הרב אורי שרקי

ישעיהו - פרק ה'

סיכום שיעורים 8, 9 מסדרת שיעורים תשע"ד - עוד לא עבר את עריכת הרב




נבואה בפרק הזה היא משלית. זוהי נבואה שכנראה נאמרה לפני קהל רב. החברה שבתוכה חי ישעיהו היתה חברה שכמעט כולה עסקה בחקלאות, בעיקר בכרמים. יש מוטיבים של כרם וגפן שחוזרים בדבריו. ישעיהו חי בירושלים, אזור של כרמים. (לעומת זאת, הנביא עמוס חי בדרום הר חברון, על ספר המדבר, בחברה שעסקה במרעה "דִּבְרֵי עָמוֹס אֲשֶׁר הָיָה בַנֹּקְדִים מִתְּקוֹעַ").

 

"אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ, כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן" (ה'-א').

מקום עשיר ופורה.

 

"וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ, וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק, וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ, וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ, וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים" (ה'-ב').

"ויעזקהו" - עשה לו גדר.

"ויסקלהו" - הוציא את האבנים.

"שורק - זן משובח של גפנים.

"מגדל" - בשביל לשמור.

"באושים" - ענבים לא טובים.

 

"וְעַתָּה יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם וְאִישׁ יְהוּדָה שִׁפְטוּ נָא בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי. מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ, מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים. וְעַתָּה אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי, הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר, פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס. וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה, לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר, וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת. וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר. כִּי כֶרֶם ה' צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ יְהוּדָה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו. וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה. הוֹי מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ עַד אֶפֶס מָקוֹם וְהוּשַׁבְתֶּם לְבַדְּכֶם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. בְּאָזְנָי, ה' צְבָאוֹת, אִם לֹא בָּתִּים רַבִּים לְשַׁמָּה יִהְיוּ, גְּדֹלִים וְטוֹבִים מֵאֵין יוֹשֵׁב. כִּי עֲשֶׂרֶת צִמְדֵּי כֶרֶם יַעֲשׂוּ בַּת אֶחָת וְזֶרַע חֹמֶר יַעֲשֶׂה אֵיפָה" (ה', ג'-י')

"הכרם" - כנסת ישראל, המדינה.

הקב"ה שואל איך ייתכן שאומה כל כך טובה עושה באושים. גם משה רבנו שואל: "לַה' תִּגְמְלוּ זֹאת, עַם נָבָל וְלֹא חָכָם, הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ".

גם המהר"ל בנצח ישראל שואל כיצד יתכן שעשינו כאלה שטויות כאשר אנחנו בני אברהם, יצחק ויעקב ויש לנו שורש משולש טוב.

"משוכתו" - סוג של גדר עשויה מקנים שסוככת.

"גדר" - עשויה מאבנים.

"הסר משוכתו" היא פעולה קלה לעומת ”פרוץ גדרו".

"והיה לבער" - בעלי החיים יבואו לאכול שם, "והיה למרמס" - בעלי החיים ידרכו שם. נזקי שן ורגל.

"בתה" - מקום לא מעובד.

"שמיר ושית" - סוג של קוצים. בדרך הכלל השמיר צומח במקומות שהיו מיושבים. הוא צומח באדמה שהפכו אותה ויש בה יותר חמצן.

"נטע שעשועיו" - ה' משתעשע במחשבה שע"י כנסת ישראל הוא יתקן את העולם כולו.

"משפח" - נגע, כמו נגעים של צרעת.

"צדקה" - עשיית צדק.

"והנה צעקה" - כשיש צדק כולם שקטים. אם יש צעקה סימן שלא נעשה צדק.

"מגיעי בית בבית" - משתלטים גם על הבתים של השכנים. נותנים לשכנים הלוואות עם הבית כמשכון, וכשהם לא יכולים להחזיר אותן הם משתלטים גם על הבית שלהם ואז יש להם בית נוגע בבית.

"שדה בשדה יקריבו" - הולכים ומשתלטים ע"י המונופול הקפיטליסטי על הנחלות של העניים.

"והושבתם לבדכם בקרב הארץ" - העושקים מסלקים את כולם ובסוף יישארו לבדם.

