הרב אורי שרקי

על הרב צבי יהודה




הקפיד על הרב אלחנן וסרמן הי"ד בגלל התבטאויותיו הקשות על תהליך הגאולה, ואף אמר שיש מקום לבירור אם ללמוד את ספריו בלימוד.

כשבאו שני תלמידים לקראת צאתם לימי בין הזמנים, שאלם על מקום מגוריהם. האחד אמר שהוא מפתח תקוה, ודיבר הרב בהתפעלות על פ"ת שהיא אם המושבות ועיר של חלוצים. כשהשני אמר שהוא מבני ברק, ענה: "קרוב לפתח תקוה!".

שאלו אחד מדוע הראב"ע חולק על חז"ל במספר עניינים. כששאל את השואל אם הוא ירא מרבי אברהם אבן עזרא וענהו שלא, הוציאו מהבית.

שאלוהו אם מותר לחלוק על חז"ל, וענה שהדבר מותר למי שירא מהם ומעריך אותם.

לא הסכים לקבל עזרה במקום שהיה יכול לעשות על ידי עצמו.

גם אחרי שנקטעה רגלו בירך ברכת כהנים במאמצים מרובים.

למרות זקנותו המופלגת ערך חופות בבית אל ובשילה.

היה מרבה לספר על דבריו של האר"י ז"ל בשעת פטירתו שאמר לתלמידיו שלא הבינו דבר משיטתו ושכששאלוהו אם רבי חיים ויטל בכלל ענה באספניולית: "ארגו קואנטו", כלומר "אפס (=קצת, ביידיש) משהו".

היה מרבה לספר על רבי יוחנן ועל אהבתו לארץ ישראל. היה מדגיש את אריכות ימיו המופלגת של ריו"ח, שגרמה לו לפעמים לנמנם תוך כדי הרבצת תורה, ועל כך שהאוירה בישיבתו היתה כל כולה ארץ ישראלית. ניכר היה מסגנון דבריו ומחיוכו שהוא מזדהה עם הדמות שהוא מתאר.

תלמיד חזר מבית הרב אל הישיבה בליל שבת והותקף על ידי חבורת רחוב. כשחזר אל הרב בשבת בבוקר וסיפר את המעשה, עשה הרב עצמו כמתמיה כיצד יתכן שיהיו אנשים אלימים בארץ ישראל, ואמר שבודאי היו אלה גוים. ניכר שביקש בזאת לחנך לדרכו של רבי יוחנן שאף הוא נהג כן.

היה מצטט את דברי חז"ל שהעוף הטמא הנקרא "ראה" נקרא כך על שום שיושב בבבל ורואה בארץ ישראל. רמז בכך למי שמתוך גישה של גלות מגנים את המפעל הארצישראלי.

אע"פ שעודד את החקלאות ללא הסתמכות על היתר המכירה, אמר בתקיפות שאין "להדר" כביכול לקנות מתוצרתם של נוכרים ולפרנס את אויבינו.

התנגד לאיסוף כסף עבור הרעבים בביאפרה משום שהם אויבי ישראל.

כשהתלמידים ערכו "שביתה", צם עד שהפסיקו.

כששאלוהו מנין התעורר לדבר על יריחו שכם וחברון בדרשתו ביום העצמאות תשכ"ז "מזמור י"ט למדינת ישראל", ערב מלחמת ששת הימים, ענה לשואל: תאמין לי, נדברתי לבד.

אחד מהתלמידים בישר לו על הולדת בתו. אחד הנוכחים אמר בבדיחותא" גם זה טוב. הרב, שלא זכה לילדים, התפרץ והרעים בקולו: זה טוב!, זה טוב! פעמים רבות.

שלט מאוד ברגשותיו. במלחמת יום הכפורים הודיעו לו על תלמיד שנפצע. סבר הרב שהתלמיד נהרג ופרץ בבכי. כשהתברר לו שרק נפצע, חדל מיד מהבכי.

