הרב אורי שרקי

וישלח - דינה בת יעקב

סיכום שיעור, תשס"ד - עוד לא עבר את עריכת הרב




על הפסוק

"וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" (בראשית כ"ד, א'),

אומרת הגמרא:

"מאי 'בכל'? רבי מאיר אומר: שלא היתה לו בת, רבי יהודה אומר: שהיתה לו בת, אחרים אומרים: בת היתה לו לאברהם ובכל שמה" (בבא בתרא ט"ז, א').

בנוגע לדעת 'אחרים' - "בת היתה לו לאברהם ובכל שמה" - כותב הרמב"ן [1] כי הכוונה היא שמידתו של אברהם היא שהוא אישיות כוללת, כל דבר כלול בנשמתו הגדולה והכללית.

פירוש נוסף מופיע בדברי רש"י [2] על האתר:

"'בכל' עולה בגימטריא 'בן' ומאחר שהיה לו בן היה צריך להשיאו אשה".

לפי פירושיהם של רבי מאיר, אחרים ורש"י, משמע שלאברהם אבינו לא היתה בת.

גם בנוגע ליצחק אבינו לא מצוין אם היתה לו בת, ואנו יכולים להניח שאכן לא היתה לו בת.

מדוע לא היתה לאבותינו אלו בת, ואיזו ברכה יש בזה?

לעומת זאת, ליעקב אבינו ישנה בת...

הסבר הדברים נעוץ בכך שהזהות הישראלית התהוותה והתחוללה אצל האבות, לכן אם היתה לאברהם או ליצחק בת, היא היתה צריכה להתחתן עם אדם מחוץ למשפחה ובכך להכניס לתוך המשפחה גורם זר שיהיה שותף בעיצוב ובקביעת האופי של האומה הנבנית, ודבר זה היה אסור שיקרה. לכן לאברהם וליצחק היו רק ילדים זכרים, מפני שהזכר מטביע את חותמו על הזהות המשפחתית [3].

הזכר נקרא כך מפני שהוא שומר את זכר הזהות. זו הסיבה שהזהות הטבעית, כלומר השייכות הלאומית, הזהות הלא מודעת, באה מן האם, אבל המסורת, הזהות המודעת של המשפחה באה מהאב. יש לכך גם ביטוי הלכתי, שכן קביעת יהדותו של האדם (שייכותו הלאומית הלא מודעת) תלויה באמו, ואילו קביעת שייכותו השבטית של האדם (המסורת המודעת של המשפחה - אם הוא כהן, לוי או שייך לכל שבט אחר, או אם הוא ספרדי או אשכנזי וכיו"ב) תלויה באב. לפיכך האבות לא רצו שתהיינה להם בנות, אף על פי שמצד הרווח הפרטי של המשפחה ודאי ישנה ברכה עצומה למי שיש לו בת, אלא השיקולים אצל האבות היו מסוג אחר, ולכן העובדה שלאברהם אבינו לא היתה בת היתה למעשה ברכה. לעומת זאת ליעקב אבינו היתה בת מפני שהחל מיעקב אבינו ואילך הזהות הישראלית הושלמה, ומכאן ואילך יש מקום לקבלה מן החוץ.

הרב קוק כותב על כך באורות ישראל (ה', ב'):

"צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם עולמו, מה שלא נתן כל הכשרונות במקום אחד, לא באיש אחד ולא בעם אחד, לא בארץ אחת, לא בדור אחד ולא בעולם אחד, כי אם מפוזרים הם הכשרונות, והכרח השלמות, שהוא כח המושך היותר אידיאלי, הוא הגורם להמשך אחרי האחדות המרוממה, המוכרחת לבא בעולם, 'והיה ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד' [ע"פ זכריה י"ד, ט']. אוצר סגולת עולמים בישראל הוא גנוז".

באופן פנימי הכל נמצא בעם ישראל:

"וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים" (שמות י"ט, ה').

כלומר, יש בנו מהכל, וכן אנו מברכים בברכת התורה: "אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים" - היינו: מכל עם ועם הקדוש ברוך הוא לקח את המבחר הכשרונות והזהויות ובסופו של דבר יצר את עם ישראל.

