הרב אורי שרקי

וירא - ישמעאל (סיכום שיעור)

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




ישמעאל - זהו שם של בנו של אברהם אבינו, זוהי שמה של אומה, וזוהי שמה של דת האסלאם.

בתורה מופיע ישמעאל בעיקר כבנו של אברהם אבינו. זהו זרעו הראשון, וכפי שעולה מן הפסוקים חיבה גדולה רחש אברהם לישמעאל עד לכדי תחושה כאילו אברהם אהב את ישמעאל יותר מיצחק.

בגיל 75 (בראשית י"ב, ד') נאמר לאברהם:

"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (שם, א').

מה עשה אברהם עד גיל 75? במדרש נאמר כי עוד בהיותו צעיר הכיר אברהם את בוראו ונלחם בעבודה הזרה, הוא גייר את האנשים ושרה גיירה את הנשים, כאשר אותם האנשים שהתגיירו מכונים בשם "הנפש אשר עשו בחרן" (שם, ה'). הרי לנו כי אברהם היה בעל השפעה גדולה והיווה אישיות מרכזית בעולם העתיק, עוד לפני שהקב"ה התגלה אליו. אולם, לאיזו דת גייר אברהם את כל אותם האנשים? לא ייתכן לומר שאברהם גייר אותם לדת היהודית, משום שהוא עדיין לא ידע כי הוא יהיה אבי האומה הישראלית. אלא היתה זו דת שתוכנה הוא אמונה באל אחד, והוא רצה שכל האנושות תלך על פי דת זו. היתה זו דת קוסמופוליטית שתוכנה הוא אמונה באל אחד שאין לו דמות הגוף.

היהדות, לעומת זאת, איננה עוסקת בקדושה השווה לכל האנושות כולה אלא בקדושה השייכת לאומה, לא קדושה פרטית כי אם קדושה לאומית. עניינה הוא להקים מדינה בארץ ולהוות דגם לעמים האחרים על מנת שיראו כיצד ניתן לחיות בקדושה לאומית.

יכולים אנו, אם כן, לומר כי הדת שבה עסק אברהם לפני ההתגלות הא-לוהית בגיל 75, היתה דת האסלאם, כלומר בשאיפה ללמד אמונה לכל באי עולם בלא כל גבולות לאומיים.

במשך 75 שנה עמל אברהם להקים דת קוסמופוליטית, אולם מגיל 75 ואילך עליו להקים אומה ולה דת ייחודית לאומית. לאברהם, כפי שעולה מן הפסוקים, היה קשה לקבל זאת:

"ויאמר ה' אל אברהם לך לך" -

כלומר, "לך לבדך" (הביטוי 'אני הולך לי' פירושו 'אני הולך לבדי'), על מנת שתקים אומה מיוחדת.

"וילך אברם כאשר דבר אליו ה' " -

כלומר, אברהם הלך לבדו -

"...וילך אתו לוט" -

שכן אברם לא נצטווה לדחות את האחרים אלא רק נצטווה שלא ליטול יוזמה ולהזמין אותם לבוא עמו, אולם אם מאן דהו יחליט מרצונו הטוב להצטרף לאברהם, אין אברהם מצווה לדחותו.

אולם בפסוק הבא נאמר:

"...ויקח אברהם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן" -

לכאורה פסוק זה סותר את קודמו. לכן חז"ל אמרו שאברהם יצא פעמיים לארץ ישראל: בפעם הראשונה הוא יצא על מנת להגשים את התכנית הא-לוהית להקמת אומה מיוחדת, ובפעם השניה יצא על מנת להגשים את תוכניתו האישית להקים דת קוסמופוליטית. אברהם חשב שאפשר להוציא אל הפועל גם את תוכניתו שלו וגם את התכנית הא-לוהית, והקב"ה כביכול נאבק עם אברהם בנושא זה, לאמור: "גוי קדוש - ולא דת קוסמופליטית!" (כך עולה מהמשך הפסוקים, ואין כאן מקום להרחיב). בסופו של דבר אברהם הסכים עם התכנית הא-לוהית, אולם לשם כך יש צורך בילדים:

"ושרי אשת אברה לא ילדה לו ולה שפחה מצרית ושמה הגר".

