הרב אורי שרקי

ישעיהו - פרק ז'

סיכום שיעורים 11, 12 מסדרת שיעורים תשע"ד - עוד לא עבר את עריכת הרב




עד עכשיו הייתה נבואת ההקדשה שבה ישעיהו קיבל את תפקידו כנביא. ישעיהו דיבר במילים גדולות על יושבי ירושלים ולא התייחס למאורעות. מכאן ואילך אנחנו נכנסים לריאליה ההיסטורית ולמאורעות.

 

"וַיְהִי בִּימֵי אָחָז בֶּן יוֹתָם בֶּן עֻזִּיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, עָלָה רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם וּפֶקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה עָלֶיהָ, וְלֹא יָכֹל לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ" (ז'-א').

לפי המסופר בספר מלכים עוזיהו היה מלך צדיק חוץ מהכניסה אל ההיכל. יותם היה מלך צדיק שלא היה כמוהו, המלך הטוב ביותר שהיה ביהודה לכל אורך תקופת בית ראשון. אח"כ קם אחז שהיה מלך רשע, שאחז את דלתות בית המדרש, כלומר, לא רצה שילמדו תורה.

הייתה קואליציה בין מלך ארם לבין מלך ישראל והיא לא הצליחה. באותם הימים ממלכת אשור מתחילה לעלות וממלכת מצרים נמצאת בחולשה. ארם שגובלת באשור זקוקה להתחזקות ויש לה צורך בקואליציה מול אשור. כדי שהקואליציה תהיה חזקה כדאי לארם לספח גם את ממלכת יהודה, כדי שתיווצר אימפריה אלטרנטיבית לאשור. הנביא ישעיהו דיבר על גוי, אשור, שיבוא מרחוק ויעשה פה מהומות. כולם מרגישים את העלייה של אשור ואת הצורך להקים כוח נגדי.

שאלה: הנבואה לא התקיימה בזמנו של אחז.

תשובה: בזמנו של אחז אשור עוד לא הגיע. אבל ייתכן שישעיהו דיבר על כך. רואים כבר את הכוחות שעולים. לא צריך לחכות עד שיגיעו.

 

"וַיֻּגַּד לְבֵית דָּוִד לֵאמֹר, נָחָה אֲרָם עַל אֶפְרָיִם, וַיָּנַע לְבָבוֹ וּלְבַב עַמּוֹ, כְּנוֹעַ עֲצֵי יַעַר מִפְּנֵי רוּחַ" (ז'-ב').

"בית דוד" - הכוונה היא למנהיג הפוליטי אחז. זהו ביזיון לאחז שלא נוקבים בשמו.

"נחה" - חנה. ארם מסתמך על אפרים. הם באים ביחד.

אחז מפחד. אין לו ביטחון בה' כי הוא לא עובד את ה', והוא אפילו עובד נגדו. לכן שהוא רואה כוח חזק, אין לו על מי להישען ולכן הוא מתיירא. ישעיהו אומר לו: "אתה בית דוד, למה אתה מפחד מהם?"

 

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְשַׁעְיָהוּ, צֵא נָא לִקְרַאת אָחָז, אַתָּה וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ, אֶל קְצֵה תְּעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֶל מְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס" (ז'-ג').

"נא" - עכשיו. 'בשר נא' - שלא ממתינים שיתבשל. 'הושענא' - הושע עכשיו.

"שאר ישוב" - בנו של ישעיהו. זהו שם אופטימי. אחרי כל הצרות יישאר משהו בארץ, ככתוב: "בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ" (ו'-י"ג).

"הברכה העליונה" - כלומר, יש גם בריכה תחתונה. אחז יצא לתעלת הבריכה העליונה מסיבות אסטרטגיות. הוא שמע שצבא מתקרב אל ירושלים ודואג לאספקת המים. ישעיהו פוגש אותו שם.

"שדה כובס" - מקום שבו מכבסים.

 

"וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט, אַל תִּירָא, וּלְבָבְךָ אַל יֵרַךְ מִשְּׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים הָאֵלֶּה בָּחֳרִי אַף רְצִין וַאֲרָם וּבֶן רְמַלְיָהוּ" (ז'-ד').