תלמיד שהשתתף בקרב ברמת הגולן במלחמת יום הכפורים וראה את קריסת מערכות הבטחון ואת ההרג הרב, קיבל אחרי זמן רב חופשה של 12 שעות בלבד. במקום לנסוע הביתה נסע לביתו של הרב והגיע אליו באישון לילה. הרב התעורר והביט דרך חור הדלת וזיהה אותו, ומד הבין את המתחולל בנפשו. פתח מעט את הדלת ובעומדו על הסף אמר לו: החזר לי את החוזה! התלמיד תמה וחשב שהרב אינו מבין, אך הרב חזר וביקש את החוזה בחזרה. לבסוף אמר לו הרב: אתה סובר שהקב"ה הפר את החוזה עמנו, אז תביא לי את החוזה ונבדוק!". לימים אמר התלמיד שאלה היו בדיוק המילים שהיה זקוק לשמוע במצבו דאז.

אמר על הרב יאיר אוריאל שליט"א שהוא ספר תורה מהלך.

על תלמיד שנכנס לחופה לבוש במדי צה"ל, אמר לערערים: אלו מדי קודש!

כשאמרו לו מפקדים בצה"ל שהם מבקשים שיהיה קשר של השפעה מהישיבה על הצבא, אורגנו שיעורים לחיילים על ידי רבנים מהישיבה. באותם הימים נכנסה קבוצה גדולה של קציני חיל האויר לבית המדרש, ובהוראת ראש הישיבה כל תלמיד, מכל שיעור שהוא, למד עם חייל.

היה מדבר על הגר"א בהתפעלות, ומכנה אותו "חיה" או "בריה".

היה מספר בבדיחותא על למדן אחד שסבר שמאחר ועלה במעלות הלימוד, ראוי הוא לנבואה והיה מתבודד ומצפה. חביריו הבחינו בכך ואחד מהם קרא לו בלילה כאילו הוא דבר ה' הפונה אליו ומבקש "לשפוך עליו מים טהורים", והפיל עליו דלי מים.

בשאלות מסוימות היה מפנה לרב אברהם שפירא, ובאחרות לרב צבי טאו.

בשבת הלך ליד המדרכה, כדי לבטא שהנסיעה ביום זה אסורה.

במוצאי שבת אחרי ההבדלה היו מרבים בשירים, וביניהם "אילת חן" לרבי שלום שבזי, ו"לנר ולבשמים".

כל סדרי חייו היו מתנהלים באיטיות ובסבלנות מופלגת.

היה חביב עליו סיפור פגישתו עם החפץ חיים, בו הביע הח"ח את חיבתו הגדולה לאביו הרב זצ"ל.

לא החזיק קו טלפון בביתו. כשנשאל מדוע, ענה שבית הוא ארבע קירות, תקרה ורצפה, ושהטלפון הוא פריצה לתוך עולמו של האדם.

תמך בכל תוקף במועמדותו של הרב דב ליאור לרבנות ירושלים, משום שהמועמד האחר לא שימש ברבנות של קהילה גדולה מקודם, מה שאינו לכבודה של ירושלים.

הסביר שהמושגים "אובייקטיבי ו"סובייקטיבי" הינם יחסיים, משום שהם מתכללים בשורש עליון יותר באלהות.

ביקש השמש להעיר אותו בבוקר, וענה לו "אבא צריך להגיד לי מה לעשות". כשהשמש חזר לנסות להעירו, ענה לו שוב בתקיפות: "אמרתי לך שאבא צריך להגיד לי מה לעשות!".

דרש בהירות המחשבה, ולכן לא אהב את הביטויים "מחשובֶה", "אמונֶה" (מלעיל), המבטאים עצלות מחשבתית, ותיקן: "אמונָה", "מחשבָה" (מלרע). עם זאת יש מספר מושגים שהיה מבטא מלעיל כדרך המבטא האשכנזי ובניקוד מיוחד, כגון: אנוּשי, רוּחני.

יחד עם הקפדתו על דיוק בענייני אמונה, עד כדי האמירה שהישיבה היא "דיקטטורה רוחנית", השרה בישיבה אוירה נעימה של חירות מחשבתית, הדרושה כדי להגיע לעומק של אמונה. כל שאלה היתה בעיניו לגיטימית, אם היא נשאלה מתוך כונה טהורה.

בזמן המאבק על ההתנחלות, שלח מספר פעמים את תלמידיו להפגנות ולהתנחלויות. האוירה היתה של בית היוצר של מהפכה אמונית בעם, העשויה כל רגע לדרוש מאתנו לצאת לפי שעה מבית המדרש.

אמר שהישיבה הפכה לתנועה.

עזרו להפצת התורה של הרב!

כתבו למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)