הרב קוק ממשיך:

"...אבל כדי לאחד במובן כללי גם כן את העולם עמם מוכרחים צדדי כשרונות מיוחדים להיות חסרים בישראל, כדי שיושלמו על ידי העולם וכל 'נדיבי עמים' [תהלים מ"ז, י']".

לפי חז"ל (חגיגה ג', א'), 'נדיבי עמים' הם גרים. הגר מנדב את הזהות שלו לטובת עם ישראל, כדי להשלים בנו את החסר לנו.

לפי חז"ל, עם ישראל ירד במצרים לארבעים ותשעה שערי טומאה, וכנגד כל שער טומאה שעם ישראל זכה לצאת ממנה משה קיבל שער בינה - בסך הכל ארבעים ותשעה שערי בינה. אומנם יש שער החמישים שמשה לא זכה לו (מסכת ראש השנה, דף כ"א) מפני שעם ישראל לא ירד למדרגת השער החמישים של הטומאה. את שער החמישים עם ישראל אינו יכול לקבל על ידי נביאו. הגרים, הבאים מתוך גויותם, היינו מתוך השער החמישים בטומאה, הם אלו שמוסיפים לנו את שער הבינה החמישים החסר לנו [4]. זו הסיבה שרבי עקיבא, שהיה בן גרים, השיג את השער החמישים.

הרב קוק ממשיך:

"...ובזה יש מקום לקבלה שישראל מקבל מהעולם, וממילא פנויה היא הדרך כלפי ההשפעה".

לכן מלבד שנים עשר השבטים הזכריים הפעילים בישראל, חייב להיות שבט שלוש עשרה נקבי שעניינו הוא להוות חוליית קשר המקבלת מאומות העולם, ודינה היתה אמורה להיות מייסדת השבט השלוש עשרה, המקבלת מאומות העולם את השלמתה.

העניין הזה מתאים לדינה כבתה של לאה - כי כשם שבלאה נאמר:

"וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ" (בראשית ל', ט"ז) -

כך בדינה נאמר:

"וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ" (שם ל"ד, א').

מדרש תנחומא (וישלח, ז') אומר על זה:

"תלאה הכתוב באמה: מה לאה יוצאנית - אף זו יוצאנית".

ישנה תנועה של יציאה כלפי חוץ, כפי שמצינו אצל לאה ואצל דינה בתה, וישנה תנועה של התכנסות כלפי פנים, כפי שמצינו אצל רחל.

יש המבינים את האמירה זו של חז"ל לגבי לאה לגנאי, שכן אין תכונה בנפש האדם שאינה גם טובה וגם רעה כאחד, כך שכל תכונה טובה יכולה להיות תכונה רעה.

כדי לצאת אל החוץ יש צורך בגדלות נפש מיוחדת, ודבר זה מצינו אצל לאה שהעמידה את רוב השבטים, וממנה יצאו כהונה ומלכות.

הגמרא במסכת ברכות (ס', א') אומרת:

"'ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה' [בראשית ל', כ"א] - מאי 'ואחר'? אמר רב: לאחר שדנה לאה דין בעצמה ואמרה שנים עשר שבטים עתידין לצאת מיעקב, ששה יצאו ממני וארבע מן השפחות הרי עשרה, אם זה זכר לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות, מיד נהפכה לבת, שנאמר 'ותקרא את שמה דינה'".

הווה אומר: בהתחלה, כאשר דינה היתה בבטן לאה אמה בתור זכר, הרי היא היתה למעשה הבן האמור להיוולד לרחל - כלומר, יוסף. דינה היא, אם כן, הגרסה הנקבית של יוסף. אכן, יוסף הוא האישיות שהיווה את חוליית הקישור שלנו עם אומות העולם:

"אֶפְרַיִם בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל" (הושע ז', ח'),

או

"עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע" (תהלים פ"א, ו').

(לפי מסכת סוטה, דף ל"ו, עמוד ב', פירוש הפסוק האחרון הוא שיוסף ידע את שבעים לשונות הגויים).

