הרב אורי שרקי

מגל י"ה - הראי"ה קוק על פורים

סיכום שיעור, תש"ס - עוד לא עבר את עריכת הרב




נעסוק בדברי הרב קוק על פורים המופיעים בסידורו "עולת ראי"ה" (חלק א', עמ' תל"ז, ד"ה מגילה) והמבארים את סוד המגילה. כפי הנראה, הרב קוק כתב את הרעיונות הקבליים האלה דווקא בחג הפורים עצמו, שהוא חג שבו סודות נסתרים מתגלים: "נכנס יין יצא סוד" - הגימטרייה של המילה 'יין' שווה לגימטרייה של המילה 'סוד' (70).

אלה הדברים שהרב קוק כתב:

"סתם מגילה היא מגילת אסתר".

סתם מגילה היא מגילת אסתר (ולא מגילה אחרת, כגון רות או שיר השירים). המילה 'מגילה' היא מלשון 'לגלות' - עניינה הוא לגלות את ההסתר. בסיפור של מגילת אסתר הנסתר מתגלה על כל צעד ושעל. בשאר ספרי התנ"ך יש מקומות שבהם שמו של הקב"ה כתוב, והדבר מורה על כך שהקב"ה נמצא שם, ויש מקומות בהם שמו של הקב"ה אינו כתוב, ואז, כביכול, הוא לא נמצא שם. במגילת אסתר שמו של הקב"ה אינו נזכר כלל, וההסתר המוחלט הזה מראה על כך שהקב"ה נמצא בכל מקום.

הגמרא שואלת: "אסתר מן התורה - מנין?" כלומר, מנין לנו שהסתר פנים כל כך גס ועבה אינו סיפור חילוני גרידא, שאין לו שום קשר לתורה, אלא חלק מכלל דבר ה'? על כך הגמרא מתרצת: "ואנכי הסתר אסתר פני" (דברים ל"א-י"ח). 'אנכי' הוא שמו של המתגלה: "אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". 'אנכי', פיסגת ההופעה הא-להית, מתגלה דווקא בדרך של "הסתר אסתיר".

מדוע כפל הלשון "הסתר אסתיר"? אם אדם הנמצא במצב של הסתר פנים ויודע שהקב"ה הסתיר פניו ממנו, זהו מצב איום, אבל האדם לפחות יודע מה נסתר ממנו. לעומת זאת ישנו מצב קשה יותר שבו אפילו ההסתר נסתר, כך שהאדם עצמו לא יודע שהוא נמצא בהסתר פנים - זה המצב של "הסתר אסתיר פני". אמנם אדם זה מאושר יותר, מפני שהוא סבור שהסתר הפנים זו המציאות כפי שהיא ואין מה לחפש מעבר לה, אבל למעשה זהו מצב הרבה יותר קשה מאשר מצבו של האדם הראשון המודע לכך שהוא נמצא בהסתר.

בסוף המגילה נאמר: "ליהודים היתה אורה ושמחה". לא נאמר 'ותהי ליהודים אורה ושמחה' (הצורה הדקדוקית של עבר קרוב), אלא "היתה אורה ושמחה" - בסוף המגילה התברר שתמיד היתה אורה, עוד מראשית המגילה. המסתכל על המגילה ב'עיניים עיתונאיות' חושב כי המציאות כולה גרועה ונוראה, שכן בתחילה היהודים נהנו מסעודתו של אותו רשע, לאחר מכן אסתר המסכנה נהייתה מלכה ונכנסה לביתו של הגוי, אחר כך המן צורר היהודים נהיה ראש כל השרים וגזר גזירה נוראה ואיומה... אולם דווקא המצב הזה מתברר רטרואקטיבית כהכרחי וכנדרש למגילה: אלמלי המשתה לא היתה נהרגת ושתי, ואילו לא נהרגה ושתי לא היתה אסתר עולה, ואילו אסתר לא היתה עולה לא היה המן עולה, ואילו המן לא היה עולה לא היה מרדכי נמנע מלהשתחוות לו, ואז לא היתה הגזירה נגזרת, וממילא לא היתה כל אותה הישועה הגדולה לישראל שגילתה כי הקב"ה "מלכותו בכל משלה". נמצא, אם כן, כי המסתכל על המגילה מתחילתה לסופה רואה רק "הסתר אסתיר" ואילו המסתכל על המגילה מסופה לתחילה רואה "ליהודים היתה אורה ושמחה".

