הרב אורי שרקי

ישעיהו - פרק ו'

סיכום שיעורים 10, 11 מסדרת שיעורים תשע"ד - עוד לא עבר את עריכת הרב




"בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ, וָאֶרְאֶה אֶת אֲ-דֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא, וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל" (ו'-א').

"בשנת מות המלך עוזיהו" - עוזיהו מת או נהיה מצורע וישב בבית החופשית מחוץ לעיר. על כל פנים, זעזוע פנימי מתרחש במקדש וכנראה שישעיהו נמצא שם.

עוזיהו נצטרע עד סוף ימיו בגלל שרצה להיכנס לפני ולפנים ולהקטיר קטורת כאילו הוא כהן גדול. לעוזיהו היה שם נוסף - עזריה, וזה היה גם שמו של הכהן הגדול בימיו. עוזיהו רצה להיות כהן הגדול, הייתה לו תאווה של איחוד הסמכויות בין כהונה גדולה לבין המלכות.

כיצד עוזיהו, שהיה צדיק, חשב להיות כהן גדול אם הוא לא כהן? כתוב על דוד המלך: "ובני דוד כוהנים היו". יש צד של מלכות בתוך הכהונה. ייתכן שלעוזיהו הייתה שאיפה משיחית. הוא רצה לחזור למדרגת משה רבנו שהיה גם כהן וגם מלך. הוא רצה להביא לאחדות באומה ועשה זאת באופן מלאכותי ע"י לחיצה על כפתורים בתוך הקודש. כשאדם רעב ורוצים שיהיה שבע אפשר לתת לו לאכול ואפשר ללחוץ במוח שלו עם אלקטרודה במקום שאומר לו שהוא שבע ואז הוא ירגיש שובע למרות שהוא רעב. זה ההבדל בין המקדש לבין מה שמחוץ למקדש. בתוך המקדש זה המוח. כשלוחצים שם זה פועל בעולם כולו. עוזיהו ניסה לבצע קיצורי דרך ובמקום לפעול לאחדות באומה ולהביא שלום הוא רצה ללחוץ בתוך קודש הקודשים, להקטיר קטורת ולהפוך את העולם למושלם. כתוצאה מכך הוא נצטרע ויותם בנו מלך במקומו. הניסיון להקדים את הקץ מבלי לתקן מבפנים הוא שגורם לקלקולים, וזה מה שישעיהו רואה בנבואה שלו. הטעות של עוזיהו הפוכה מהטעות של החשמונאים שהיו כוהנים שרצו גם למלוך.

מותו או צרעתו של עוזיהו הייתה תקופה של צער גדול על אובדן האידאליות.

שאלה: למה עוזיהו נענש בצרעת?

תשובה: במדרשים אפשר למצוא אחת עשרה סיבות שונות לצרעת. המכנה המשותף של הסיבות הוא שהאדם לוקה בצרעת כאשר הוא נפגש עם מדרגה שאינה ראויה לו. העור הוא נקודת המגע בין הפנים ובין החוץ. כאשר נפגע הקשר הראוי בין הפנים ובין החוץ יש פגיעה בעור. עוזיהו רצה להגיע למדרגה שאינה ראויה לו. כשאדם אומר בלשון הרע הוא משתמש בכוח העילאי שלו כדי להזיק - זוהי מדרגה לא ראויה לו ולכן העונש על לשון הרע הוא צרעת.

"ואראה את א-דני" - ישעיהו מדבר על הקב"ה בשם אדנות. שם אדנות הוא כלי הקיבול של שם הוויה, מלשון 'אדנים', בסיס. המקדש עצמו הוא הכלי של שם הוויה. בנוסף שם אדנות הוא מלשון אדון, מידת הדין. יש מתח באוויר.

"יושב על כסא רם ונישא" - מראה על ריחוק.

שאלה: האם בימי ישעיהו עם ישראל האמין בהגשמת האל?

תשובה: לא, שנאמר: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה".