"באוזני, ה' צבאות" - ה' שומע.

"בת" - יחידת נפח של בערך 20 ליטר.

מכל עשרת צמדי כרם תצא כמות קטנה.

"חומר" - כמות גדולה, עשר איפות.

"וזרע חומר יעשה איפה" - הכמות שתצמח תהיה קטנה ממה שזרעו. תהיה נפילה כלכלית.

"הוי" היא פנייה שבאה להזהיר לפני שהאסון מגיע, "אוי" הוא לשון קנאה אחרי שהדבר כבר היה. לכן אמרו חכמי הקבלה ש"הוי" הוא סימן שאפשר עדיין לחזור בתשובה, ו"אוי" הוא כשהדבר כבר נעשה ואין תיקון.

 

"הוֹי, מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת, שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ עַד אֶפֶס מָקוֹם, וְהוּשַׁבְתֶּם לְבַדְּכֶם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (ה'-ח').

יש תאוות בצע ואין לזה עתיד.

 

"בְּאָזְנָי, ה' צְבָאוֹת אִם לֹא בָּתִּים רַבִּים לְשַׁמָּה יִהְיוּ גְּדֹלִים וְטוֹבִים מֵאֵין יוֹשֵׁב" (ה'-ט').

העלייה הכלכלית תסתיים בירידה כלכלית.

 

"כִּי עֲשֶׂרֶת צִמְדֵּי כֶרֶם יַעֲשׂוּ בַּת אֶחָת, וְזֶרַע חֹמֶר יַעֲשֶׂה אֵיפָה" (ה'-י').

על זה נאמר: "אוהב כסף לא ישבע כסף" וכנראה גם יפסיד כסף.

 

"הוֹי, מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ, מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף יַיִן יַדְלִיקֵם" (ה'-י"א).

חברה שרוצה כסף רוצה גם תענוגות. זהו תיאור של חברה של שפע שאיבדה את האידיאלים.

 

"וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם, וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ" (ה'-י"ב).

"פועל ה'" - תקופות ומזלות, אסטרונומיה.

שאלה: מה יחס הנביא למוזיקה וליין?

תשובה: תלוי מה המטרה שלהם, לשם שמחת מצווה או לשם שמחה מחוסרת מטרה. המוזיקה פועלת על הנפש. בספר האמונות והדעות של רבי סעדיה גאון יש פרק על סוגים שונים של מוזיקה ועל הפעולה שלהם על הנפש. במוזיקה המזרחית יש מקאמאת שמכוונים למצב של שמחה, עצבות, מרץ, איטיות וכדומה. הרמב"ם הוא גדול המחמירים בענייני מוזיקה. הוא אוסר לשמוע מוזיקה מאז שחרב המקדש. הוא לא הכיר מוזיקה קלאסית, שהיא בעלת ערך חינוכי שמרוממת את האדם. אפלטון רצה שהמוזיקה תהיה נתונה לוועדה של חכמים שתחליט מה מנגנים ומה לא, וכך גם הקומוניסטים. בסין כשהיו מוסיפים תו בסולם היו צריכים לקבל את אישורו של הקיסר. המוזיקה של ואגנר, למשל, בעייתית מבחינת התוכן שלה. יש בה תוכן אלילי של שפיכות דמים והיא מביאה אל הרצח.

הנביא אומר שבמקום להתעניין במוזיקה ויין ילמדו אסטרונומיה ויראו את פועל ה'. אדם שמסתכל בפועל ה' מפסיק להתעניין בעצמו, בתענוגות האישיים שלו.

חכמי צור שלחו מכתב לרמב"ם ושאלו אותו בשביל מה צריך ללמוד אסטרונומיה. הרמב"ם ענה להם שכתוב במסכת שבת שכל מי שבידו לחשב תקופות ומזלות ואינו מחשב עליו הכתוב אומר: "בפועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו", והוסיף שלשון הברייתא (שלא הגיעה לידינו) היא: "הסתכל במעשיו שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם". כלומר, אם האדם יוצא מהמעגל הפרטי שלו ומסתכל על הקוסמוס אז הנפש שלו מתרחבת. הרמב"ם מדבר דווקא על אסטרונומיה כי לפי הרמב"ם בכוכבים יש השכלים הנבדלים שמתוך ההתקשרות אליהם מגיעים לדעת א-לוהים, אבל העולם התחתון עשוי מחומרים מתים. עם ההתפתחות המדעית של ימינו אפשר לראות שחכמת א-לוהים נמצאת בכל.