"זנבות האודים העשנים" - הם מעלים הרבה עשן אבל זה כבר הסוף. האודים הם בסוף השריפה.

"בן רמליהו" - שקוראים למישהו על שם אביו בלבד בלי להזכיר את שמו זהו ביטוי של זלזול.

לא צריך להתיירא מפקח וממלך ארם. הם כמו שני זנבות שעושים הרבה רושם אבל הם בעצם כלום.

 

"יַעַן כִּי יָעַץ עָלֶיךָ אֲרָם רָעָה, אֶפְרַיִם וּבֶן רְמַלְיָהוּ לֵאמֹר. נַעֲלֶה בִיהוּדָה וּנְקִיצֶנָּה, וְנַבְקִעֶנָּה אֵלֵינוּ, וְנַמְלִיךְ מֶלֶךְ בְּתוֹכָהּ אֵת בֶּן טָבְאַל" (ז'-ה',ו').

"בן טבאל" - יש כמה פירושים:

1. כינוי מזלזל לפקח בן רמליהו. 'טוב אל' - אין בו טוב.

2. 'טבאל' באותיות אלב"ם 'רמלה' - רמליהו.

3. יתכן שהשם קשור לבית טוביה, משפחה מעבר לירדן שמוזכרת כבר בספר שופטים "ארץ טוב" ואחר כך הם פועלים בימי בית שני. כתוב בתורה: "לא תדרוש טובתם". יתכן שרצו להעמיד מישהו מעבר לירדן.

 

"כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה': לֹא תָקוּם וְלֹא תִהְיֶה. כִּי רֹאשׁ אֲרָם דַּמֶּשֶׂק, וְרֹאשׁ דַּמֶּשֶׂק רְצִין, וּבְעוֹד שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה יֵחַת אֶפְרַיִם מֵעָם" (ז'-ז',ח').

ארם יישאר בדמשק, ומאפרים אין מה לפחד. ממלכת אפרים בטלה לאחר פחות שנים. אחרי פקח בן רמליהו מלכו רק פקחיה והושע בן אלה. גלות ישראל התרחשה בימי חזקיהו בנו של אחז. ישעיהו מצטט נבואה קדומה. אפרים עומד להיכרת, אז אין מה לפחד.

 

"וְרֹאשׁ אֶפְרַיִם שֹׁמְרוֹן, וְרֹאשׁ שֹׁמְרוֹן בֶּן רְמַלְיָהוּ. אִם לֹא תַאֲמִינוּ, כִּי לֹא תֵאָמֵנוּ" (ז'-ט').

הנביא אומר שהעם לא מאמין לו כי הם בעצמם אנשים לא אמינים, אבל למעשה הקב"ה דואג לירושלים יותר ממנהיגיה.

 

"וַיּוֹסֶף ה', דַּבֵּר אֶל אָחָז לֵאמֹר. שְׁאַל לְךָ אוֹת מֵעִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ, הַעְמֵק שְׁאָלָה, אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה" (ז'-י', י"א).

"וַיּוֹסֶף ה' דַּבֵּר אֶל אָחָז לֵאמֹר" - הקב"ה מסר את דברו אל אחז דרך הנביא ישעיהו. הדברים נכתבו בפסוק בלשון קיצור ועל כן לא נכתבה בפסוק הפניה אל ישעיהו. ניתן לראות זאת מהקשר הפסוק בפרק, אשר מופיע כהמשך של שיחה בין אחז לישעיהו.

ישעיהו פונה אל אחז ומורה לו לבקש אות מעם ה'. הוראה זו של ישעיהו מופיע על רקע הנכתב בפסוק הקודם: "וְרֹאשׁ אֶפְרַיִם שֹׁמְרוֹן, וְרֹאשׁ שֹׁמְרוֹן בֶּן רְמַלְיָהוּ; אִם לֹא תַאֲמִינוּ, כִּי לֹא תֵאָמֵנוּ". בפסוק זה נרמז כי בקרב ראשי הנהגת ממלכת יהודה רווח חוסר אמונה. על כן פונה הנביא אל המלך ואומר: "על מנת שתיווכחו שדברי אינם דברים ריקים שאלו לכם אות וסימן".

