל ה'. כמובן שאם כל העולם כולו היה בנוי על העבודה, אז העולם היה כלה, כי הכל היה שב אל הא-להות, ואם כל העולם היה בנוי על גמילות חסדים בלבד, גם אז העולם היה כלה, כי הוא היה מתנתק מן הבורא, לכן אנחנו זקוקים גם לעבודה וגם לגמילות חסדים.

אבל מה היא הפרופורציה, מהו השיעור הנכון, היחס האמיתי בין עבודה לבין גמילות חסדים? התורה היא המלמדת אותנו מהו החלק שצריך לתת לגמילות חסדים ומהו החלק שצריך לתת לעבודה. העבודה ממטה למעלה, וגמילות חסדים ממעלה למטה. והדברים מכוונים לנאמר במסכת פאה (פרק א משנה א) "אלו דברים שאין להם שעור. הפאה, והבכורים, והראיון, וגמילות חסדים, ותלמוד תורה. אלו דברים שאדם אוכל פרותיהן בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא". אבל כל הדברים האלו כדי לדעת שיעורם המדויק, שהרי אין להם שיעור, אבל בכל זאת יש לתת להם שיעור, "תלמוד תורה כנגד כולם" - צריך תלמוד תורה כדי לדעת כיצד לעשות גמילות חסדים: כיצד לכבד אב ואם, וכיצד לעשות את כל אותם הדברים המנויים באותה ברייתא. אם כן התורה היא הדבר המיישב בין גמילות חסדים לבין עבודה. ובוודאי אם כן שאי אפשר לתורה בלי עבודה ובלי גמילות חסדים. כי הרי אמרו חכמים (יבמות קט, ב): "כל האומר אין לו אלא תורה...אפילו תורה אין לו". יה"ר שיהיה לנו גם תורה גם עבודה וגם גמילות חסדים.