המדרש מספר ששאלה זו נשאלה ע"י מנשה מלך יהודה נכדו של ישעיהו שאמר לישעיהו: "משה רבך אמר: 'כי לא יראני האדם וחי', ואתה אמרת: 'ואראה את ה' '?" ענה לו ישעיהו: "אני יכול לענות לך אבל אני לא רוצה". אמר שם ונכנס לתוך קורת עץ. אמר מנשה לנסר את העץ. וכאשר נסרו את העץ והגיע המסור לפה, יצאה נשמתו של ישעיהו כדי להעניש אותו על כך שאמר: "בתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב".

משמעות המדרש היא שישעיהו לא שיתף פעולה עם שאלותיו של מנשה כי הוא הבין שאין טעם בכך ומנשה הרג את ישעיהו. למדרשים יש שפה, אי אפשר להבין אותם כפשוטם.

אומרים חז"ל שכל הנביאים אמרו שהם ראו את ה', וזה סימן שהם לא ראו אותו. משה אמר שהוא לא ראה וזה סימן שהוא ראה. משה מכיר את ה' דרך השלילה כמו שכותב הרמב"ם: ככל שתשלול ממנו יותר כך תהיה קרוב אליו יותר ותקרב אל ההשגה יותר ממי שלא הושגה לו השלילה.

"שוליו" - קצה תחתון, ולא כמו בעברית מודרנית שהפירוש הוא בצד.

"היכל" - שתי משמעויות ל"היכל":

1. המקדש. הנבואה מתרחשת במקדש, הנביא נכנס למקדש ורואה מה שרואה.

2. העולם כולו, ההיכל של הקב"ה במראה הנבואה. כמו: "וה' בהיכל קודשו, הס מפניו כל הארץ".

היכל בגימטרייה 65, א-דני בגימטרייה 65. ההיכל הוא העולם כולו, הוא שם אדנות שכולל בתוכו שם הוויה.

 

 

"שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ, שֵׁשׁ כְּנָפַיִם, שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד. בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו, וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו, וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף" (ו'-ב').

"שרפים" - מלאכים שנראים בדמות נחש עם כנפיים. שרף הוא סוג של נחש, שנקרא כך כי הארס שלו שורף. בלטינית נחש הוא 'סרפנס'. נחש של מעלה לא התקלל בקללת האדם הראשון ולכן יש לו רגליים.

"שרפים עומדים ממעל לו" - מראה מפחיד ומאיים. הקב"ה שלח, כביכול, את הנהגתו בידי השליחים והשליחים הם אכזריים. הם לא מפעילים שיקול דעת ועושים מה שאומרים להם לעשות.

הרמב"ם מסביר מהם פניו, גופו ורגליו של השרף:

"בשתים יכסה פניו" - שאי-אפשר להשיג את הסיבה של השכלים העליונים.

"בשתים יכסה רגליו" - שאי-אפשר להבין את אופן ההשפעה שלהם על העולם התחתון.

"ובשתים יעופף" - שפעולתם מהירה, כי היא פעולה דרך השכל.

זוהי פרשנות אלגורית. הנביא רואה את זה בצורה של ציור ומבין את המשמעות מאחורי הציור. זהו סוג של חלום. כשהנביאים רואים דמויות, הם גם מבינים את הפיתרון של החלום שהם רואים. אם היינו שואלים את הנביא: "כשאתה אמרת שראית את ה' - האם התכוונת לעצמות או להופעה? לעצם או למקרה? האם אתה מדבר על הדבר מצד בינו לבין עצמו או כלפי זולתו?", הנביא היה עונה שהוא לא עוסק בשאלות האלה אלא אומר מה שהוא רואה. מכיוון שהנביא בחוויה, כל ההסברות הפילוסופיות מסביב לזה הן פחות משמעותיות עבורו. במדרגה של הנביא המשמעות הייתה כפי שהוא חווה ולא כפי שזה כתוב.

 

 

"וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר, קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ו'-ג').

"קדוש קדוש קדוש" - רבי יהודה הלוי מסביר שכשכתוב ביטוי שלוש פעמים הכוונה היא לאינסוף פעמים.

"קדוש" - נבדל, רחוק. ה' על כיסא רם ונישא והוא קדוש, קדוש, קדוש... הולך ומתרחק.

