הרב אורי שרקי

חנוכה - מהבעש"ט עד מתתיהו

מרחשוון תשע"ח




חודש כסלו כולל בתוכו שני מועדים מיוחדים שהם כמעט הופכיים זה לזה מהותם. האחד, ימי יט-כ בכסלו שהתפרסמו בדורות האחרונים כ"ראש השנה לחסידות" [1] והשני, ימי חנוכה, המציינים ש"חזרה מלכות לישראל" (רמב"ם הלכות חנוכה פ"ג ה"א). על פניו כל מועד מתמקד בעניין השונה מזולתו. החסידות של רבי ישראל בעל שם טוב מעלה על נס את הקדושה השורה בקרבו של כל יחיד מישראל באשר הוא, ומחנכת לדבקות של הפרט בבורא על ידי תפילה שמחה ודבקות חווייתית בצדיקים. כל כולה קדושת הפרט.

לעומתה מהווה חג החנוכה שיא של תודעה לאומית. חידוש הממלכה היהודית על ידי מתתיהו ובניו, הלוחמים על ידי כוח צבאי מאורגן נגד השלטון היווני-סלווקי בארץ ישראל, מהוה הטרמה למעשה גיבורי המחתרות המכוננים בדורותינו את מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו המדינית. כולו קדושת הכלל. כמו ביקשה ההשגחה ההיסטורית העליונה על ידי סמיכת מועדים אלה זה לזה לציין שמהלך הגאולה הינו מעבר מהפרט אל הכלל.

אבל העיון המעמיק והחודר יברר לנו שלא כך הם פני הדברים, כי אם "כלל שהוא צריך ופרט שהוא צריך לכלל". דווקא רבינו הגדול הראי"ה קוק, המעלה על נס את קדושת הכלל כיסוד לגאולה הוא המברר מתוך כך את ערכו של הפרט בכל תוקפו. בדיון על ההשגחה הפרטית (גנזי ראי"ה ו, עמ' 16) לומד הרב מהמשטר הפוליטי על דרכי ההשגחה העליונה: "ועתה הננו רואים שההשלמה החברותי[ת] היא הנותנת עם כל כללותה ערך הגון וחשוב לכל פרט יחידי, ומזה אנו יכולים לדעת שההשגחה הא-לוהית היא בוודאי על פי היותר מובחר ונישא שבמשטרים, אין בה שום חילוק בין פרט וכלל".

אך מלבד השוויון של הכלל ושל הפרט בפני ההשגחה, ישנם צדדים של עדיפות הפרט על הכלל, והוא בהויה של גן עדן:

"ירושלים, ונקודת ציון ביחוד, תורה על שיבת המין האנושי למרומי מצבו ביחש להעמים שכבר נתפלגו, שישובו לחטיבה טובה וטהורה. אמנם גדול ממנה הוא גן עדן, שישוב המין האנושי לגובה מעלתו בפרטיו, עד שלא יהיה צריך שום לימוד והדרכה, ולא עזרת קיבוץ, כי אם לחיות בגן עדן, לעובדה ולשומרה, בתור טיול ועונג מורחב הממלא את החומר והרוח עדנים" (קבצים מכתב יד קדשו כרך ב, עמ' צז). "השבת כללות האדם לטהרתו הא-לוהית, שהיא למעלה מכל חילוק לאומים, הוא יסוד גן עדן, שהוא עומד למעלה מעולם הזה" (שם, עמ' קנז).

אבל בעולם הזה, כלומר במהלך ההיסטוריה של העמים, יש מעלה לכלל על הפרט, בתור הכוח העיקרי המניע את גלגל החיים:

"העלאת כנסת ישראל במדרגה העליונה כל זמן שיש חילוק עמים בעולם, זאת היא מדרגת נקודת ציון" (שם, ואורות עמ' קמג).

בדברים קצרים אלה, מגלה לנו הרב את השורש של ההשתוקקות לקדושת הפרט בעידן הבעש"ט, ואף בימינו, ימי גאולת הכלל. זוהי אינטואיציה של הארת גן עדן, הצופה לימי העתיד של העולם המושלם.

