הרב אורי שרקי

ישעיהו - פרק ג'

סיכום שיעורים 7, 8 מסדרת שיעורים תשע"ד - עוד לא עבר את עריכת הרב




הפרק הזה אינו המשך של הפרק הקודם. יש הפסקה של פרשה בין הפרקים. ייתכן שהנבואות האלה לא נאמרו בסמוך אחת לשנייה אלא רק סודרו כך.

 

"כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת מֵסִיר מִירוּשָׁלִַם וּמִיהוּדָה מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה, כֹּל מִשְׁעַן לֶחֶם וְכֹל מִשְׁעַן מָיִם. גִּבּוֹר וְאִישׁ מִלְחָמָה, שׁוֹפֵט וְנָבִיא, וְקֹסֵם וְזָקֵן.  שַׂר חֲמִשִּׁים וּנְשׂוּא פָנִים וְיוֹעֵץ וַחֲכַם חֲרָשִׁים וּנְבוֹן לָחַשׁ. וְנָתַתִּי נְעָרִים שָׂרֵיהֶם וְתַעֲלוּלִים יִמְשְׁלוּ בָם" (ג'-א',ב,',ג',ד').

המלכים האחרונים של מלכות יהודה עלו למלוכה כשהיו עדיין נערים: יהויכין עלה למלוכה בגיל שמונה עשרה, וצדקיהו בגיל עשרים ואחת. זה גרוע כמו שכתוב בקהלת: "אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ ."אצל הנערים יש התעסקות בשטויות ופחות שיקול דעת, ולכן הקללה היא שנערים עולים לשלטון. הנביא מדבר על העברת ההנהגה. ההנהגה יכולה להיות טובה כשהמנהיג הוא נביא, שופט, איש מלחמה או כל אדם חושב ובעל סמכות. אבל הנערים לא חושבים, כמו, למשל, רחבעם שקיבל עצה מהנערים שגדל איתם ועשה שטויות.

"חכם חרשים ונבון לחש" - חכמי הסנהדרין.

"תעלולים" - אנשים שמחפשים משחקים.

 

"וְנִגַּשׂ הָעָם אִישׁ בְּאִישׁ וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ, יִרְהֲבוּ הַנַּעַר בַּזָּקֵן וְהַנִּקְלֶה בַּנִּכְבָּד" (ג'-ה').

הנפילה של המדינה מתחילה מהסתאבות פנימית.

 

"כִּי יִתְפֹּשׂ אִישׁ בְּאָחִיו בֵּית אָבִיו, שִׂמְלָה לְכָה, קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ, וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדֶךָ. יִשָּׂא בַיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, לֹא אֶהְיֶה חֹבֵשׁ וּבְבֵיתִי אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה, לֹא תְשִׂימֻנִי קְצִין עָם" (ג'-ו',ז').

ימנו אנשים שאין להם יכולת להנהיג, והם עצמם לא ירצו בתפקידים.

 

" כִּי כָשְׁלָה יְרוּשָׁלִַם וִיהוּדָה נָפָל, כִּי לְשׁוֹנָם וּמַעַלְלֵיהֶם אֶל ה' לַמְרוֹת עֵנֵי כְבוֹדו" (ג'-ח').

אם ימשיכו בהתנהלות של חברה חסרת אידאלים החברה תתפרק. חברה עם אידאלים מסתדרת סביב האידאל. יש לה מרקם ואורגניות כלשהם. בחברה חסרת אידיאלים כל אחד חושב על טובת עצמו. לא מדובר על עבירות חמורות אלא על הסתאבות של המרקם החברתי.

"לשונם ומעלליהם אל ה' " – הם מתפללים אבל זה צחוק, כי הם מתכוונים להמרות את עיני כבודו.

"למרות" - להמרות, להפר את דבריו, כמו בן סורר ומורה.

 

"הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם וְחַטָּאתָם כִּסְדֹם, הִגִּידוּ לֹא כִחֵדוּ. אוֹי לְנַפְשָׁם, כִּי גָמְלוּ לָהֶם רָעָה" (ג'-ט').

החטא של סדום היה כפול. החטא העיקרי היה שהם לא נתנו צדקה - אגואיזם חברתי.

"ענתה בם" – מעידה בהם. הכול גלוי. המראה של הפנים שלהם מעיד על מה שקורה להם בפנים.