למה היא לא ילדה? לו! בגללו! משום שהוא עדיין לא היה בשל להוציא אל הפועל את הזהות הישראלית. אולם אברהם אבינו חשב ששרה היא זו אשר איננה בשלה, ולכן התפתה לעצתה ולקח את הגר, על מנת שלכל הפחות זהותו של אברהם תימשך בהסטוריה.

חז"ל אומרים כי הגר היתה בת פרעה מלך מצרים, בתו של מלך האימפריה הגדולה והחזקה בעולם העתיק. פרעה, אביה, כה העריך את אברהם עד אשר הורה לבתו לשמש בביתו ואפילו יוטל עליה להיות שפחת שרה!

אברהם אבינו שמח על עצתה של שרה, משום שחשב כי בדרך זו - כלומר, על ידי זיווגו עם הגר בת פרעה - יקום עם ישראל מתוך שיתוף פעולה עם האנושות כולה, ובדרך זו ישתלבו שתי התכניות הקמאיות - זו שלו, וזו של הקב"ה. משום כך אברהם חיבב את ישמעאל, משום שראה בו את הסינטזה בין הרעיון הא-לוהי בדבר אומה לבין הרעיון שלו בדבר קוסמופוליטיות.

אברהם אבינו שאף להקים את הסגולה הישראלית דרך ישמעאל, אולם מעשה זה לא הצליח:

"ואברם בן שמונים שנה ושש שנים בלדת הגר את ישמעאל לאברם" (בראשית ט"ז, ט"ז).

86 בגימטריא 'א-להים' - כלומר, מידת הדין, ולא שם הוי"ה שהוא מעל לטבע.

"ויאמר אברהם אל הא-להים: לו ישמעאל יחיה לפניך" (בראשית י"ז, י"ח).

כביכול אברהם אומר: "בלי טובות! אני מעדיף את ישמעאל על פני יצחק!"

"ויאמר א-להים: אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקמתי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו" (שם, י"ט).

הברית על הארץ (שכן ברית המילה היא ברית על ארץ ישראל) תהא דוקא עם יצחק. יצחק הוא זה שירש את הארץ ויקים בה ישות פוליטית קדושה.

"ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אתו והפריתי אתו והרביתי אתו במאד מאד, שנים עשר נשיאים יוליד ונתתיו לגוי גדול" (שם, כ').

הקב"ה אומר לאברהם: "אכן, חלק מהתוכנית שלך, אברהם, תתקיים על ידי ישמעאל" ("במאד מאד" - בגימטריא 'מוחמד', עיין פרק ב' באיגרת תימן לרמב"ם).

"ואת בריתי אקים את יצחק, אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת" (שם, כ"א).

יצחק זקוק, אם כן, לארץ ישראל, משום שיעודו הוא הקמת מדינה. ישמעאל, לעומת זאת, איננו זקוק לארץ, שכן יעודו הוא יעוד קוסמופליטי.

לאחר לידת יצחק ראתה שרה את ישמעאל "מצחק" (בראשית כ"א, ט').

"ותאמר לאברהם: גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" (שם, י').

"בני" = יצחק.

"וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו" (שם, י"א).

"בנו" = ישמעאל.

אנו רואים כי המאבק על מיהו הבן האמיתי אשר יירש את אברהם וימשיך את דרכו עודנו ממשיך.

"ויאמר א-להים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער..." -

ולא 'הבן' -

"...ועל אמתך, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, כי ביצחק יקרא לך זרע. וגם את בן האמה לגוי אשימנו, כי זרעך הוא" (שם, י"ב-י"ג).

ישמעאל איננו, אם כן, אלא בנו הביולוגי של אברהם, אך לא ממשיך דרכו.

שרה רצתה לגרש את ישמעאל מפני שהיה "מצחק". אמנם גם יצחק נקרא על שם הצחוק (שם, ו'), אלא זהו הצחוק שלעתיד לבוא: "אז ימלא שחוק פינו" - ואילו בהווה עדיין איננו יכולים למלא את פינו שחוק. ישמעאל, לעומת זאת, "מצחק" בהווה. הוא מרוצה ממצב העולם כמות שהוא - וזהו רֶשַע. (כאשר נשיא מצרים, גמאל נאצר ימ"ו, סגר את מיצרי טיראן, הוא צחק צחוק גדול ומרושע לעיני כל העולם, מפני שהיה מרוצה מההווה).