כדי שאדם יתעלה הוא צריך לחשוב על דברים גדולים. הנביא אומר שכוחות החיים חסרי משמעות אם אין להם מטרה.

רבי יהודה הלוי מדבר על אסטרונומיה בפתיחתו לסליחות:

"יָשֵׁן, אַל תֵּרָדַם / וַעֲזֹב הִתְלַהְלְהֶךָ

הַרְחֵק דַּרְכֵי אָדָם / וְשׁוּר דַרְכֵי גְבֹהֶיךָ

וְרוּץ לַעֲבֹד צוּר קָדָם / כְרוּץ כּוֹכְבֵי נְגֹהֶיךָ.

דֵי לָךְ, מַה לְךָ נִרְדָּם? / קוּם, קְרָא אֶל אֱ-לֹהֶיךָ!

הָקֵץ לִרְאוֹת שָׁמָיו / וְאֶת מַעֲשֵׂה אֵצְבְּעוֹתָיו

וְהַבֵּט אָהֳלֵי מְרוֹמָיו / תְּלוּיִם בִּזְרוֹעוֹתָיו,

וְכוֹכָבִים חוֹתָמָיו / פִּתּוּחֵי טַבְּעוֹתָיו,

וּפְחַד מִפְּנֵי אֵימָיו / וְיַחֵל אֶת יְשׁוּעוֹתָיו,

פֶּן זְמָן יַגְבִּיהֶךָ / וְרָם לְבָבְךָ בְּגָבְהֶךָ".

רבי יהודה הלוי מדבר על אסטרונומיה ולא על חטאים, למרות שמדובר על פתיחה לסליחות, כי הוא רוצה שנתעורר. החטא היותר גדול הוא שהאדם מרוכז בעצמו, והתיקון של החטא הוא שהאדם יצא מעצמו. אחר כך אפשר להתייחס גם לחטאים. כשהאדם רואה כמה גדול עולמו של הקב"ה הוא מבין שבקשת הריגושים האישיים שלו היא דבר קטן לעומת הגודל הזה. בהמשך רבי יהודה הלוי אומר: "דְּמָעוֹת תַּזִּיל עֵינְךָ / וְתִתְחָרֵט עַל פְּשָׁעִים...".

האר"י ז"ל אמר שטוב להביט לשמיים בכל עת.

שאלה: איך יתכן שישנם יהודים אתאיסטים אנשי מדע בתחום האסטרונומיה שצופים רבות בגרמי השמיים והדבר לא עושה להם שום דבר מבחינת האמונה?

תשובה: כי הם אתאיסטים. מי שמסתכל בעולמו של הקב"ה, כאשר הוא כבר מאמין בה', מתמלא אהבה, זה מחזק אצלו את אהבת ה' ואת האמונה, אבל האמונה מתחילה שם ולא באה לו משם.

 

"לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת, וּכְבוֹדוֹ מְתֵי רָעָב וַהֲמוֹנוֹ צִחֵה צָמָא" (ה'-י"ג).

ישעיהו רואה את הגלות הרבה לפני שהיא התרחשה. ייתכן שהוא מדבר על ממלכת הצפון. גמרא במסכת סנהדרין, דף צ"ב, עמוד א', אומרת: "ואמר ר' אלעזר: כל אדם שאין בו דעה לסוף גולה שנאמר: 'לכן גלה עמי מבלי דעת'".

"דעת" - לדעת את ה'. דעת פירושו חיבור. דעת א-לוהים היא שהאדם מתחבר אל א-לוהים וזאת המטרה של התורה כולה. ירמיהו אומר: "כֹּה אָמַר ה', אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ, אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל, הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה', עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ, כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה' ".

וכן אמר המשורר בתהילים: "אשגבהו כי ידע שמי".

מי שאין לו דעת גולה, ואז הוא קונה דעת. בפסוק הקודם כתוב: "ואל פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו. לכן גלה עמי מבלי דעת".