"לא כחדו" – לא הכחישו.

"אוי לנפשם" - הנפש היא המקור של הרע.

"כי גמלו להם רעה" – גמלו לעצמם רעה.

 

"אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב, כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ. אוֹי לְרָשָׁע רָע כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לּוֹ" (ג'-י',י"א).

"מעלליהם" - זהו ביטוי שלילי למרות שמדובר על הצדיקים. לשון נופל על לשון על הביקורת של ישעיהו בפסוקים הקודמים: "תעלולים", "מעלליהם". גם מעשי הצדיק הם מעללים במובן של שעשוע. יש שעשוע של הצדיק כמו: "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם".

"צדיק כי טוב" – צדיק טוב. צדיק טוב הוא צדיק שהוא טוב גם לבריות, צדיק שאינו טוב הוא צדיק שטוב לשמיים אבל לא לבריות. הביקורת של ישעיהו היא חברתית ולכן הוא מדבר על "צדיק כי טוב".

"כי פרי מעלליהם יאכלו" – לצדיקים טוב. בביצוע השטויות העם רוצה שיהיה טוב, אבל גם במובנים של אינטרס משתלם יותר להיות צדיק מאשר להיות רשע.

"אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו" - הרשע מכניס את עצמו למערכת של עולם רע. הלל הזקן אומר: "על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפייך יטופון". מסביר הרמב"ם: ברגע שאדם משנה את כללי המשחק, המשחק פועל נגדו. אם אדם בונה עולם של אלימות, הוא מזמין אלימות. אם הוא בונה עולם של חסד, הוא מזמין חסד. הרשע בונה מערכת שבסופו של דבר תכלה אותו. לצדיק – פרי מעלליהם, לרשע – גמול ידיו.

 

"עַמִּי נֹגְשָׂיו מְעוֹלֵל, וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ. עַמִּי מְאַשְּׁרֶיךָ מַתְעִים, וְדֶרֶךְ אֹרְחֹתֶיךָ בִּלֵּעו" (ג'-י"ב).

"נוגש" - שליט רודן. העם עצמו מעמיד בראשו הנהגה מושחתת, ולכן נשים משלו בו.

"נשים" - האדם שוקל שיקולים על פי התאוות של נשיו, כמו שלמה המלך שנשיו הטו את לבבו, איזבל בממלכת ישראל, שמשון ודלילה.

"מאשריך מתעים" - מי שתפקידו לתת לעם את הדרך הישרה מתעה אותו.

"דרך" - הדרך הכללית.

"אורחות" - שבילים קטנים.

 

"נִצָּב לָרִיב ה' וְעֹמֵד לָדִין עַמִּים. ה' בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו. וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם, גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם. מלכם (מַה לָּכֶם) תְּדַכְּאוּ עַמִּי, וּפְנֵי עֲנִיִּים תִּטְחָנוּ, נְאֻם אֲ-דֹנָי ה' צְבָאוֹת" (ג'-י"ג,י"ד,ט"ו).

זאת נבואה חדשה וקצרה שאורכה שלושה פסוקים.

"ניצב לריב ה' ועומד לדין עמים" - ביטוי אוניברסאלי. ה' שופט את כל העמים.

כשווינסטון צ'רצ'יל היה ראש ממשלת בריטניה, אחרי שהגרמנים כבשו את צרפת, צ'כוסלובקיה ופולין, והיו בעלי ברית של הסובייטים, והאמריקאים היו ניטרליים, המדינה המשמעותית היחידה שנשארה כאופוזיציה להיטלר הייתה אנגליה. הדבר המתבקש מבחינת התבונה הפוליטית היה לעשות הסכם שלום בין גרמניה לבין אנגליה. צ'רצ'יל לא הסכים ואמר בפרלמנט הבריטי: "א-לוהים לא ייתן לרע לנצח את העולם". שיקול כזה הוא שיקול פוליטי. אלה הם דברי הנביא כאן: "עומד לדין עמים".

"ריב" - משפט. "מריבה" – סכסוך שלא מגיע לבית המשפט.

"ה' במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו" - מכיוון שה' יבוא במשפט, הוא ידון גם את עמו כי אין משוא פנים לפניו.

