הרב אורי שרקי

בית המקדש

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




הקב"ה פועל בארבעה שלבים:

תוכנית,

ביצוע,

שיפוט ומסקנות,

סיכום.

לדוגמא, על היום הראשון של ששת ימי המעשה נאמר:

"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יְהִי אוֹר" = תוכנית.

"וַיְהִי אוֹר" = ביצוע.

"וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱ-לֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ" = שיפוט ומסקנות.

"וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד" = סיכום.

דוגמא אחרת - ביום השלישי נאמר:

"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא" = תוכנית.

"וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא" = ביצוע.

"וַיַּרְא אֱ-לֹהִים כִּי טוֹב" = שיפוט.

"וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי" = סיכום.

בסיומו של כל יום ישנו סיכום: "ויהי ערב ויהי בקר יום...". אומנם בסיומו של היום השביעי לא נאמר הסיכום 'ויהי ערב ויהי בקר יום השביעי'. אין זאת אלא מפני שהיום השביעי לא הסתיים, וכל ההיסטוריה האנושית מאז נמצאת למעשה בתוך היום השביעי של הקב"ה, והיום השביעי של הקב"ה נמשך במשך ששת אלפים שנה.

במשך ששת אלפים שנה הללו העולם הינו קבוע ועומד, וכן נאמר:

"וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם, וַיְכַל אֱ-לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה ... כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת".

במשך היום השביעי הארוך הזה הקב"ה מתנהג כמו 'דתי' ושומר את יום השבת שלו, ואילו האדם – הוא זה שעובד. וכן נאמר:

"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם".

כלומר, התכנון הא-לוהי היה לעשות אדם, כאשר עשייה פירושה גמר הפעולה (כמו "עָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ"), כך שהקב"ה תיכנן לסיים את יצירתו של האדם, אך בפועל לא סיים אותה, שכן נאמר:

"וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם".

כלומר, הקב"ה ברא את האדם אבל לא עשה אותו, אלא רק התחיל לעשות אותו. אם כן, האדם הוא יצור בלתי מושלם. ממילא, מה שנאמר בהמשך:

"וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" -

אין הכוונה לאדם, מפני שהקב"ה לא עשה אותו. וכן:

"וַיְכַל אֱ-לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" -

שוב אין הכוונה לאדם. אבל בפסוק:

"וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת" -

כתוב שא-לוהים ברא אבל לא סיים לעשות, וכאן הכוונה היא כבר לאדם, שהקב"ה ברא אותו אבל לא גמר לעשות אותו.

המציאות כולה כבר עשויה ועומדת (ולכן היא אינה מתפתחת, שכן החתול נשאר אותו חתול, הפרה נשארת אותה הפרה, וכן על זו הדרך). זהו הטבע שאינו משתנה. אם הקב"ה ישנה את הטבע זה יהיה, מבחינתו, בבחינת 'חילול שבת'.

*

האדם הוא היחיד שכל הזמן מתפתח, מפני שבריאתו עדיין לא הסתיימה לעשות. במהלך ההיסטוריה, כלומר בשבת של הקב"ה, האדם הוא מעין 'הגוי של שבת' עבור הקב"ה. מדי פעם, כאשר ישנה סכנה שהתוכנית ההיסטורית תיכשל לגמרי (כלומר, כשמדובר במעין 'פיקוח נפש' מבחינת הקב"ה) הקב"ה שובר את חוקי הטבע ועושה ניסים (כלומר, 'מחלל את השבת', כי פיקוח נפש דוחה שבת).

כאמור, ישנה תוכנית א-לוהית, כאשר ביום הראשון נברא האור, ביום השני נברא הרקיע, וכן הלאה. התוכנית של היום השביעי מוטלת על כתפיו של האדם - כי הוא היצור היחיד שממשיך כל הזמן להשתנות.

מהי התוכנית הא-לוהית המצופה מן האדם?

"וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ" -

זו הפעם הראשונה בתורה שבה מופיע השורש ק.ד.ש. הדרישה מן האדם היא: "קְדשִׁים תִּהְיוּ"! לעתיד לבוא יהיה כתוב: 'ויהיו קדושים, וירא א-להים כי טוב, ויהי ערב ויהי בקר יום שביעי'. ואז יתחיל היום השמיני...

מהו תוכן הציווי "קְדשִׁים תִּהְיוּ"? הקב"ה ממשיך ואומר:

"קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם".

אבל הנימוק הזה אינו מובן: הרי לקב"ה אין גוף - האם גם אנחנו צריכים להיות בלי גוף?!