נחלקו התנאים (בראשית רבה נ"ג, י"א) מה היה צחוקו של ישמעאל. לדעת ר' עקיבא, היה זה גלוי עריות (ישנו צחוק של עריות). לדעת ר' ישמעאל, היה זה עבודה זרה (בטקסי הע"ז היו שלבים בהם היו צוחקים). לדעת ר' אלעזר, היה זה שפיכות דמים (ישנו צחוק של רצח). אולם ר' שמעון בר יוחאי דוחה את כל אלה על ידי הטיעון שלא יעלה על הדעת שישמעאל, שהיה בן 15 שנה, עשה את כל אלה בביתו של אברהם אבינו, שהיה הישיבה הכי טובה בעולם. אלא רשב"י אומר: "דבר לשבח: אין לשון הזה של צחוק אלא לשון ירושה, שבשעה שנולד אבינו יצחק היו הכל שמחים, אמר להם ישמעאל: שוטים אתם! אני בכור ואני נוטל פי שנים!" (וכן מדייק את לימודו זה מדבריה של שרה: "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני", משמע שהויכוח היה על הירושה).

ישמעאל רוצה לקבל בירושה פי שנים מיצחק בארץ ישראל - לכאורה זוהי דרישה מצויינת, והלא רשב"י דורשו לשבח...

בחוקי חמורבי נכתב שאם אשה איננה יולדת - בעלה יכול, בהסכמת אשתו, לקחת את שפחתה, והבן שייוולד לו מן השפחה הוא יהיה היורש, אלא אם כן תיפקד העקרה ואז בנה הוא זה שיירש. משום כך, על מנת שישמעאל יהיה בן הגבירה - הוא זקוק לכך שיצחק לא יהיה קיים. לכן לא מצינו בתורה שום דו-שיח בין יצחק לבין ישמעאל (לעומת זאת מצינו דו-שיח בין עשו לבין יעקב). כלומר, ישמעאל איננו משוחח עם יצחק משום שאין הוא מכיר בקיומו כלל ועיקר. זהו פירוש הביטוי "מצחק" - לא מכיר בקיומו. חז"ל מספרים שישמעאל היה זורק אבנים על יצחק ואומר: 'לא שמתי לב':

"היה ישמעאל נוטל קשת וחיצים ומורה כלפי יצחק ועושה עצמו כאילו מצחק, הה"ד כמתלהלה היורה זקים וגו' כן איש רמה את רעהו ואומר: הלא מצחק אני" (בראשית רבה נ"ג, י"א).

על פי זה הדרך טוען הקוראן כי התנ"ך אינו אלא זיוף שעשו היהודים, וכאשר יש חוסר אמינות - אין גם דו שיח בין הצדדים, עד אשר מעולם לא מצינו דיאלוג בין היהדות לאסלאם. (לעומת זאת מצינו דיאלוג בין היהדות לנצרות. בגניזה הקהירית נמצאה תשובה של הרמב"ם, שנשאל האם מותר להתווכח עם אנשי דת גויים, וענה כי עם הנצרות מותר להתווכח, מפני שהם מודים באמיתות התנ"ך, ועם המוסלמים אסור להתווכח מפני שאינם מודים באמיתותו וממילא אין כל בסיס משותף).

לישמעאל יש, אם כן, צורך לדחות כל הזמן את זהותו של יצחק. (לפני שנים ראש ממשלת אלג'יר, שנקרא 'בן בלע', נכלא ושוחרר כעבור עשרים שנה. בראיון שלאחר השחרור הוא אמר, בין היתר, כי יש לחסל את הישות הציונית אפילו עם פצצת אטום. לשאלה 'והלא דבר זה יגרור אחריו מלחמת עולם?' - ענה: 'שלילת הזהות של ישראל היא תנאי לזהותנו, הערבים').

רשב"י טען כי לא ייתכן שישמעאל יעסוק בגילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים בביתו של אברהם אבינו. אמנם לאחר צאתו מבית אברהם ישמעאל אכן עסק בחטאים אלו. ההיסטוריה הערבית מחולקת לשתי תקופות. התקופה הראשונה היא התקופה שמישמעאל המקראי ועד לאסלאם, וזוהי תקופת הבערות שבה הערבים היו עובדי עבודה זרה, מגלי עריות ושופכי דמים. התקופה השניה התחילה לפני 1400 שנה, עם קבלת האסלאם ופריקת ע"ז, ג"ע וש"ד. אמנם ישמעאל רק חזר בתשובה לפני א-להי אברהם - אך עדיין לא חזר בתשובה לפני א-לוהי יצחק, שכן עדיין ישמעאל מצחק על ארץ ישראל...