"שְׁאַל לְךָ אוֹת, מֵעִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ; הַעְמֵק שְׁאָלָה, אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה" - הדרך הפשוטה להבנת הוראת הנביא היא: 'בקש אות בארץ (העמק) או בשמים (הגבה)'. עם זאת ניתן להבין מבין המילים רובד רוחני יותר של הוראת הנביא באופן הבא: 'תוכל לבחור אות שיבוא מנקודה גבוהה - כגון התגלות בחלום, או אות שיבוא מנקודה נמוכה - כגון מהשאול והמתים'.

 

"וַיֹּאמֶר אָחָז: לֹא אֶשְׁאַל וְלֹא אֲנַסֶּה, אֶת ה' " (ז'-י"ב).

תגובת אחז לבקשת ישעיהו חריגה בסגנון התנכי, ובספרות העתיקה. התגובה מביעה אדישות והתעלמות מהוראת הנביא. בתגובתו מבטל אחז את שליחות הנביא ולא נותן ממשות לדבריו. יתכן כי ניתן לראות בתגובה זו את ראשית האתאיזם.

שאלה: האם מותר היה לאחז לנסות את ה'?

תשובה: לנביא יש סמכות להורות בהוראת שעה לעבור על מצוות ה'. במידה שהנביא מצווה כך אנו מחויבים לשמוע בקול הנביא. להוראה זו ישנם גדרים בהלכה לדוגמא: אסור לשמוע לנביא המורה לעבוד עבודה זרה. לכן אחז חייב היה לשמוע בקול הנביא.

שאלה: האם בהוראת הנביא היה ציווי או הצעה?

תשובה: מתגובת הנביא ניתן לראות כי אינו מרוצה מתגובת אחז. ולכן ניתן להסיק כי אחז לא מילא אחר ציווי הנביא.

 

"וַיֹּאמֶר: שִׁמְעוּ נָא, בֵּית דָּוִד, הַמְעַט מִכֶּם הַלְאוֹת אֲנָשִׁים, כִּי תַלְאוּ גַּם אֶת אֱ-לֹהָי" (ז'-י"ג).

בפניית ישעיהו לאחז בפסוק י"ג, משתמש הנביא בביטוי "בית דוד". השימוש בביטוי זה נובע מכבוד המלך, שכן פנייה ישירה אל מלך נחשבת כחוסר כבוד. סיבה נוספת לשימוש בביטוי "בית דוד" נובעת מכך שבתשובתו דורש הנביא מהמלך לנהוג כראוי למלך מבית דוד. במציאות בה נאמרו הדברים, כאשר הממלכה בסכנה והמלך חושש ממלחמה, נדרש המלך לנהוג כמנהיג ציבור, ולא כאדם פרטי העונה לדרישת הנביא על פי גחמותיו ומשחקי הכבוד הפרטיים שלו.

"שמעו נא" - בפנייתו אל אחז, קורא הנביא: "שמעו נא". למלה 'נא' ישנן שתי משמעויות בשפה המקראית, הראשונה - מילת בקשה, השנייה - "עכשיו". משמעות המילה כמילת בקשה פחות שכיחה בשפה המקראית. בפסוקנו, משמעות המילה היא "עכשיו". הנביא פונה אל המלך ואומר: "אתם לא מעוניינים באותות, עכשיו שמעו מה קורה".

"המעט מכם" - זהו ביטוי בלשון המקרא המבטא קל וחומר. בפסוק זה ניכר כי יש לנביא ביקורת על צורת השלטון של אחז. ישעיהו הנביא מלא ביקורת כלפי השופטים והמנהיגים על שעושקים את העם אותו מכנה בפסוק "אנשים". בפסוק פונה הנביא ושואל האם עכשיו תנסו לעשוק גם את ה'?

 

"לָכֵן יִתֵּן ה' הוּא, לָכֶם אוֹת: הִנֵּה הָעַלְמָה, הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן, וְקָרָאת שְׁמוֹ, עִמָּנוּ אֵל" (ז'-י"ד).

"לכן" - המילה 'לכן' בשפה המקראית משמשת לרוב בלשון שבועה. הנביא נשבע כי מכיוון שהמלך לא בחר אות, ה' יביא אות. האות המדוברת מפורטת בהמשך הפסוק ובפסוקים הבאים.