"זקני עמו ושריו" - ההנהגה.

"ואתם ביערתם הכרם" - בישעיהו יש הרבה דימויים שלקוחים מהכרמים. בימיו עבודת הכרם הייתה מרכזית ביהודה והציבור מכיר את הדימויים האלה.

"כרם" - כנסת ישראל.

"מלכם (מה לכם)" – יש קרי וכתיב, רומז למלך.

"לטחון" – לשחוק.

"ופני עניים תטחנו" - העניים פונים אל ההנהגה והם מוחקים את הפניה.

"נאם א-דני ה' צבאות"

"א-דני" - שם ה' המבטא את עשיית הדין (אותן אותיות כמו "דינא"). ה' מצפה מהמלך של מטה לפעול והמלך לא עושה את עבודתו, לכן הוא בא בשמו.

"ה' צבאות" – א-לוהי המדינה הישראלית. תביעה של מידת הדין פוליטית.

 

"וַיֹּאמֶר ה': יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן, וַתֵּלַכְנָה נטוות (נְטוּיוֹת) גָּרוֹן, וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם, הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה, וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה" (ג'-ט"ז).

"ויאמר ה'" – הביטוי הזה מופיע כאשר יש שאלה שאף אחד לא מצליח לענות עליה עד שה' מגלה את התשובה.

למשל בספר ירמיהו כתוב: "על מה אבדה הארץ?". הגמרא אומרת שדבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכים ולא ידעו לענות עד שאמר הקב"ה בעצמו, שנאמר: "ויאמר ה': על עזבם את תורתי". אף אחד לא מצליח לענות כי הסיבה נסתרת. הארץ אבדה – שלא ברכו בתורה תחילה, כמו שהגמרא אומרת. זה היה הראשית של הנפילה. גם כאן הנפילה של המדינה מתחילה מהתנהגות מתנשאת של הבנות.

שאלה: למה הנביאים מדברים בלשון מליצה ושיר?

תשובה: הסגנון המליצי הוא חסרון. בתנ"ך מופיע לראשונה סגנון שירי אצל למך: "וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו: עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ, הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי. כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי, וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי. כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה". לראשונה שומעים בתורה מישהו שמדבר בסגנון שירי. למך אינו יכול להתמודד עם המעשים שלו והוא עובר לשפת השירה. הליריקה באה כדי לחפות. כל זמן שדבר נתון למידת הדין הוא מופיע בסגנון שירי. הזוהר אומר: "רננה בליואי" – איפה שיש רננה, שירה, זה שייך ללויים. הלויים הם מצד מידת הדין. יש דברים שהם כל כך עילאיים שאי אפשר לבטא אותם בעולם הזה. זאת מידת הדין. ולכן אומרת דבורה: "עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה, עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר". כלומר, להפוך את השיר לדיבור. כשהשיר הופך לדיבור זאת מידת הרחמים. לכן גם התפקיד שלה היה "דבורה" – מי שיודעת להפוך את הדברים לדיבור. הנביאים רואים את הדברים בגדול ולכן הם מדברים בשפת השירה. השירה היא השפה של העולם העליון. אבל זה עצמו מורה על קושי להוריד את הדברים למציאות. הרב קוק אומר שהנביאים לא ירדו לפרטים. ישעיהו אומר: "כה אמר ה': אתם לא בסדר", והעם עונה: "נכון, אנחנו לא בסדר. אבל איך הגענו לזה? אתה ידעת לחנך אותנו שלא נגיע לזה?" לכן אומרים "חכם עדיף מנביא". הנבואה היא ברוח הקודש ובאה מתוך הכרה עליונה של העולם כפי שראוי שיהיה והסתירה הבלתי נסבלת בין האידאל לבין המציאות.

 

"וַיֹּאמֶר ה', יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן, וַתֵּלַכְנָה נטוות (נְטוּיוֹת) גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם, הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה, וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה" (ג'-ט"ז).

"ויאמר ה'" - תגובה לשאלה מעמיקה שהתשובה אליה סמויה: מהו הדבר השורשי שממנו מתחילה כל ההידרדרות? הנביא לא אומר כאן דברים חמורים מבחינת הפורמליות ההלכתית, אבל אלה הם השורשים של הנפילה.