לאחר מות אברהם נאמר:

"ויקברו אתו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה" (בראשית כ"ה, ט').

רש"י מפרש: "מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו והיא שיבה טובה שנאמר באברהם". אכן, מעולם לא גלו ישמעאל ולא היו נתונים תחת שלטון זר, אלא תמיד הם היו שולטים וכל נתיניהם היו בני חסות. והנה, מאז קום המדינה, ובעיקר מאז מלחמת ששת הימים, חווים הישמעאלים, לראשונה בתולדות עמם, גלות בהם הם נשלטים על ידי יצחק - ואולי יבוא יום והם יביאו את עליונות יצחק עליהם.

כאשר שרה עינתה את הגר (בראשית ט"ז, ו') היא לא התנהגה באכזריות כלפיה, אלא נקטה במדיניות קשה - ודווקא מדיניות קשה זו היא שגרמה למלאך ולהגר להודות בגביריותה של שרה ולומר את הדברים הבאים:

"ויאמר: הגר, שפחת שרי, אי מזה באת ואנה תלכי? ותאמר: מפני שרי גברתי אנכי בורחת. ויאמר לה מלאך ה': שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה..." (שם, ח'-ט').

מוחמד ראה עצמו כממשיכם של נביאי ישראל, על כן פנה תחילה ונשא את דברו ליושבי העיר מדינה - שהיתה אז עיר יהודית - כדי שיתנו לו 'גושפנקה'. אולם אלו צחקו על דבריו (שכן היה עם הארץ ששמע פה ושם קטעי מדרשים ופסוקים, עד אשר כתב בקוראן, למשל, שמרים היתה אחות משה ואמו של יש"ו...). האסלאם היה יכול להיות דת בני נח סביב לדת משה - אלמלא גאוות בן השפחה הלז שלא קיבל את מרות בן הגבירה.

*

בנוגע לדת האסלאם:

אמנם לא כל ערבי הוא מוסלמי ולא כל מוסלמי הוא ערבי, אולם "בגדול" ישנו קשר בין הזהות הערבית לבין הדת האסלאמית.

האסלאם התפשט בארצות הנמצאות ב'אלכסון הצחיח', ממדבר גובי שבמונגוליה ועד סנגל שליד סהרה (האסלאם באירופה לא החזיק מעמד, והאסלאם במלזיה הוא אסלאם 'חפיפניקי'...). לא במקרה האסלאם שולט באקלים המדברי, מפני שהאסלאם מאמין במלכות א-לוהים מוחלטת, בפאטאליזם השולל כל בחירה חופשית מאת האדם כי, לפי האיסלאם הכתוב כבר נכתב מראש על ידי הא-לוה וממילא אין כל משמעות למעשיו של האדם. תפיסה זו מתאימה למדבר. משום כך לא נקלט האסלאם בארצות בהם האדם הצליח להתקדם ולהתפתח.

האסלאם מבטא את מידת הדין (תרגום המילה העברית 'דת' לערבית פירושו 'דין'). המלאך שגילה את הקוראן למוחמד (כפי שהם טוענים) היה גבריאל - כאשר ביהדות גבריאל הוא מלאך מידת הדין.

כל אומה מפתחת את דתה ביחס לערכים שחסרים לה: הגויים באירופה הם רוצחים, מצאצאי הרומאים והגרמאנים - לכן הם אימצו דת שעניינה הוא האהבה והחסד. אנשי המזרח התיכון, לעומת זאת, הינם גזלנים ומגלי עריות (שזה חסד חסר כל גבולות) - לכן הם אימצו דת שעניינה הוא הדין.

ישראל, להבדיל, מאמין ב"ה' אחד", באחדות הכל (משמע כי מה שחסר לנו זו האחדות...).