המקום הראשון שאליו גלו אבותינו בבבל שמו היה נהרדעא - "נהר דעה", הלכו לחפש דעת. אם אין דעת במקום של ההתגלות, עוברים למקום אחר ששם קונים דעת. התזוזה של האדם ממקומו מקנה לו דעת.

שאלה: האם גלות מביאה דעת? הרי כתוב "מלכה ושריה בגויים אין תורה"?

תשובה: מצד שני רבי צדוק הכהן כותב בספר פרי צדיק פרשת ויחי: "אכן מצינו כמו כן בגלות בבל ובגלות בית שני שעיקר התפשטות התושבע״פ היה דייקא בבבל. ודייקא שם נתגלה להם רזי התורה מה שלא נתגלה להם בישבם על אדמתם. ודייקא בבבל היו אנשי כנה״ג ואח"כ התלמוד הבבלי שהוא עיקר תושבע"פ שלנו נתייסד בבבל". המשמעות של "אין תורה" היא שאין תורה של ארץ ישראל, אבל יש תורה של בבל. כאשר אין לאדם תורת ארץ ישראל אז יש לו במקום זה תורת בבל. אמנם תורת בבל היא במדרגה נמוכה, אבל דווקא בגלל שהיא נמוכה היא מרחיבה את הדעת.

"וכבודו מתי רעב והמונו צחה צמא" - רעב וצמא, ייסורים בעולם הזה. האנשים המכובדים יהיו אנשים רעבים, וכל ההמונים יהיו צמאים מאוד.

"מְתֵי" - לפי רש"י: מלשון מוות, לפי רבי אברהם אבן עזרא: אנשים חיים.

 

"לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ, וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק, וְיָרַד הֲדָרָהּ וַהֲמוֹנָהּ וּשְׁאוֹנָהּ, וְעָלֵז בָּהּ" (ה'-י"ד).

"שאול" - הקבר, מקום שבו יש רק שאלות ואין תשובות. ישעיהו מדבר על הישארות הנפש. הוא צופה לא רק את חורבן המדינה אלא את ההמשך בעולם הנשמות.

"הרחיבה שאול נפשה" - השאול מתעוררת כמשהו רעב, היא רוצה שיגיעו הרבה מתים אליה.

"לבלי חוק" - בלי גבול.

"וירד הדרה והמונה" - של ירושלים.

"ועלז בה" - האנשים השמחים שבירושלים ירדו לשאול.

 

"וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ וְעֵינֵי גְבֹהִים תִּשְׁפַּלְנָה" (ה'-ט"ו).

המשך של הגאווה שהנביא דיבר עליה. המידה המרכזית שישעיהו רוצה לחנך אליה היא מידת הענווה. ברגע שיש ענווה באות כל המידות הטובות.

 

"וַיִּגְבַּהּ ה' צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה" (ה'-ט"ז).

במקום גבהות האדם בא הגובה של ה' ע"י המשפט והצדק. בפרק הקודם  כתוב: "ויקו למשפט והנה משפח, לצדקה והנה צעקה". אם יהיה צדק ומשפט, שם ה' יתרומם.

"משפט" - התיאוריה, "צדקה" - המימוש, עשיית הצדק.

 

"וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדָבְרָם, וְחָרְבוֹת מֵחִים גָּרִים יֹאכֵלוּ" (ה'-י"ז).

"דברם" - מקום מרעה.

"ורעו כבשים כדברם" - הכבשים ירעו בערים החרבות כמו שהן רועות במקום המרעה שלהן.

"מחים" - שמנים.

"גרים" - כבשים.

"וחרבות מחים גרים יאכלו" - הכבשים ירעו במקומות שבהם גרו העשירים.

 

"הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָו‍ֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה" (ה'-י"ח).

בגמרא במסכת סוכה אמרו חז"ל: "יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא [קורי עכביש], ולבסוף דומה כעבותות העגלה, שנאמר 'הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה' ".

הרב קוק מסביר בספר "אורות" שמדובר על העזיבה האיטית של פרטים קטנים: מתחילים מפרטים קטנים ובסוף מגיעים גם לרצח. הנביא חודר אל ראשית החטא.