מתי פלוני מבקש מזולתו להיות כמוהו? כאשר הוא רוצה להשתעשע איתו. כלומר, הקב"ה אומר לנו: 'אני היחיד הקדוש, כך שאני בודד. אז תהיו גם אתם קדושים, ונוכל להשתעשע ביחד'. המדרש אומר שהקב"ה משתעשע עם נשמותיהם של צדיקים, ובאמת זוהי אחת המגמות הנסתרות של הבריאה: מגמת השעשוע.

לעת עתה ישנם מסכים החוצצים בין האדם לבין הבורא, אבל כאשר יתרחש מפגש בין האדם לבין הבורא - הרי שהוא ייקרא בשם 'קדושה'.

היכן מצאנו מפגש שכזה עם הבורא? היכן מצאנו קדושה בפועל?

בשלושה תחומים: באדם, בזמן, במקום.

באדם - בעם ישראל ("גוֹי קָדוֹשׁ");

בזמן - שבת ("וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ");

במקום - בית המקדש.

בשלושת אלה הושלמה המשימה של היום השביעי.

לכן נאמר:

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" -

ורש"י מפרש:

"ועשו לשמי בית קדושה" -

כלומר, מקום שבו אפשרית הפגישה בין הבורא לבין הנברא. אכן, כפי שנאמר בתורה:

"שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'".

שלוש פעמים בשנה מסירים את המסך ונפגשים עם הפנים של ה'.

אפשר לומר שהמקדש הוא המטרה - הרי אם נבקש מאדם לקרוא את התורה ולסכם אותה, הוא יסכם זאת כך: 'א-לוהים ברא את העולם, כדי לברוא את האדם, כדי לברוא את עם ישראל, שיקבל את התורה, יכנס לארץ ישראל ויבנה את בית מקדש', ואם נבקש ממנו לסכם את התורה במשפט אחד, הוא יאמר: 'א-לוהים רוצה מקדש'. זה למעשה הסיכום של כל התורה כולה: א-לוהים רוצה להיפגש איתנו.

המדרש ילקוט שמעוני (על תהילים ע"ו, ג') אומר שלפני שנברא העולם א-לוהים בנה לו סוכה בהר הבית (עוד לפני שנברא העולם!) והיה נכנס בה ומתפלל ואומר: "יהי רצון מלפניי שיבנו לי בניי בית במקום הזה". זה מבטא את המגמה (המוזכרת בפירוש במדרש פסיקתא רבתי) שהקב"ה רוצה שתהיה לו דירה בתחתונים, רוצה להיפגש עם מישהו נמוך ממנו.

אם כן, המקדש הוא דבר מאוד חשוב. אם הוא כל כך חשוב, אז איך הוא יכול בכלל להיחרב?!

המהר"ל מפראג אומר שהעולם יכול להתקיים רק בגלל שפעם היה המקדש ועתיד להיות המקדש (בדומה לאדם הקופץ בין צוקים גבוהים - הוא מקבל עוצמה מהצוק שהוא קפץ ממנו והוא נשאר בחיים רק אם הוא זוכר לנחות על הצוק הבא).

אפשרות חורבן המקדש מלמדת אותנו שבית המקדש במהותו אינו שייך ליום השביעי, למהלך ההיסטוריה האנושית, אלא ליום השמיני שבו יארע המפגש בין הבורא לבין הנברא. יחד עם זאת, העובדה שהמקדש נבנה פעמיים ביום השביעי מלמדת אותנו שהיום השמיני כבר התחיל, שכן נאמר בתורה לגבי חנוכת המשכן:

"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי..." (ויקרא, ט'-א').

כלומר, היום השמיני התחיל למרות שהיום השביעי לא הסתיים.

איך הפירוש הזה מסתדר עם פשט התורה שמדבר על היום השמיני של ימי המילואים, ולא על היום השמיני של הבריאה?

אלא, שהיום השמיני הזה קיבל בספר במדבר שם אחר - 'היום הראשון':

"וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה",

והגמרא (מגילה י', ב') אומרת על כך:

"אותו היום היתה שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו בו שמים וארץ".

היום השמיני של ימי המילואים הוא היום הראשון, שבו נברא העולם מחדש, מפני שאחריו אפשר לעבור ל'עולם האחר'.

בית המקדש הוא 'גוף זר' בעולמנו, מין ישות אקסטרה-טריטוריאלית, מין שגרירות של היום השמיני, נוכחות של עולם אחר, עולם נבדל, בתוך עולמנו, ומי שרוצה לראות כיצד ייראה היום השמיני צריך להיכנס לבית המקדש ולראות את זה שם. כידוע, כל 'גוף זר' נדחה על ידי הטבע ולכן בית המקדש נחרב.