"הִנֵּה הָעַלְמָה, הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן" - 'עלמה' פירושה אשה צעירה. מצורת הכתיבה משמע שהייתה שם אשה צעירה בהריון. ישנן מספר דעות מי הייתה אותה העלמה. יש אומרים כי זו אחת מנשות אחז, או אחת משפחותיו. דעה נוספת היא כי מדובר באשתו של הנביא ישעיהו.

שאלה: האם פירוש המילה 'עלמה' אינו אשה בתולה?

תשובה: 'עלמה' פרושה אשה צעירה. מקור הטעות היא בפירוש הנוצרי שנובע מכך שבתרגום השבעים תורגמה המילה 'עלמה' ל'פרטנה' אשר פרושה 'בתולה' ביוונית. מכך ראו הנוצרים רמז לכך שבתולה תכנס להריון. מקריאת הפסוק בהקשרו עולה כי מדובר בתיאור מצב קיים בארמון ועל כן ברור כי מדובר באישה צעירה אשר היא כבר הרה.

"וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל" - 'קראת' - לשון עתיד נקבה, פירוש המילה היא 'תקרא'. שמות הילדים משקפים את הלך הרוח של התקופה. בתקופות בהם אירעו מאורעות שמחים שמות הילדים ביטאו שמחה ותקווה, ולהיפך בתקופות קשות לעם. הנביא נותן סימן לכך שנבואתו לטובת ממלכת יהודה על נפילת רצין ובן רמליהו תתגשם. התקופה הטובה שתהיה בזמן שייוולד הילד תתבטא בכך שהבן ייקרא בשם 'עמנו  אל'.

שאלה: מדוע ייקרא 'עמנו אל' אם תאבד ממלכת ישראל בתקופה זו, והרי זו פורענות?

תשובה: הנבואה מתייחסת לממלכת יהודה בתקופה שממלכת ישראל איימה עליה, לכן מפלת ממלכת ישראל תורגש כישועה לממלכת יהודה. זאת למרות שמבחינה כלל ישראלית יהיה חורבן.

שאלה: מה עניין העברת דבר נבואה על ידי קריאת שמות ילדים הנפוץ בספר ישעיהו?

תשובה: ילד הוא תזכורת חיה. אנשים ימשיכו לפגוש אותו במשך חייו ולהתעניין בסיבה למתן שמו, וכך ימשיך להיזכר האירוע על שמו נקראו. כמו כן הבאת ילדים וקריאתם בשם מורה על כך שיש תקווה.

 

"חֶמְאָה וּדְבַשׁ, יֹאכֵל לְדַעְתּוֹ מָאוֹס בָּרָע, וּבָחוֹר בַּטּוֹב" (ז'-ט"ו).

"חמאה ודבש" - אלו מאכלים המעידים על שפע בעולם העתיק. ישנן חילוקי דעות מה זו החמאה. יתכן כי מדובר בשומן החלב אשר גם בימנו נקרא חמאה. סברה אחרת היא כי מדובר במאכל חלב חמוץ - הנקרא יוגורט בימנו.

"יֹאכֵל לְדַעְתּוֹ מָאוֹס בָּרָע, וּבָחוֹר בַּטּוֹב" - את המאכלים המדוברים יאכל כאשר יגיע לגיל אשר עומד על דעתו, שזהו ביטוי לגיל היגמלו מאמו, בעולם העתיק גיל שנתיים וחצי - שלוש.

 

"כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר, מָאֹס בָּרָע - וּבָחֹר בַּטּוֹב: תֵּעָזֵב הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה קָץ, מִפְּנֵי שְׁנֵי מְלָכֶיהָ" (ז'- ט"ז).

פסוק ט"ז הינו הפסוק בו מתוארת האות עצמה.

 

"יָבִיא ה' עָלֶיךָ, וְעַל-עַמְּךָ וְעַל-בֵּית אָבִיךָ, יָמִים אֲשֶׁר לֹא-בָאוּ, לְמִיּוֹם סוּר-אֶפְרַיִם מֵעַל יְהוּדָה: אֵת, מֶלֶךְ אַשּׁוּר" (ז'-י"ז).