הטענה הרשמית של האסלאם היא כי זוהי דת הפונה לכל האנושות כולה, אולם אם האסלאם היא כל כך אוניברסלית - מדוע היא כל כך ערבית?! הלא ההוכחה בדת האסלאם לאמיתות הקוראן היא שהוא כתוב כל כך יפה שרק א-לוהים יכל לכתוב זאת... אולם אדם זר איננו יכול לדעת אם אכן כך הוא, מפני שאינו יודע ערבית, ומאחר ואין הוא מעורה בתרבות הערבית, ממילא אינו רגיש לסגנון ה'נפלא'. לפי זה, צריך להיות ערבי כדי להפגש אם 'א-לוהיות הקוראן', בסתירה לאוניברסליות המוצהר.

האסלאם הוא, אם כן, דת כובשת ולא דת מגיירת. כלומר, לא חשוב להם שהנתינים שלהם יהיו מוסלמים, אלא חשוב להם שהאסלאם ישלוט.

בפרקי דרבי אליעזר כתוב (פרק ל'):

"אמר בלעם: משבעים לשונות שברא הקב"ה בעולמו לא שם שמו לאחד מהם אלא לישראל, הואיל והישווה הקב"ה שמו של ישמעאל לשמו של ישראל - אוי מי יחיה בימיו, שנאמר 'אוי מי יחיה משומו אל'. ר' ישמעאל אומר: חמשה עשר דברים עתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים" וכו'.

לעתיד לבוא יהיה מאבק בין שתי דתות - אולם לא יהא זה מאבק בין היהדות לבין העבודה הזרה, אלא מאבק קשה יותר: מאבק בין שתי צורות של אמונת הייחוד.

הגמרא במסכת ברכות אומרת (נ"ד, ב'):

"אבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל גמרא גמירי לה אמר מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסי איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואישדי עלייהו ואיקטלינהו אזל עקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה ואייתי קודשא בריך הוא עליה קמצי (=נמלים) ונקבוה ונחית בצואריה הוה בעי למשלפה משכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא ולא מצי למשלפה".

עוג היה צדיק גדול, מאלה שנפלטו מדור המבול, ויש אומרים שהיה זה אליעזר עבד אברהם. בני ישראל יראו מעוג (הקב"ה אמר למשה: "אל תירא" - משמע שמשה ירא), שכן עוג טען כנגדם: 'לא רק שאני תלמידו של אברהם, אלא אני הייתי לפניכם!' בכל זאת, מדוע שלא נירא מעוג? מפני שעוג לקח הר ורצה לזרקו עלינו. הוא לקח את אמונת היחוד המונוליטית והמפחידה, בדבר אל אחד עצום ונורא - אולם באו נמלים ואכלו את אותו ההר. אמונתנו היא לא רק שיש רק א-לוהים אחד, לא רק שאין שום דבר בלעדיו וממילא אין שום ערך לחיים, אלא, יתר על כן, הא-לוה כולל הכל וממילא ריבוי החיים על כל הופעותיהן זו האפשרות לגילוי ה' גדול יותר, - ודבר זה נעשה על ידי עבודת נמלים בכל התחומים ובכל הרבדים כולם.

ה"זוהר" הקדוש אומר (וארא ל"ב, א'):

"...אף על גב דקודשא בריך הוא הוה מבשר ליה על יצחק אתדבק אברהם בישמעאל עד דקודשא בריך הוא אתיב ליה ולישמעאל שמעתיך וגו', לברת אתגזר ועאל בקיימא קדישא עד לא יפוק יצחק לעלמא, ות"ח ארבע מאה שנין קיימא ההוא ממנא דבני ישמעאל ובעא קמי קודשא בריך הוא א"ל מאן דאתגזר אית ליה חולקא בשמך, א"ל אין, א"ל והא ישמעאל דאתגזר (ולא עוד אלא דאתגזר בר תליסר שנין) אמאי לית ליה חולקא בך כמו יצחק, א"ל דא אתגזר כדקא יאות וכתיקונוי ודא לאו הכי..." -

שכן הערבים אינם עושים פריעה (הפריעה גורמת למילה להיות נצחית, אולם בלא פריעה עלולה הערלה לחזור חזרה) -

"...ולא עוד אלא דאלין מתדבקין בי כדקא יאות לתמניא יומין ואלין רחיקין מני עד כמה ימים, א"ל ועם כל דא כיון דאתגזר לא יהא ליה אגר טב בגיניה, ווי על ההוא זמנא דאתיליד ישמעאל בעלמא ואתגזר, מה עבד קודשא בריך הוא ארחיק להו לבני ישמעאל מדבקותא דלעילא ויהב להו חולקא לתתא בארעא קדישא בגין ההוא גזירו דבהון, וזמינין בני ישמעאל למשלט בארעא קדישא כד איהי ריקניא מכלא זמנא סגי כמה דגזירו דלהון בריקניא בלא שלימו, ואינון יעכבון להון לבנ"י לאתבא לדוכתייהו עד דישתלים ההוא זכותא דבני ישמעאל" וכו'.