במגילת ישעיהו שמצאו אותה במערות קומראן ושנמצאת בהיכל הספר כתוב "קדוש קדוש" רק פעמיים.

אצל יחזקאל כתוב "קדוש, קדוש" רק פעמיים. ישעיהו בארץ ישראל ורואה דווקא את הריחוק מכיוון שהוא רואה את הסכנה של הגלות. לעומתו יחזקאל נמצא בגלות ורואה את התקומה.

"כבודו" - למילה "כבוד" יש שתי משמעויות הפוכות זו מזו:

1. ריחוק מהדבר, אני נותן למישהו כבוד כי אני מרגיש את הריחוק ביני לבינו.

2. עצם הדבר, כמו: "כבודו ישב". כבודו - הוא עצמו.

בהקשר של הפסוק פירוש "כבודו" הוא במובן של מרחק.

 

 

"וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא, וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן" (ו'-ד').

"אמות הסיפים" - עמודים שמחזיקים את התקרה מעל הסף. במקדש יש כמה סיפים. אחרי שישעיהו שמע את המרכבה נעו אמות הסיפים. כלומר, המחזה שישעיהו ראה זעזע את המקדש, והייתה גם רעידת אדמה פיזית. יתכן שהיא נגרמה בעקבות כניסתו של עוזיהו אל הקודש. כשעוזיהו נכנס אל הקודש הוא גרם לסילוק השכינה, שזה הנאמר במחזה של "קדוש קדוש קדוש". כלומר, יש איום של הסתלקות השכינה ובעקבות כך "וינועו אמות הסיפים".

"מקול הקורא" - הקורא הם האנשים שעומדים בחוץ וקוראים אל עוזיהו שלא יכנס אל ההיכל. יש אומרים שאלו השרפים הקוראים.

"והבית ימלא עשן" - יש טשטוש, לא רואים טוב. סימן לכך שמשהו הלך לאיבוד בבהירות של השראת השכינה בעולם.

המחזה הגדול שבו השרפים קוראים "קדוש, קדוש, קדוש" נקרא מראה המרכבה. מראה המרכבה מתואר גם בספר יחזקאל בפרק א'. שם המחזה מתואר בפרטי פרטים וכאן בשניים שלושה פסוקים. חז"ל אמרו: "כל שראה יחזקאל ראה ישעיה. למה יחזקאל דומה? לבן כפר שראה את המלך. ולמה ישעיה דומה? לבן כרך שראה את המלך". כשבן הכרך רואה את המלך זהו מחזה יחסית רגיל בעיר. אמנם זה חריג מההרגל היומיומי, אבל מדי פעם רואים את השיירה של המלך עוברת. לכן בן הכרך רק מציין זאת ועובר לנושאים אחרים. לעומת זה, בן כפר שלראשונה רואה את פני המלך מתלהב ומספר על כל הפרטים. הוא יותר רחוק מלראות את המלך, ולכן ההופעה של המלך מדהימה אותו. בסופו של דבר, ישעיהו ויחזקאל שייכים לאותה אסכולה. ישעיהו מדבר מתוך מצב שבו השכינה רגילה לשרות בירושלים ואילו יחזקאל רואה את הגלות.

יש כאן זעזוע, והזעזוע הזה קודם כל מזעזע את הנביא עצמו.

 

 

"וָאֹמַר: אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי, כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי, וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב, כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי" (ו'-ה').

"אוי" - אחרי שבא האסון כשכבר אין מה לעשות. הנביא מאבחן שאם השכינה מסתלקת סימן שהאסון כבר הגיע.

"נדמיתי" - הלכתי לאיבוד, מלשון 'דומם'. המקום של הנשמות בגיהינום נקרא דומה. האדם דומם, שותק לעומת השפתיים שצריכות לדבר.

יש אי-התאמה בין מה שישעיהו רואה לבין מצבו. ואי-ההתאמה הזאת גורמת לו לחשוב שהוא נדמה. כדי לראות את ה' צבאות צריך להיות טהור. הגיהינום הוא אי-התאמה. אין התאמה בין מה שהאדם בפועל למה שהיה ראוי להיות. ההפרש ביניהם הוא זה ששורף אותו.