בפסוקים מתואר מהלך היסטורי אשר מתחלק לשלושה שלבים, הראשון והאחרון הם מהלכי הצלה מצד ממלכת יהודה. שלושת השלבים:

א. ממלכת אשור יבלע את ממלכות הצפון (ארם וישראל) - כך יוסר האיום הנוכחי על ממלכת יהודה.

ב. ממלכת אשור תמשיך לנסות לכבוש את ממלכת יהודה.

ג. ממלכת אשור תסור מעל יהודה.

היסטורית, המתואר בפסוק י"ז לא התרחש בימי אחז כי אם בימי בנו.

מכל הנ"ל ניתן ללמוד כי הנביא נותן שתי אותות.

1. כאשר הילד ייולד הוא יקרא 'עמנו אל'. שם זה יינתן לו בעקבות ניצחון אשור על ממלכות הצפון ותשועת ממלכת יהודה.

2. הילד יאכל דבש וחמאה בשפע שיהיה לאחר שאשור תסור מעל יהודה. אות זו לא התקיימה בימי אחז כי אם בימי בנו.

שאלה: מדוע לא התגשמה הנבואה כפי שנובאה?

תשובה: הנבואה התגשמה באופן שמתגשמות הנבואות. נבואות, ובעיקר נבואות אשר הינן באופן מלא או חלקי נבואות פורענות, מתקיימות לעיתים באיחור. את פסוק י"ז אשר בו מופיע "יביא ה' עליך ועל עמך ועל בית אביך" ניתן לפרש כאפשרויות לקיום הנבואה: 'יביא ה' עליך, או על עמך, או על בית אביך את הנאמר בנבואה'.

שאלה: האם מדובר פה בנבואות פורענות?

תשובה: בפסוקים ה' מביא פעמיים את מלך אשור, פעם אחת לטובת ממלכת יהודה והשני לרעתה, לכן מדובר בנבואה שחלקה פורענות.

 

"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יִשְׁרֹק ה' לַזְּבוּב, אֲשֶׁר בִּקְצֵה, יְאֹרֵי מִצְרָיִם; וְלַדְּבוֹרָה אֲשֶׁר, בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר" (ז'-י"ח).

"והיה" - המילה 'והיה' מבטאת עתיד בלשון שמחה. על פי הסבר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, המילה 'ויהי' מבטאת לשון צער ולעומתה 'והיה' מבטאת לשון שמחה. הסברו של הרב הוא כזה : ללא וא"ו ההיפוך המילה 'יהי' בפרושה תיאור זמן עתיד, לעומת המילה 'היה' המבטאת זמן עבר. תוספת וא"ו ההיפוך הופכת את משמעות 'יהי' ל - 'ויהי' - לשון עבר כשהעתיד הופך לעבר אשר אינו ניתן לשינוי הדבר מבטא צער. לעומת זאת תוספת וא"ו ההיפוך למילה 'היה' והפיכתה ל-'והיה' לוקחת את העבר והופכת אותו לעתיד אשר הוא מלא תקווה, שינוי זה משמש ללשון שמחה.

"ביום ההוא" - ביטוי סתום אשר מביע זמן עתיד. בפסוקים הנידונים הביטוי מכוון אל סוף המאורעות העתידים להתרחש בעתיד הקרוב.

"ישרק" - יקרא ויביא מרחוק. בחירת ישעיהו במילה זו אינה מקרית, ניתן לראות בסדר האותיות בשורש הפועל ש - ר - ק רמז על כך שמדובר בקריאה לדבר רחוק. האותיות הן אותיות עוקבות בסדר עולה של האותיות האחרונות מלבד האות ת' של אותיות הא"ב. האדם נמצא באות א' והשריקה מביאה אליו דבר מהקצה המרוחק ממנו.

בפסוק י"ח הנביא מזכיר את הזבוב והדבורה כבאים מארצות שונות. הזבוב אשר הינו בעל חיים בזוי הנמשך למקומות מלוכלכים יבוא מארץ מצריים. שיוך הזבוב למצריים מבטא זלזול בממלכה זו. הדבורה אשר הינה בעל חיים אשר מחפש צוף מחד ועוקץ מאידך, יבוא מאשור אשר הינה ממלכה חזקה ומסוכנת.

