הרב אורי שרקי

פרקי אבות (ב'-ו') - "אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד"

מתוך סיכומי שיחות הרב על מסכת אבות בערוץ 7

שיכתוב ועריכה: ניסן יואלי




"הוּא הָיָה אוֹמֵר: אֵין בּוֹר יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד, וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד."

"הוא היה אומר, אין בור ירא חטא" - יש כאן מחאה גמורה נגד שיטת חינוך, שתחנך לבוּרוּת. יכולה להיות מחשבה, קלה, נוחה אצל מחנכים, שעדיף שהחניך לא ידע יותר מדי על העולם ועל החיים, ועל ידי זה אנחנו נציל את היראת שמים ואת המוסריות שלו. על זה אמר הלל "אין בור ירא חטא", אם האדם לא יהיה מצוי בהוויות העולם, אז ממילא גם בין טוב לרע הוא לא ידע להבחין, כי גם המשמעות של הטוב והרע תהיה מטושטשת אצלו, הוא לא ידע במה מדובר, שכן בסופו של דבר הטוב והרע, יהפכו להוראות בלתי מובנות שהוא מקבל מן החוץ, ובסופו של דבר יחל אצלו תהליך של דחיית המצוות. מה שאין כן אם האדם מצוי בהוויות החיים והעולם, אז הוא מבין לאשורם את מושגי הטוב והרע.

"ולא עם הארץ חסיד" - 'בור' הוא יותר חמור מ'עם הארץ', כאשר האדם אינו בור, עדיין יכול הוא להיות 'עם הארץ'. ירא חטא מסוגל עם הארץ להיות, יכול הוא לקבל את המרות של הסמכות המוסרית, האומרת לו - זה טוב וזה רע, אבל להבין את רוח הדברים וערכם, עד כדי להיות חסיד ולהוסיף בטוב ולא רק לצאת ידי חובתו, זה הוא אינו מסוגל אלא אם כן הוא יוצא ממצבו של 'עם הארץ'. אדם יכול להיות חסיד רק אם כבר קנה לו חכמה. במיוחד, משום שבחסידות ישנה סכנה, שאדם יהיה למשל "חסיד שוטה", או עובר על ההוראות של משקל החסידות שבספר מסילת ישרים (פרק כ). כי אם האדם איננו מבין באיזה כיוון להוסיף על חובתו המינימלית, הוא עלול להוסיף בכיוון לא נכון. מצויות בתלמוד מספר דוגמאות של חסיד שוטה. הדוגמא המפורסמת (בבלי סוטה כא, ב וירושלמי שם טז, א) היא של חסיד העומד על חוף הים, ורואה אשה טובעת בים. כמובן מפני פיקוח נפש, הוא מוכן לקפוץ למים כדי להצילה, אבל הוא מחליט שקודם יש לחלוץ את התפילין שעליו, כדי שהם לא יירטבו, ובינתיים אותה אשה יכולה לטבוע. זאת חסידות שלא במקומה שעליה נאמר - "ולא עם הארץ חסיד".

המשך דבריו של הלל - "ולא הביישן למד" הם דברים עמוקים מאד. לכאורה הביישנות היא מידה טובה. אנחנו אומרים "עז פנים לגהינָם, בוש פנים לגן עדן" (אבות ה, כ), אם כן למה נאמר לא הביישן למד!? אלא שיש להבחין בין מידת בושת הפנים, למידת הביישנות. 'בושת הפנים' היא הזהירות שיש לאדם לא לחדור אל תחומו של חברו. זאת היא מידה טובה, לעומת עזות הפנים. מה שאין כן הביישנות - היא מידה חמורה מאד, עניינה כשהאדם מעלה ספק בלגיטימיות של הזהות של עצמו. זאת מידה מסוכנת המצויה באומה הישראלית. אמרו חכמים: שלש סימניות יש באומה זו: ביישנים רחמנים גומלי חסדים (יבמות עט, א). לא נאמר לנו אם מידות אלו הן טובות או רעות. הביישנות המצויה בעם ישראל היא ביישנות שעולה לפעמים ביוקר, משום שהיא מעלה בספק את הלגיטימיות של הזהות היהודית עצמה. ועל זה נאמר לא הביישן למד.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)