"גבהו" – גאווה.

"נטויות גרון" - מסתכלות מלמעלה.

"תעכסנה" - העכס הוא סוג של נחש. היו תכשיט בצורה של נחש מסביב לקצה הרגל. הן היו עושות רושם ע"י העכסים שהיו שומעים אותם על הרגליים שלהן.

 

"וְשִׂפַּח אֲ-דֹנָי קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן, וה' פָּתְהֵן יְעָרֶה" (ג'-י"ז).

"ושפח" – לשון צרעת.

"א-דוני" - שם האדנות (ולא שם ההוויה) מופיע פה כי כשיש גאווה צריך לעומת זה להראות אדנות על בעל הגאווה. בעל הגאווה חושב שהוא האדון, לכן הקב"ה פועל כאן כאדון.

"וה' פתהן יערה" - אומנם הבנות רק ענדו קצת תכשיטים, אבל כל זה מכוון לערווה. מכיוון שזה מכוון לערווה אז יש שימוש בביטוי גס ומזעזע. זאת התחלת השחרור של המיניות. זה מתחיל מתכשיט לא צנוע ומגיע עד לביטוי הקשה הזה. הזנות והגאווה קשורים. האדם מחצין את עצמו כלפי חוץ, לעומת "ואת צנועים חכמה" (משלי י"א-ב').

 

"בַּיּוֹם הַהוּא יָסִיר אֲ-דֹנָי אֵת תִּפְאֶרֶת הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים. הַנְּטִפוֹת וְהַשֵּׁירוֹת וְהָרְעָלוֹת. הַפְּאֵרִים וְהַצְּעָדוֹת וְהַקִּשֻּׁרִים, וּבָתֵּי הַנֶּפֶשׁ וְהַלְּחָשִׁים. הַטַּבָּעוֹת וְנִזְמֵי הָאָף. הַמַּחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים. וְהַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְּנִיפוֹת וְהָרְדִידִים" (ג-י',י"ט,כ,',כ"א,כ"ב,כ"ג).

יש כאן רשימה ארוכה מאוד של תכשיטים.

"שביסים" – שבכות לתכשיטי הראש.

"שהרונים" - תכשיטים בצורה של ירח.

"נטיפות" - תכשיטים שעשויים כמו טיפות ועונדים כמה מהם ביחד.

"שירות" – שרשראות דקות.

"רעלות" – שבכות אופנתיות לפנים.

"פארים" - סוג של כובע.

"צעדות" – אצעדות, צמידים.

"קשורים" - סרטים.

"בתי הנפש" - קישוטים לצוואר.

"לחשים" - קמעות.

"מחלצות" - בגדים.

"מעטפות" – בגדים לעטוף הגוף.

"חריטים" - ארנקים.

"גיליונים" – מראות או חלק מתכשיט שעשוי ממראות.

"סדינים" – בדים שהיו מתעטפות בהם.

"צניפות" – מצנפות.

"רדידים" - סוג של צעיפים.

הנביא בקיא במציאות. כל תכשיט מכוון לגאווה או לזנות.

 

"וְהָיָה תַחַת בֹּשֶׂם מַק יִהְיֶה וְתַחַת חֲגוֹרָה נִקְפָּה וְתַחַת מַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה קָרְחָה וְתַחַת פְּתִיגִיל מַחֲגֹרֶת שָׂק כִּי תַחַת יֹפִי" (ג'-כ"ד).

"מק" – ריקבון.

"ותחת חגורה נקפה" – במקום שחוגרים את הבגדים במותניים יהיו פצעים.

"ותחת מעשה מקשה קרחה" – במקום סידור השערות בג'ל או בצמה תהיה קרחת.

"פתיגיל" - סוג של חגורה דקה.

"מחגורת שק" - לבוש גס.

"כי תחת יפי" - כל דבר יבוא במקום היופי.

 

"מְתַיִךְ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וּגְבוּרָתֵךְ בַּמִּלְחָמָה" (ג'-כ"ה).

"מְתִים" – בני אדם, אנשים.

 

"וְאָנוּ וְאָבְלוּ פְּתָחֶיהָ וְנִקָּתָה לָאָרֶץ תֵּשֵׁב" (ג'-כ"ו).

"ואנו" - לשון צער, אנינות.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)