 

"וּבָאוּ וְנָחוּ כֻלָּם בְּנַחֲלֵי הַבַּתּוֹת, וּבִנְקִיקֵי הַסְּלָעִים; וּבְכֹל, הַנַּעֲצוּצִים, וּבְכֹל, הַנַּהֲלֹלִים" (ז'-י"ט).

"בתות" - שטחי אדמה לא מעובדים.

"נעצוצים ונהללים" - סוגי צמחים קוצניים.

פירוש הפסוק הוא כי העמים הנזכרים בפסוק הקודם, יגיעו לשטחים אשר אינם מעובדים. הסיבה שהארץ לא תעובד מופיעה בהמשך. שם מתואר כי בתקופת חזקיהו הארץ תיעזב, ומסבירים חז"ל שהסיבה לכך היא שהעם יעסוק בלימוד תורה במקום בעיבוד האדמה.

 

"בַּיּוֹם הַהוּא יְגַלַּח אֲ-דֹנָי בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה בְּעֶבְרֵי נָהָר, בְּמֶלֶךְ אַשּׁוּר, אֶת הָרֹאשׁ, וְשַׂעַר הָרַגְלָיִם; וְגַם אֶת הַזָּקָן, תִּסְפֶּה" (ז'-כ').

"תער השכירה" - תער שכור. מכיוון שבעבר לא התגלחו באופן יומיומי, בימים שאדם רצה להתגלח הוא שכר תער.

"שער הרגליים" - שיער הערווה. המונח 'עברי הנהר' משמש כביטוי לארצו של מלך אשור.

גילוח השיער המתואר בפסוק מבטא ביזיון למלך אשור. בתרבות האשורית מקובל היה לגדל זקן ארוך. במסכת סנהדרין מובא שכאשר סנחריב, מלך אשור, הפסיד ומתו לו 185 אלף חיילים, נגלה אליו הקב"ה וגילח לו את שיער הזקן והרגלים על מנת שישנה את הופעתו לפני המפגש עם הורי החיילים. גידול הזקן מסמל את הפראיות והאגרסיביות הטבעית. גילוח הזקן מסמל את שליטת האדם בטבע והפחתת כח האלימות. גילוח שיער הראש, הרגליים והזקן המתואר בפסוק בא לסמל את העלמות האלימות האשורית לשעתה.

 

"וְהָיָה, בַּיּוֹם הַהוּא; יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר, וּשְׁתֵּי צֹאן. וְהָיָה, מֵרֹב עֲשׂוֹת חָלָב יֹאכַל חֶמְאָה: כִּי חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל, כָּל הַנּוֹתָר בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (ז'-כ"א, כ"ב).

פסוקים כ"א-כ"ב מתארים את השפע הכלכלי שיהיה בארץ. יספיקו לאדם עגלת בקר אחת ושתי צאן על מנת שיהיה שפע חלב אשר ישמש גם לעשיית חמאה שהינה סמל לעושר. העושר הכלכלי שיהיה ינבע חלקית מכך שתישאר ביזה רבה מהאויב אשר ייסוג וכך האדם לא יצטרך להתאמץ בעבודה רבה.

 

"וְהָיָה, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה כָל מָקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֶלֶף גֶּפֶן, בְּאֶלֶף כָּסֶף: לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת, יִהְיֶה. ַּחִצִּים וּבַקֶּשֶׁת, יָבוֹא שָׁמָּה: כִּי שָׁמִיר וָשַׁיִת, תִּהְיֶה כָל הָאָרֶץ. וְכֹל הֶהָרִים, אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן לֹא תָבוֹא שָׁמָּה, יִרְאַת שָׁמִיר וָשָׁיִת; וְהָיָה לְמִשְׁלַח שׁוֹר, וּלְמִרְמַס שֶׂה" (ז'-כ"ג, כ"ד, כ"ה).

פסוקים כ"ג-כ"ה ממשיכים בתיאור השפע הכלכלי שיהיה. בעקבות השפע הרב לא יהיה צורך בעיבוד האדמה. כתוצאה מכך יתרחש המתואר בפסוקים: צמחי בר (כגון שמיר ושית) יצמחו בשטחים החקלאיים, השטחים יהפכו לשטחים פראיים אשר חיות הבר יהלכו בהם. לכן כניסה לשטחים אלו תהיה מסוכנת ויזדקקו לכלי נשק.