יש כאן בעיה. אנחנו אומה שמניעה את אמות הסיפים. יש פה ערעור, כיסא דוד הולך ומתערער.

"איש טמא שפתיים אנוכי" - הנביא מייצג את הדור. הוא טמא שפתיים כי הוא יושב בתוך עם טמא שפתיים. הרב קוק כותב שאם לצדיקים יש חטאים זה בעוון הדור.

שאלה: האם נביא מייצג את הדור? הלא הוא מייצג את דבר ה'.

תשובה: הנביא מייצג את הדור, ולפי הדור אופי דבר ה' שבא אליו. לא הרי דבר ה' בפי ישעיהו כהרי דבר ה' בפי משה או עמוס או מיכה וכדומה.

"טמא שפתיים" - אין התאמה בין מה שהמילים אומרות לבין מה שיש בפנים. חברה צבועה שמחזיקה את עצמה בתור חברה מתוקנת כשיש בה ריקבון בפנים שישעיהו תאר בפרקים הקודמים.

"כי את המלך ה' צבאות ראו עיני" - "כי" במובן של "בזמן ש", "כאשר".

ישעיהו אומר שעיניו ראו את המלך ה' צבאות והוא לא מתאים לזה.

 

 

"וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה, בְּמֶלְקַחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ. וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר, הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ, וְסָר עֲו‍ֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר" (ו'-ו',ז').

"ויגע" - גרם לזה להגיע אל הפה.

"רצפה" - גחלת.

לפי חז"ל ישעיהו חטא בכך שאמר על העם "בתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב". הקב"ה אמר למשה: "ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא. ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול", ומשה עונה: "מחני נא מספרך" - כלומר, העם יותר חשוב ממני. ישעיהו לא עמד בלימוד הזה. אבל אפשר ללמד זכות על ישעיהו. ישעיהו מתכוון לומר כך: העם טמא שפתיים, אם אני הייתי טהור שפתים הייתי יכול לעזור לו. אבל מכיוון שטמא שפתיים אנוכי ובתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב, אני לא יכול לעזור להם. כלומר, יש לישעיהו צער על כך שהוא לא יכול להציל את העם.

שאלה: כתוב שישעיהו נהרג בגלל שאמר: "בתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב". מצד שני כתוב שהשרף אמר לו: "הנה נגע זה על שפתיך, וסר עוונך וחטאתך תכופר". איך מתיישבת הסתירה הזאת?

תשובה: הרצפה שרפה את פיו של ישעיהו, וזאת רק התחלת הכפרה. הכפרה תסתיים בסוף ימיו. "וסר עוונך" - בעתיד.

בסוף פרק שירה מופיעה פסקה:

"רַבִּי יְשַׁעְיָה תַּלְמִידוֹ שֶׁל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא הִתְעַנָּה חָמֵשׁ וּשְׁמוֹנִים תַּעְנִיּוֹת, אָמַר כְּלָבִים שֶׁכָּתוּב בָּהֶם וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה יִזְכּוּ לוֹמַר שִׁירָה. וְעָנַה לוֹ מַלְאָךְ מִן הַשָּׁמַיִם, וְאָמַר לוֹ יְשַׁעְיָה עַד מָתַי אַתָּה מִתְעַנֶּה עַל זֶה הַדָּבָר, שְׁבוּעָה הִיא מִלִּפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא מִיּוֹם שֶׁגִּלָּה סוֹדוֹ לַחֲבַקוּק הַנָּבִיא לֹא גִלָּה דָבָר זֶה לְשׁוּם בְּרִיָּה בָּעוֹלָם, אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁתַּלְמִידוֹ שֶׁל אָדָם גָּדוֹל אַתָּה, שְׁלָחוּנִי מִן הַשָּׁמַיִם לִזְדַּקֵּק אֵלֶיךָ, וְאָמְרוּ כְּלָבִים כְּתִיב בָּהֶם וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשׁוֹנוֹ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁזָכוּ לְעַבֵּד עוֹרוֹת מִצּוֹאָתָם, שֶׁכּוֹתְבִין בָּהֶם תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת וְסֶפֶר תּוֹרָה, עַל כֵּן זָכוּ לוֹמַר שִׁירָה. וּמַה שֶׁשָּׁאַלְתָּ חֲזוֹר לַאֲחוֹרֶיךָ וְאַל תּוֹסִיף בַּדָּבָר הַזֶּה עוֹד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שׁוֹמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שׁוֹמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ:"