נראה שיש לסוגיה זו קשר הדוק לויכוח הנפוץ בדור האחרון בין בעלי התפיסה המהותנית (אסנציאליזם) לבין זו הקיומית (אקזיסטנציאליזם). הקיומיים סבורים שאין האדם אלא סך פעולותיו. לפי זה נבחנת מעלתו של האדם לפי יחסו לזולתו, התחום המכונה בספרותנו "בין אדם לחבירו". על רקע זה יש להבין את המרכזיות של הנוסחה "רצון לקבל לעומת רצון להשפיע" במשנתו של הרי"ל אשלג, בעל "הסולם", ובתחום הפילוסופיה, את העמדת האתיקה בראש היהדות במשנתו של עמנואל לוינס, כשהאדם מוגדר לפי הכרתו את האחר. לפי הלך מחשבה זה, ההזדקקות של בני האדם לזה הכרחית היא לשם השלמת הזהות. לעומת זאת, אך לא בניגוד לזאת, יש דגש מיוחד במשנתו של הראי"ה על הערך העצמי של נשמת האדם, המהווה מקור דעת פנימי , מלבד מקורות השכל והרגש. לפי זה מובן שלעתיד לבוא יוכל האדם ללמוד דעת א-לוהים מתוך נשמתו פנימה ללא צורך באינטראקציה עם הסובב, מה שיעלה את ערך הפרט למעלה עליונה, כשכל יחיד יוכל לומר בפה מלא: בשבילי נברא העולם.

על מנת להגשים את החזון הגדול הזה שעליו ניבא ירמיה לאמור: "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמור דעו את ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" (ירמיה לא, לג), יש הכרח לרכז את שפע החיים של האנושות בקרב האומה הישראלית, על ידי ממלכה מפותחת:

"למען דעת, שלא רק יחידים חכמים מצוינים, חסידים ונזירים ואנשי קדש, חיים באור האידיאה הא-להית, כי גם עמים שלמים, מתוקנים ומשוכללים בכל תקוני התרבות והישוב המדיני עמים שלמים, הכוללים בתוכם את כל השדרות האנושיות השונות, מן רום האינטליגנציה האמנותית, הפרושית, המשכלת והקדושה, עד המערכות הרחבות, הסוציאליות, הפוליטיות והאקנומיות, ועד הפרולטריון לכל פלגותיו, אפילו היותר נמוך ומגושם" (אורות, עמ' קד).

רק אחרי השלמת החזון המשיחי המדיני, יבוא התור של ההארה העצמית של היחיד. על כך כתב רבינו הרצי"ה:

"יש עוד מקום לחזיון העתידי, שלעתיד לבוא אין כלל אכילה ושתיה, שבזמן אחרית הימים יחד עם ההשתלמות הקוסמולוגית האוניברסלית היותר גדולה ומקפת, תתעלה התכונה האינדיבידואלית דוקא גם היא בשלמות, ואין מקום אז לקבלת של פרט אחד מחבירו אלא לכלכלה בריאה ושלמה מתוך יניקת השפע האינדיבידואלי העצמי המקורי בלי זיקת סיוע פרטי אחר, רק שמתוך השפע החיוני הכללי, ההנאה מזיו השכינה, שהיא תמלא את ההספקה השלמה של החיים וההויה" (אור לנתיבתי, עמ' רמז).

תורת החסידות הרגישה שעל גבי הקומה הבסיסית של קדושת הכלל, המאירה את שמי ההסטוריה האנושית, תופיע התביעה להתעצמות הקדושה הכללית עד הפרט היותר מפורט. לכן בתוך עומק הגלות, בשעה שהחיים הכלליים של האומה לא יכלו לבוא לידי ביטוי מדיני ממשי, פיתחה היא את עולם הדבקות הפנימי של היחיד, כדי להוסיף אותו לאוצר הכלל לקראת התחדשות החיים המדיניים בימי שיבת ציון. ראש השנה לחסידות בחודש כסלו, הוא בעצמו הכנה לחג הלאומי הגדול של החודש, חג החנוכה שבו חזרה המלכות לישראל.

 


 

[1] ביום י"ט בכסלו הוא הילולא להמגיד ממזריטש ויום שחרורו של מייסד שושלת חב"ד, האדמו"ר הזקן, מהכלא הרוסי. יום זה כבר צויין כבעל אופי מיוחד עוד בימי הראשונים. עיין שו"ת מן השמים, מהדורת ר"ר מרגליות עמ' נב.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)