הגמרא במסכת סנהדרין אומרת (צ"א, א'):

"תנו רבנן: בעשרים וארבעה בניסן איתנטילו דימוסנאי מיהודה ומירושלים. כשבאו בני אפריקיא (=תוניסיה) לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו: ארץ כנען שלנו היא, דכתיב 'ארץ כנען לגבלתיה', וכנען אבוהון דהנהו אינשי הוה. אמר להו גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס מוקדון, אם ינצחוני - אמרו הדיוט שבנו נצחתם, ואם אני אנצח אותם - אמרו להם תורת משה נצחתכם. נתנו לו רשות, והלך ודן עמהם. אמר להם: מהיכן אתם מביאים ראייה? - אמרו לו: מן התורה. - אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה, שנאמר 'ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו', עבד שקנה נכסים - עבד למי, ונכסים למי? ולא עוד אלא שהרי כמה שנים שלא עבדתונו! - אמר להם אלכסנדרוס מלכא: החזירו לו תשובה! - אמרו לו: תנו לנו זמן שלשה ימים. נתן להם זמן, בדקו ולא מצאו תשובה. מיד ברחו, והניחו שדותיהן כשהן זרועות, וכרמיהן כשהן נטועות, ואותה שנה שביעית היתה".

התורה מכנה את ארץ ישראל בשם "ארץ כנען", משום שרק מי שמסוגל להיות כנוע יש לו שייכות לארץ ישראל. השאלה היא למי אתה כנוע...

"ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו" (בראשית ט', כ"ה).

אם כנען יקבל, חלילה, עצמאות הוא ייכנע ליצרו הרע. אלכסנדר מוקדון נתבקש לתת להם שהות על מנת שילמדו את ערכי החברה, אולם אותם תושבי אפריקיא ברחו מפני שהתברר להם שהם נשארו בשחיתותם.

"...ושוב פעם אחת באו בני ישמעאל ובני קטורה לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון. אמרו לו: ארץ כנען שלנו ושלכם, דכתיב 'ואלה תלדת ישמעאל בן אברהם', וכתיב 'ואלה תולדת יצחק בן אברהם'. אמר להן גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהם לפני אלכסנדרוס מוקדון. אם ינצחוני - אמרו הדיוט שבנו נצחתם, ואם אני אנצח אותם, אמרו להם: תורת משה רבינו נצחתכם: נתנו לו רשות, הלך ודן עמהן. אמר להם: מהיכן אתם מביאין ראייה? - אמרו לו: מן התורה. - אמר להן: אף אני לא אביא ראייה אלא מן התורה, שנאמר 'ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנת'. אב שנתן אגטין לבניו בחייו, ושיגר זה מעל זה, כלום יש לזה על זה כלום? מאי מתנות? אמר רבי ירמיה בר אבא: מלמד שמסר להם שם טומאה".

לעומת טענת בני אפריקיא, שהיתה טענה לאומית, הרי טענת בני ישמעאל הינה טענה דתית, לאמור: 'אנו, בני אברהם, ירשנו את אברהם ורוצים להוציא אל הפועל את מורשתו הדתית'. אולם גביהא בן פסיסא אמר להם כי החלוקה נעשתה כבר בימי חייו של אברהם, כאשר ישמעאל קיבל מתנות על מנת שיוכל להפיץ את אותה דת קוסמופוליטית בעולם (ומציאות של מדינה לישמעאל רק תזיק לו ולא תתן לו להוציא אל הפועל את יעודו), ואילו יצחק הוא זה שזקוק לארץ.

לעומת בני אפריקיא שברחו - לא מסופר מה אירע לאותם בני ישמעאל, מפני שהויכוח טרם נגמר...

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)