 

"הָאֹמְרִים יְמַהֵר יָחִישָׁה מַעֲשֵׂהוּ לְמַעַן נִרְאֶה, וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה עֲצַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְנֵדָעָה" (ה'-י"ט).

"קדוש ישראל" - הציבור לועג לדברי הנביא ומשתמש בסגנונו "קדוש ישראל".

 

"הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב, וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר" (ה'-כ').

הערכים מתהפכים. בזוהר כתוב שבישיבה של המשיח ראש הישיבה אומר שמי שלא יודע להפוך חושך לאור ומר למתוק לא יכנס לישיבה. יש הבחנה מיוחדת לא לומר על הרע שהוא טוב ועל המר שהוא מתוק, אלא לראות בתוך המר את המתוק, בתוך הרע את הטוב, ואז הם מתהפכים לטובה. לכן, אומר הרב קוק, במלחמת הדעות צריך להילחם לא ע"י דחייה של הדעה הנגדית אלא ע"י העלאתה. כלומר, יכולת ההבחנה מה נכון בדברי היריב ואז ממילא מה שלא נכון ייפול בעצמו.

 

"הוֹי, חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים" (ה'-כ"א).

"חכמים בעיניהם" - חכמים לפי שיטתם, לא בודקים על פי גורם חיצוני. חכמים אוטונומיים, חושבים על פי עצמם מה נקרא חכם.

"ונגד פניהם נבונים" - הם לא מסתכלים על הפנים של מישהו אחר. כדי להיות נבון צריך לקיים דיאלוג ולשוחח עם אנשים. כאן הם משוחחים עם עצמם.

 

"הוֹי, גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן וְאַנְשֵׁי חַיִל לִמְסֹךְ שֵׁכָר" (ה'-כ"ב).

גיבורים בלבצע דברים קלים. כשהאדם שותה יין הוא מרגיש גיבור, אבל מצד האמת הוא לא גיבור.

שאלה: גם בדור שלנו יש תרבות של שתיה וריחוק מדבר ה'. זה לא אותו דבר?

תשובה: יש הבדל בין דור של תינוקות שנשבו לדור שאינם תינוקות שנשבו. הנביא מתאר את שלבי הקלקול והחורבן שהוא חוזה. היום הקב"ה מנהל אותנו ברחמים והולך ובונה אותנו גם דרך התופעות של חוצפה דעיקבתא דמשיחא.

 

"מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ" (ה'-כ"ג).

פסוק זה נאמר על השופטים, הם אלו שיש בידם להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע.

 

"לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה, שָׁרְשָׁם כַּמָּק יִהְיֶה וּפִרְחָם כָּאָבָק יַעֲלֶה, כִּי מָאֲסוּ אֵת תּוֹרַת ה' צְבָאוֹת, וְאֵת אִמְרַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נִאֵצוּ" (ה' - כ"ד).

הרחבה של הדברים שנאמרו בפסוקים הראשונים של הספר: "הוֹי גּוֹי חֹטֵא, עַם כֶּבֶד עָו‍ֹן, זֶרַע מְרֵעִים, בָּנִים מַשְׁחִיתִים, עָזְבוּ אֶת ה', נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל , נָזֹרוּ אָחוֹר".

"הוי גוי חוטא" בא לידי ביטוי בנבואות ה"הוי" כאן.

"הוי" - אותיות של שם הוויה בסדר הפוך. חסרה הה"א הראשונה של התשובה.

"חשש" - קש כמעט שרוף לגמרי.

"ירפה" - מלשון רפיון.

"מק" - ריקבון.

דימויים שמראים חברה חזקה וחסונה שהולכת ונחלשת לא ע"י אויב חיצוני אלא מבפנים.

 

"עַל כֵּן חָרָה אַף ה' בְּעַמּוֹ, וַיֵּט יָדוֹ עָלָיו וַיַּכֵּהוּ, וַיִּרְגְּזוּ הֶהָרִים, וַתְּהִי נִבְלָתָם כַּסּוּחָה בְּקֶרֶב חוּצוֹת, בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה" (ה'-כ"ה).

"בכל זאת" - אחרי כל זאת.

עד עכשיו מדובר על חולשות פנימיות בתוך האומה, מכאן והלאה יש חידוש.