מעניין שמעשה דינה ושכם אירע בדיוק במקום שבו נקבר יוסף:

"חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה" (בראשית ל"ג, י"ט).

מה היה, אם כן, היעד של דינה? במילים אחרות: עם מי דינה היתה צריכה להתחתן? הרי אם תפקידה של דינה הוא להשלים את עם ישראל, עליה להתחתן עם אישיות מאומות העולם הראויה להצטרף לאומה הישראלית.

האפשרות המיידית היא עשו. הרי לאה היתה מיועדת לכתחילה להינשא לעשו:

"לאה לא היתה ראויה להנשא אלא לעשו" (תנחומא, ויצא, ד').

לכן חז"ל ביקרו את יעקב שלא נתן את בתו דינה לעשו. בילקוט שמעוני (איוב, רמז תת"ק) נאמר:

"אילו היתה לעשו - היתה מגיירת אותו".

בבראשית רבה (ע"ו, ט') נאמר:

"'ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו' [בראשית ל"ב, כ"ב] וגו' - ודינה היכן היא? נתנה בתיבה ונעל בפניה, אמר: הרשע הזה עינו רמה היא, שלא יתלה עיניו ויראה אותה ויקח אותה ממני. רב הונא בשם רבי אבא הכהן ברדלא אמר: אמר לו הקדוש ברוך הוא 'למס מרעהו חסד' [איוב ו', י"ד], מנעת מרעך חסד, מנעת חסדך מן אחוך, דאלו איתנסיבת לגברא לא זינתה, בתמיה, לא בקשת להשיאה למהול - הרי היא נשאת לערל, לא בקשת להשיאה דרך היתר - הרי נשאת דרך איסור".

מעניין שלפי סדר עולם רבא דינה היתה כבת שמונה ואילו עשו היה בן תשעה ושמונה... ברור שאין מדרש זה כפשוטו, אלא חז"ל התכוונו לומר שהיה ראוי שדינה תתחתן עם נכדו של עשו, למשל, כלומר היה ראוי לקשר את המשפחות בצורה זו או אחרת על מנת לייסד את השבט השלוש עשרה. אם היה קורה כדבר הזה, שנים עשר השבטים היו עוסקים בתורה ואילו השבט השלוש עשרה היה עוסק במדינה. זה חיוני לעם ישראל שלפי התכנית הא-לוהית צריך להיות 'גוי קדוש' - כלומר, אומה, ישות מדינית, קדושה - ולעשו יש כשרון מדיני, כשרון בניהול העולם הזה שהיה חסר ליעקב, 'איש תם יושב אוהלים'. זה לא קרה ויעקב יצא משפלותו - מבחינת כשרונו בניהול העולם הזה - כאשר קיבל את השם 'ישראל':

"כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ-לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית ל"ב, כ"ח) -

כלומר, כאשר יעקב לקח משרו של עשו את כשרון המלחמה.

לאחר המפגש עם עשו במעבר יבק (בראשית ל"ב, כ"ב) יעקב עובר את הירדן על מנת להגיע לבית אל, כדי לקיים את נדרו (שם כ"ח, כ'), או כדי להגיע ליצחק אביו, היושב בחברון (שם ל"ה, כ"ז). אומנם הכיוון ממעבר יבק (הוא ואדי זרקא) לבית אל ולחברון הינו דרום מערב, ואילו יעקב נוסע לכיוון צפון מערב כדי להגיע לשכם:

"וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן" (שם ל"ג, י"ח).

הסיבה שיעקב אבינו נוסע לשכם במקום לנסוע לחברון לאביו היא שהוא מחפש חתן לדינה כדי לבנות את השבט השלוש עשרה (לאחר שהושלמו שבטי ישראל), והוא סבור שבשכם נמצא הגוי עמו ראוי להתחבר. למה דווקא בשכם?

שכם מוזכרת לראשונה אצל אברהם אבינו:

"וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ" (שם י"ב, ו').