שמונים וחמש הם גימטרייה של "פה". יש לרבי ישעיה בעיה עם הפה. רבי ישעיה הוא המשך של ישעיהו הנביא. לא שמענו שיש תנא בשם "רבי ישעיה". הפה הוא נושא שרודף את ישעיהו. שירת הכלבים מטרידה אותו כי הכלבים רגילים להשמיע נביחות, והנביחה היא ביטוי לעזות נפש, לחוצפה. האדם שנברא בצלם א-לוהים, נזר הבריאה רואה ברחוב כלב שנובח עליו. הכלבים עזי נפש ואף על פי כן הם אומרים את השירה שלהם. השירה שלהם היא נתינת מקום לחוצפה בעולם.

הרב קוק שואל: מה המקום של החוצפה בעולם? השירה של הכלבים היא: "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה, נִבְרְכָה לִפְנֵי ה' עֹשֵׂנוּ". בתוך ה"בואו", בתוך הנביחה של הכלבים, מסתתרת כוונה של קבלת עול מלכות שמיים שלמה. זהו השיר האחרון בפרק שירה, הדור של החוצפא דעקבתא דמשיחא. שם מסתתרת כוונה של דעת א-לוהים יותר אמיתית מהדורות הקודמים. כשישעיהו אומר "עם טמא שפתיים" יש לו קושי להבין זאת, ולכן המלאך מזהיר אותו.

 

 

"וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל אֲ-דֹנָי אֹמֵר, אֶת מִי אֶשְׁלַח, וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ. וָאֹמַר, הִנְנִי שְׁלָחֵנִי. וַיֹּאמֶר, לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה: שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ, וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל-תֵּדָעוּ. הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע, פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע, וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ" (ו'-ח',ט',י').

"השמן" - אפשרות אחת: "השמן" במובן של ציווי ואז מדובר ביוזמה א-לוהית. ה' מונע מהעם לחזור בתשובה. ה' רוצה להשמין את ליבם ולהכביד את אוזנם כדי שלא יעשו תשובה. חלק מהעונש שיכול להיות על האדם הוא מניעת התשובה.

אפשרות שנייה: "השמן" במובן של שם הפועל - להשמין. לפעמים כותבים את שם הפועל בלי ה-ל', כמו: קרוא וכתוב. כלומר, "כתוב" יכול לשמש או כציווי או כשם הפועל "לכתוב". במקרה הזה מדובר בתיאור הפעולה של העם. הם משמינים את ליבם כדי לא לחזור בתשובה.

 

 

"יא וָאֹמַר, עַד מָתַי אֲ-דֹנָי. וַיֹּאמֶר, עַד אֲשֶׁר אִם שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב, וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם, וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה. יב וְרִחַק ה' אֶת הָאָדָם, וְרַבָּה הָעֲזוּבָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (ו'-י"א,י"ב).

"עד מתי" - עד היכן זה יגיע, לאיזה מצב זה יגיע אם העם לא יחזור בתשובה.

"שאו" - משהו שמשתאים עליו, שואה.

נראה שאין שום תקווה, אבל יישאר משהו:

 

 

"וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה, וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר, כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת, מַצֶּבֶת בָּם, זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ" (ו'-י"ג).

"עשיריה" - עשירית, מעט ממה שהיה. כמו שכתוב בירמיהו: "כי נשארנו מעט מהרבה".

גם העשירית שתישאר בארץ תלך ותדלדל, אבל "מצבת בם, זרע קודש מצבתה" - משהו תמיד יישאר, "נצח ישראל לא ישקר".

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)