הרב אורי שרקי

פרקי אבות (א'-י"ז) - "כל ימי גדלתי בין החכמים..."

מתוך סיכומי שיחות הרב על מסכת אבות בערוץ 7

שיכתוב ועריכה: ניסן יואלי




"שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר: כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא."

מי הוא "שמעון בנו" בעל המשנה הזאת? אם נחבר את זה למשנה הקודמת, שנאמרה ע"י רבן גמליאל, הרי שלפנינו רבן שמעון בן גמליאל, וכך פרשו רוב המפרשים. אלא שיש כאן קושי, שהרי המשנה הבאה, ג"כ נאמרה ע"י רבן שמעון בן גמליאל, ושם מתחילה במילים "רבן שמעון בן גמליאל אומר". אם כן מדוע קראו לו בהתחלה שמעון בנו? יש אומרים שהמשנה הראשונה נאמרה בצעירותו, והשניה בבגרותו. אבל יתכן גם לומר שהדברים האלה נאמרו פשוט על שמעון בנו של הלל, וכך יש להפוך את הסדר של המשניות ולומר "שמעון בנו" - של הלל "אומר כל ימי גדלתי בין החכמים", ואז לפי זה רצף הנשיאים מהלל ושמעון ורבן גמליאל נשמר, שלא כקושיית המפרשים.

מה אומר שמעון בנו, בין שהוא בנו של הלל ובין שהוא רבן שמעון בן גמליאל? "כל ימי גדלתי בין החכמים" - אדם שגדל בין החכמים שומע דעות שונות. אדם שגדל אצל חכם אחד - לַמד רק דבר אחד. ולכן איננו צריך לשתיקה, הוא פשוט חוזר על דברי רבו. כמו שמצאנו בגמרא על רבי אלעזר שכאשר היה מלמד תורה, לא היה צריך לומר, ואפילו לא מצד הדרך ארץ, שדבריו הם דברי ר' יוחנן. מכיוון שהוא היה תלמידו המובהק של ר' יוחנן הרי כל דבריו של ר' אלעזר הם בעצמם דברי רבו. מה שאין כן מי שגדל בין החכמים ששומע דעות שונות, איננו מוצא לגוף טוב אלא שתיקה. השתיקה ראויה לו כדי שיבלעו בקרבו כל הדעות השונות כך שהוא יוכל מתוך יישוב הדעת להכריע ביניהן או למזג ביניהן. כמו כן הביטוי כאן "ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה", או "אלא שתיקה", צריך לומר שהדברים נאמרים דווקא כלפי הגוף. אדם שלמד אצל החכמים מבין שהגוף ראוי לו השתיקה, מה שאין כן הנפש, שלא ראויה לה השתיקה אלא אדרבא הדיבור. לכן הגוף ישתוק, והפה ידבר. הנפש תהגה. אבל אם כך, רוממנו את ערך הלימוד הרבה מאד. לכן מוסיף שמעון את התוספת: "ולא המדרש עִקר, אלא המעשה", אף על פי שאין ראוי לגוף אלא שתיקה, אבל אין זה אומר שאין לגוף ראוי - המעשה.

"וכל המרבה דברים - מביא חטא". אם תרבה בדברים, עלול אתה להגיע לידי חטא. הדבר לכאורה תמוה, לכאורה הדיבור הוא זה שמאפשר לנו לברר את האמת. אבל כאן הדברים אמורים כלפי הריבוי של הדיבור, שהאדם מדבר יותר מכדי מעשיו, ואז חכמתו מרובה ממעשיו, ומי שחכמתו מרובה ממעשיו, בהכרח מגיע בסוף לידי חטא, משום שאין לו כלים כדי לקלוט בקרבו את חכמתו. על כגון דא אמר לנו שמעון: "כל המרבה דברים, מביא חטא".

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)