מדוע נאמר "מְקוֹם שְׁכֶם" ולא בפשטות 'שְׁכֶם'? ההסבר הוא ששכם עדיין לא הייתה קיימת באותה התקופה. מי שהקים את העיר שכם הוא, כפי הנראה, אברהם אבינו, שכן כאשר הוא הגיע לארץ ישראל באו עמו אנשים רבים:

"וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (שם, ה').

אמנם כאשר אברהם מגיע לשכם, הקב"ה אומר לו:

"לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (שם, ז') -

ולא לכל האנשים הללו שבאו איתך. לכן

"וַיַּעְתֵּק [אברם] מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה" (שם, ח'),

כתוב "אהולה" ולא 'אוהליו' - כלומר, מכאן ואילך יש רק אוהל אחד, ואילו כל האנשים שבאו עימו נותרו מאחור והקימו את העיר שכם. העיר שכם הוקמה על ידי תלמידיו של אברהם אבינו.

לכן יעקב חשב שדוקא באותה קבוצת גויים יימצא החתן הראוי לדינה. מי מבין אותה קבוצת אנשים ראוי מכולם, לכאורה, להינשא לדינה בתו של יעקב אבינו?! בנו של מלך שכם, הלא הוא שכם בן חמור!

"וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר" (שם, ל"ג, י"ח).

חז"ל פירשו את המילים "ויחן את פני העיר" כ'עשה חנינה, תיקן תקנה לעיר' ואמרו שיעקב אבינו תיקן שלוש תקנות אותן לימד לאנשי שכם:

"אמר רב: מטבע תיקן להם, ושמואל אמר: שווקים תיקן להם, ורבי יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם" (שבת ל"ג, ב').

כפי הנראה, יעקב אבינו רצה ללמד את אנשי שכם כיצד יש להתחתן לפי המוסר הישראלי: יש צורך בקידושין (מטבע), בכתובה (שווקים, שהם מקום המסחר כשם שהכתובה היא שטר מסחרי), ובמקווה (מרחצאות).

אומנם בסופו של דבר התברר ששכם בן חמור זה הינו אדם מקולקל שאינו ראוי לדינה (היו ליהודים אכזבות דומות עוד כמה פעמים בהיסטוריה, כשהם חשבו שגוים מסוימים כבר הגיעו לתיקונם ואפשר להתחבר אתם). כשמתברר מה שכם עשה לדינה יעקב אבינו עדיין חושב שאפשר לתקן את המצב ולהעלות את שכם בהדרגה - כשבני יעקב מדברים עם חמור ושכם יעקב אבינו לא יודע מה הם מתכננים וחושב שמתנהל משא ומתן אמיתי על המוהר ועל התחברות לאנשי שכם וזה מקובל עליו. לכן הוא התנגד למעשה שמעון ולוי. בסופו של דבר הקב"ה מגלה שהוא לא מסכים עם התגובה של יעקב:

"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל יַעֲקֹב: קום עלה בית אל" (שם ל"ה, א').

"קום" - פירושו 'קום ממצבך השפל'.

מבחינתם של שמעון ולוי העונס של דינה על ידי שכם לא היה פגיעה של פרט בפרט, או משפחה במשפחה, אלא פגיעה של אומה באומה (הקב"ה כמחבר התורה אומר בעצמו על שכם: "כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל" - כלומר, באומה הישראלית ולא במשפחת יעקב). לכן שמעון ולוי ראו את תגובתם כמלחמה לאומית (כך אומר מהר"ל מפראג בפירושו "גור אריה" על התורה).

חז"ל אמרו שדינה התעברה משכם בן חמור:

"וילדה את אסנת, ואמרו בני ישראל להורגה... [יעקב] הביא שרץ של זהב שם הקדש כתוב בו ותלה על צוארה ושלחה והלכה" (פרק דרבי אליעזר, פרק ל"ז).

לפי המדרש, בסופו של דבר היא התגלגלה למצרים, גדלה בביתו של פוטיפר כבת מאומצת, והיא אסנת בת פוטי פרע עמה התחתן יוסף (בראשית מ"א, מ"ה). נכדיה של דינה - כלומר, ילדיהם של יוסף ואסנת - הלא הם אפרים ומנשה. אם כן, בסופו של דבר נולד השבט השלוש עשרה מדינה ומשכם, וכמו שאמר יעקב ליוסף על אפרים:

"יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא [מנשה] יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן [אפרים] יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם" (שם מ"ח, י"ט).