בבית המקדש היו צריכים "שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית", כאשר 'כתית' פירושו מרוסק. הווה אומר: מה שהיה בבית המקדש צריך היה להתרסק! (וכן אמרו חז"ל שהמילה 'כתית' מורכב מהאותיות 'כת' = 420, 'ית' = 410, הן שנות בתי המקדש הראשון והשני); ואמרו חז"ל שהמשכן נקרא כך מפני שהוא ממושכן, ובכל פעם שעם ישראל יגזים בעבירותיו המשכן ייחרב. "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן" - כי המשכן הוא בתורת פיקדון...

למה הקב"ה מבקש מאתנו לבנות לו מקדש שנדחה על ידי טבע המציאות?! שתשובה היא שבית המקדש הראשון והשני שנחרבו היו מעין "תרגיל" לקראת בית המקדש השלישי, הם גרמו לנו לשאוף לבית המקדש השלישי ולכוון את עצמנו אל היום השמיני של הבריאה, ובית המקדש השלישי לא ייחרב לעולם (כפי שמשתמע מהמדרשים). הטבע לא ידחה את בית המקדש השלישי כ 'גוף זר' נבדל - נסביר למה.

בתוספות חכמי אנגליה על סוף מסכת סנהדרין כתוב שבית המקדש השלישי יחזיק מעמד 830 שנה. ודאי שבית המקדש השלישי לא ייחרב, אלא שהמספר 830 הוא חיבור שנות שני בתי המקדש: 420 ו-410.  אם בית המקדש השלישי ייחרב, מה יקרה לאחר 830 שנה?! המקדש יתמזג עם העולם - כלומר, העולם ילך ויתקדש, ובית המקדש ילך ויתפשט על כל העולם כולו, כך שממילא לא יהיה ניגוד בין העולם לבין המקדש.

הנביא זכריה אומר:

"וְהָיָה הַסִּירוֹת בְּבֵית ה' כַּמִּזְרָקִים לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ..." -

כלומר, יקריבו כל כך הרבה קרבנות עד שלא יהיו מספיק מזרקים,

"...וְהָיָה כָּל סִיר בִּירוּשָׁלִַם וּבִיהוּדָה קֹדֶשׁ לַה' צְבָאוֹת" -

כלומר, עזרת המקדש תלך ותתפשט על כל ירושלים ויהודה. חז"ל אמרו שירושלים עתידה להתפשט עד שערי דמשק, וארץ ישראל על כל העולם כולו.

עוד בזכריה:

"בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה עַל מְצִלּוֹת הַסּוּס קֹדֶשׁ לַה'".

בעולם הזה כתוב "קדש לה'" אך ורק על הציץ שעל מצחו של הכהן הגדול, אבל לעתיד לבוא הקדושה תתפשט על הכל.

נחזור לנושא חורבן המקדש. הרב קוק כותב במאמר "למהלך האידיאות בישראל" שכל אחד משני בתי המקדש חרב בגלל מה שלא היה בו.

בית ראשון מעלתו היתה קדושת הכלל, אבל לא היתה בו קדושת הפרט. בדרך זו הפרט התקלקל מאוד עד שהגיעו לעבירות הגדולות של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, וכך חרב בית המקדש הראשון.

קדושת הכלל הורגשה מאוד בתקופת בית המקדש הראשון: השכינה היתה שורה במקדש, אנשים מכל העולם היו באים לשמוע את חכמת שלמה המלך והיה קידוש השם אדיר בעולם. אבל העם (ברמת הפרטים)  כנראה לא היה שותף לגדולה הזאת - הדבר הראשון שהם עשו אחרי מותו של שלמה המלך היה לסקול באבנים את אדונירם, שר העוצר של שלמה (שלכאורה היה אמור להיות אהוב עליהם בגלל הגדולה והעושר של הממלכה).

בספר מלכים מסופר שחנוכת בית המקדש הראשון היתה במשך 15 יום, החל מיום ח' תשרי, כך שביום הכיפורים הקריבו עולות ואכלו שלמים. הסיבה היא שיום הכיפורים מטפל בחטאיו של האדם הפרטי (מאחר והכלל אינו חוטא, ולכן החטא מוגדר בתור מעשה האדם הפרטי), אך כאשר עסקו בשמחת הכלל חשבו שהפרטיות בטלה לעומת שמחת הכלל. מאחר ולא טיפלו בחטאיו של הפרט, בסופו של דבר בית המקדש חרב.

שאלה: האם הכלל אינו סך כל הפרטים?