 

"וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם מֵרָחוֹק, וְשָׁרַק לוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ, וְהִנֵּה מְהֵרָה קַל יָבוֹא" (ה'-כ"ו).

לראשונה בספר ישעיהו, חוץ מרמז בהתחלה ("ושממה כמהפכת זרים"), מגיע גורם מבחוץ. אם התיקון לא מגיע מבפנים אז יבוא גורם מבחוץ - אשור.

"ושרק לו" - השריקה היא קול ששומעים אותו מרחוק. שורקים למישהו שכלל לא חשבו עליו והוא מגיע.

"קל יבוא" - במהירות, כמו "הוי קל כנשר".

 

"אֵין עָיֵף וְאֵין כּוֹשֵׁל בּוֹ, לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן, וְלֹא נִפְתַּח אֵזוֹר חֲלָצָיו, וְלֹא נִתַּק שְׂרוֹךְ נְעָלָיו" (ה'-כ"ז).

אצל האויב אין עייפות, לעומת העם שקמים בבוקר לשתות יין ועייפים במשך כל היום. לאשור יש אג'נדה, יש לו כוח משלו.

"לא ינום ולא יישן" - לקוח מתהילים: "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל". זהו לעג לעם. הנביא אומר לעם שהם נמים וישנים, אבל שומר ישראל ע"י האויב לא ינום ולא יישן, כלומר האויב שומר את ישראל.

"ולא נפתח אזור חלציו ולא נתק שרוך נעליו" - האויב לא שוקט, כמו "אל יתהלל חוגר כמפתח".

חוגר - שם את כלי המלחמה על חגורתו.

מפתח - מי שמוריד את כלי המלחמה.

האויב נלחם כל הזמן ולא נפתח אזור חלציו.

"ולא נתק שרוך נעליו" - נעלי צבא שבהן יוצאים למלחמה שקשורות בהרבה שרוכים.

 

"אֲשֶׁר חִצָּיו שְׁנוּנִים וְכָל קַשְּׁתֹתָיו דְּרֻכוֹת, פַּרְסוֹת סוּסָיו כַּצַּר נֶחְשָׁבוּ, וְגַלְגִּלָּיו כַּסּוּפָה. שְׁאָגָה לוֹ כַּלָּבִיא, ושאג (יִשְׁאַג) כַּכְּפִירִים וְיִנְהֹם וְיֹאחֵז טֶרֶף, וְיַפְלִיט וְאֵין מַצִּיל. וְיִנְהֹם עָלָיו בַּיּוֹם הַהוּא כְּנַהֲמַת יָם, וְנִבַּט לָאָרֶץ וְהִנֵּה חֹשֶׁךְ, צַר וָאוֹר, חָשַׁךְ בַּעֲרִיפֶיהָ" (ה'-כ"ח, כ"ט, ל').

"כנהמת ים" - הדימוי מתחיל מנהמה של אריה ועובר לנהמה של כוחות הטבע הגדולים.

"והנה חושך" - השמים הופכים להיות קודרים. הכול הולך ונהיה חשוך.

"עריפיה" - ערפים הוא מקור המים ברקיע. להרעיף - להוריד מים מלמעלה.

 

היחידה מפרק א' עד סוף פרק ה' היא יחידה נבואית אחת. בנאום הפתיחה ישעיהו דיבר על ראשית ההידרדרות שיכולה להגיע עד ל"ארצכם שממה". אח"כ היה פירוט של הקלקולים של החברה, השופטים, בנות ציון, הגאווה, הנטייה לאלילות וכדומה, עד שזה מגיע להידרדרות פנימית של החברה. אם לא יחזרו בתשובה יבוא אויב מבחוץ שיכבוש את הארץ בקלות. ישעיהו רומז על אשור. אשור צריך להחזיר אותנו בתשובה - "הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי" (ישעיהו, י'-ה').

מכאן ואילך מגיעים ליחידה נבואית אחרת. יש ויכוח בין המפרשים האם הנבואה הבאה היא הנבואה הראשונה של ישעיהו בגלל שהיא נקראת נבואת ההקדשה. הדבר לא ברור מכיוון שאנשי כנסת הגדולה הם אלו שסידרו את הפרקים.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)