אומנם שהדבר נעשה בדרכים עקלקלות ולעיתים אף שליליות, וכמו שנאמר:

"אֶפְרַיִם בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל" (הושע ז', ח').

המדרשים מספרים לנו על בעל נוסף שהיה לדינה בת יעקב - שמעון אחיה:

(עי' נפש החיים א', כ"א), שמעון בן יעקב.

כפי שאומר המדרש (בראשית רבה פ', י"א):

"אמר רב הונא אמרה (דינה): ואני אנה הוליך את חרפתי?! עד שנשבע לה שמעון שהוא נוטלה, הדא הוא דכתיב ('וּבְנֵי שִׁמְעוֹן ...) וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית' [שם מ"ו, י'] - בן דינה שנבעלה לכנעני".

(כמובן שאין סתירה בין המדרשים, שכן אפשר לומר שמשכם נולדה לדינה בת ואילו משמעון נולד לדינה בן).

חז"ל אומרים (סנהדרין פ"ב, ב') ששאול בן הכנענית מופיע בתורה גם כשלומיאל בן צורישדי וגם כזמרי בן סלוא שנכשל בזנות עם המדיינית ונהרג על כך על ידי פינחס. דרך המעשה של פינחס וזמרי התברר עניין חשוב במעשה שמעון ולוי. כאשר שמעון ולוי הרגו את אנשי שכם, היה ספק האם עשו זאת מתוך קנאות לשם שמים טהורה או שמא שמתוך קנאות שיש בה קצת קנאות פסולה של בשר ודם. דבר זה התברר לאחר כמה דורות, כאשר זמרי בן סלוא משבט שמעון - שהוא הוא שאול בן הכנענית - נכשל בזנות, ואילו פינחס, צאצא של לוי, מקנא לזנות והרגו.

עוד מספרים חז"ל שדינה היתה אשתו של איוב (בבא בתרא ט"ו, ב'):

"יש אומרים: איוב בימי יעקב היה ודינה בת יעקב נשא, כתיב הכא 'כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי' [איוב ב', י'] וכתיב התם 'כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל' [בראשית ל"ד, ז']".

איוב היה צדיק שבאומות העולם: הגמרא (שם) דורשת את הפסוק

"הֲיֶשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן" (במדבר י"ג, כ')

על איוב:

"הכי קאמר להו משה לישראל: ישנו לאותו אדם ששנותיו ארוכות כעץ ומגין על דורו כעץ?",

ונאמר על איוב

"לֹא עָבַד אִיּוֹב אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא מֵאַהֲבָה, שֶׁנֶּאֱמַר 'הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל' [איוב י"ג, ט"ו]".

כלומר, איוב, בתור גוי צדיק, היה ראוי להיות בעלה של דינה.

כוונת חז"ל בכל אמירותיהם לגבי בעלים אפשריים של דינה הבאים מתוך אומות העולם היא להגיד לנו שבאחרית הימים, בסופו של דבר, יקום השבט השלוש עשרה מתוך שיתוף פעולה עם אומות העולם. הכישלונות של הקמת השבט השלוש העשרה הזה שהיו בהיסטוריה מלמדים שקודם כל יש צורך בכך שהאומה הישראלית תהא מבוססת בשלמותה, ורק לאחר מכן נוכל לצרף את צדיקי אומות העולם.

הגמרא (בבא מציעא פ"ז, א') אומרת:

"'וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה' [בראשית כ"א, ז'] - כמה בנים הניקה שרה? אמר רבי לוי: אותו היום שגמל אברהם את יצחק בנו עשה סעודה גדולה, היו כל אומות העולם מרננים ואומרים: ראיתם זקן וזקנה שהביאו אסופי מן השוק ואומרים בנינו הוא ולא עוד אלא שעושין משתה גדול להעמיד דבריהם?! מה עשה אברהם אבינו - הלך וזימן כל גדולי הדור ושרה אמנו זימנה את נשותיהם וכל אחת ואחת הביאה בנה עמה ומניקתה לא הביאה ונעשה נס בשרה אמנו ונפתחו דדיה כשני מעיינות והניקה את כולן".