תשובה: לא, אוסף הפרטים נקרא 'ציבור', מלשון 'לצבור' ('עוד אחד, ועוד אחד...'). הכלל פירושו הנשמה הכללית, עם ישראל כישות מטאפיזית, שכל אחד מאתנו מתפרט מתוכה - כמו שענפים מתפרטים משורש. השורש אינו סך כל הענפים אלא קודם להם - כך גם נשמת הכלל קודמת לפרטים.

מעלתו של הבית השני היתה קדושת הפרט, כולם היו צדיקים וחסידים, אבל לא היתה בו קדושת הכלל, הצדיקים שנאו זה את זה בשנאת חינם וכך חרב בית המקדש השני. (כשחז"ל אומרים שבית שני נחרב בגלל שנאת חינם הם מתכוונים לא לאיזו פעולה מיסטית אלא לעובדה היסטורית - לאותן המלחמות בין היהודים שבסופו של דבר איפשרה לרומאים להחריב את ירושלים ואת בית המקדש).

הבית השלישי יאחד את קדושת הכלל ואת קדושת הפרט גם יחד, ולכן לעולם לא ייחרב. הנבואה שעתידה לחזור היא נבואת משה רבנו שהיא במדרגת הכלל ויורדת לפרטים (ראה אורות, זרעונים, ב').

נסביר את העניין.

הנצי"ב כותב שכאשר בית המקדש קיים, הקב"ה מתגלה דרך בית המקדש ולא דרך לימוד תורה, וכאשר בית המקדש חרב, הקב"ה מתגלה דרך לימוד תורה ולא דרך המקדש. אלו הם שני צינורות שונים: צינור נשמתי, הבא לידי ביטוי בלימוד התורה שעל ידו נשמתי מופיעה בקרבי; וצינור טבעי, הקדושה שבטבע, הבא לידי ביטוי במקדש.

בספר מלכים מסופר על יאשיהו מלך יהודה שהרגיש כי החורבן קרב ולכן הורה לכהנים לגנוז את ארון העדות, ובנוסף לכך הורה לכהנים ללמד תורה לעם. משמע שעד אז הכהנים לא לימדו את העם תורה והתורה היתה מעין מומחיות פנימית של הכהנים.

שאלה: איך זה מסתדר עם הגמרא במסכת פסחים המספרת שחזקיהו מלך יהודה (שלושה דורות לפני יאשיהו) לימד תורה לעם ישראל?

תשובה: בימי חזקיהו כל העם שב בתשובה, והצורה שבה העם שב בתשובה בתקופת חז"ל היא לימוד תורה, לכן כך חז"ל מציירים את תשובת העם בזמן חזקיהו.

שאלה: כיצד אפשר לעורר את הרצון אל בית המקדש אצל חבר'ה מתל אביב שמאוד מאוד רחוקים מכך?

תשובה: הרצון לבניית המקדש לא יכול לבוא מתוך השאיפה להשלים את לוח המצוות: לסמן 'וי' על תפילין, לסמן 'וי' על שמירת שבת, ולסמן 'וי' על בניית המקדש... לא כן, מאחר ובית המקדש שייך למדרגת חיים הרבה הרבה יותר גדולה ממה שהתרבות המודרנית מסוגלת לתפוס, ומפני שלא מסוגלים לתפוס את מדרגתו של בית המקדש חושבים שהוא דבר פרימיטיבי וכיו"ב. לכן, עלינו לגרום לעלייה תרבותית גדולה, לשינוי ערכי התרבות הישראלית, ומתוך כך המקדש יהיה משמעותי.

יש קשר בין ההשתוקקות לבית המקדש לבין החזרה אל הקדושה שבטבע. במשך אלפי שנים התרגלנו לקדושה המנצחת את הטבע, והטבע אכן נוצח: האדם, עם הקדושה והמוסר שלו, ניצח את הטבע. אבל הניצחון הזה הוא ניצחון חלקי, כי בתוך הטבע ישנה קדושה שגם היא רוצה לבוא לידי ביטוי, והיא באה לידי ביטוי דרך 'החוצפא דעקבא דמשיחא' - כלומר, החילונות. החילונות היא ביטוי לתביעה סמויה, תת מודעת, לגילוי הקודש שבטבע. כיצד הקדושה הזו תבוא לידי ביטוי? בבית המקדש, הוא המקום הבוגר של הקדושה הזאת. בזה נוכל לשוב ולענות בנוגע לחבר'ה בתל אביב: הם יוכלו להיות רגישים לנושא בית המקדש על ידי שיהיו רגישים לקדושה שבטבע.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)