מעניין שמאורע זה קרה ביום שיצחק כבר לא היה זקוק לחלב אמו:

"וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק" (שם, ח') -

רק אז הניקה שרה את בני אומות העולם, כי כדי להשפיע על אומות העולם ומתוך כך לצרף את כוחותיהם אלינו יש צורך קודם כל לגמול את כל היהודים כולם.




[1] זו לשונו של הרמב"ן בפירושו לתורה: "באמת שאין הכוונה לאחרים והמחלוקת להם עם רבי יהודה להודיע אותנו שם הבת הזאת בלבד, וחלילה להם שיוציאו ברכתו של אברהם שהיא גדולה וכללית לענין זה, שיאמר הכתוב כי ברך אתו השם בבת אחת ששמה כך. אבל אחרים חדשו בפירוש הכתוב הזה ענין עמוק מאד ודרשו בזה סוד מסודות התורה, ואמרו כי 'בכל' תרמוז על ענין גדול, והוא שיש להקב"ה מדה תקרא 'כל', מפני שהיא יסוד הכל, ובה נאמר 'אנכי ה' עושה כל' (ישעיה מ"ד, כ"ד), והוא שנאמר 'ויתרון ארץ בכל הוא' (קהלת ה', ח'), יאמר כי יתרון הארץ וטובה הגדולה השופע על כל באי עולם בעבור כי בכל היא, והיא המדה השמינית מי"ג מדות, ומדה אחרת תקרא בת נאצלת ממנה, ובה הוא מנהיג את הכל, והיא בית דינו של הקב"ה הנרמז במלת וה' בכל מקום (בראשית רבה נ"א, ב'), והיא שנקראת כלה בספר שיר השירים, בעבור שהיא כלולה מן הכל, והיא שחכמים מכנים שמה כנסת ישראל במקומות רבים בעבור שהיא כנוסת הכל והמדה הזאת היתה לאברהם כבת, כי הוא איש החסד ויתנהג בזו, ולכך אמרו אחרים כי אין הברכה הזאת שנתברך בכל רומזת על שהוליד בת משרה אשתו, או שלא הוליד, אבל היא רומזת ענין גדול שברך אותו במדה שהיא בתוך מדת הכל ולכן תקרא גם היא כל, כלשון כי שמי בקרבו (שמות כ"ג כ"א) והנה הוא מבורך בשמים ובארץ, ולכך אמר בה' א-להי השמים ואלהי הארץ" וכו'.

[2] בכמה ספרים נכתב כי פירושו זה של רש"י בד"ר (=בדפוס ראשון) ליתא, ולא נמצא לו מקור.

[3] אגב, זו גם הסיבה שאברהם אבינו הורה לאליעזר עבדו שלא יקח אשה ליצחק בנו מבנות כנען (בראשית כ"ד, ג'), ויצחק אבינו שלח את יעקב לארם כדי שלא יקח אשה מבנות כנען (שם כח, א), ואילו יהודה בן יעקב לקח לו לאשה את בת שוע שהיתה כנענית (שם ל"ח, ב'), כי כל זמן שהזהות הישראלית לא נוצרה כמות שצריך אי אפשר לשתף אלמנטים כנעניים, ורק לאחר שבסופו של דבר הזהות הישראלית הופיעה בעולם, הרי שיהודה מצרף אליו את הצדיקות של כנען (כדרך שיהושע בן נון לקח לו לאשה את רחב הכנענית).

[4] הרמב"ם כותב באיגרתו לרבי עובדיה הגר שמבחינה מסוימת אהבתנו לגרים היא לעילא ולעילא, שכן על יחסנו ליהודי נאמר "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא י"ט, י"ח), ואילו על יחסנו לגר נאמר "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר" (דברים י', י"ט) - כשם שנאמר: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים ו', ה').

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)