לכן הרב קוק כותב כי סתם מגילה היא מגילת אסתר, שכן המגילה מגלה את ההארה הא-להית המצויה בסתר.

הרב קוק ממשיך:

"מחצדי חקלא [קוצרי השדה] נקראים בעלי הסוד," -

את השדה קוצרים עם מגל. המילה 'מגילה' היא מלשון 'מגל': בראשית הדרך השדה נסתרת, אולם לאחר שקוצרים את השדה עם המגל, השדה מתגלית. האותיות של המילה 'מגילה' הן 'מגל י"ה'.

'סוד' אין פירושו 'נסתר' כי אם 'אחדות', כמו שנאמר: "אשר יחדיו נמתיק סוד", "בסודם אל תבא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי" - המילה "בסודם" מקבילה למילה "בקהלם", וכן משמעותו של הפועל 'להסתודד'. הסוד מגלה את האחדות במקום שחשבנו שישנו פירוד. כך מאורעות המגילה נראים כמפורדים זה מזה, ואדם אשר חי בתקופת המגילה מן הסתם הרגיש נורא ואיום כאשר חש כיצד מאורע רודף מאורע, בלא כל משמעות לכל סידרת המאורעות. אומנם דווקא בעלי הסוד רואים את הקשר הפנימי שבין המאורעות.

"...ושורש הנסתרות לד' א-להינו הוא י"ה," -

כפי שנאמר בתורה: "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדר דר", שאין השם שלם ואין הכסא שלם כל זמן שעמלק בעולם. עמלק פגע ב'וה', אך לא ב'י"ה' שבשם הוי"ה, כך שהצד הנסתר הנעלם תמיד, המבוטא בשם י"ה, נשאר בטהרתו.

"...על כן 'מגילה' אותיות 'מגל י"ה', מגל הנצרך למחצד חקלא, של ההסתר דהסת"ר אסתי"ר, שמכאן אסתר מן התורה, ובשתי ההסתרות אי"ה כח"ב כלולים בהן".

כאשר משהו נסתר אנו שואלים עליו 'איה הוא?', כמו שנאמר: "איה מקום כבודו?". לאותיות 'י-ה' ישנו שורש נסתר, כאשר אותו 'אנכי' - הבא לידי ביטוי באות 'א' של המילה 'איה' המסתתרת ב'י-ה'. המגילה מגלה, אם כן, את כתר, חכמה ובינה (ראשי תיבות: כח"ב).

היכן?

המשנה בתחילת מסכת מגילה אומרת: "מגילה נקראת בי"א, בי"ב, בי"ג, בי"ד, בט"ו, לא פחות ולא יותר". כאשר סיכום הימים בהם המגילה נקראת הוא 65 (י"א+י"ב+י"ג+י"ד+ט"ו = 11 + 12 + 13 + 14 + 15) , היינו הגימטרייה של שם א-דני, שהוא שם אותו אנו כן מבטאים, לעומת שם הוי"ה הנסתר אותו אנו לא מבטאים. נמצא כי "מגילה נקראת בי"א, בי"ב, בי"ג, בי"ד, בט"ו, לא פחות ולא יותר" פירושו שהגילוי נעשה דרך שם א-דני. "לא פחות" - לא י' (התאריך לפני י"א), "ולא יותר" - לא ט"ז (התאריך אחרי ט"ו), כאשר הגימטרייה של י'+ט"ז (10+16) היא 26, היינו הגימטרייה של שם הוי"ה. הגמרא אומרת על כך שההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעולם הבא, ורק במקדש (בהיכל) מותר להגות זאת (ולא מחוצה לו כדי לא לתת יניקה לקליפות), שכן 'היכל' בגימטרייה הוא 65.

מהיכן המשנה למדה את התאריכים י"א, י"ב וי"ג? הלא במגילה מוזכרים רק התאריכים י"ד וט"ו?! הגמרא אומרת שיש שני אופנים ללמוד את זה. האופן הראשון הוא מהמילה "זמניהם" שבה האותיות 'י-ה' מיותרות (שכן היה אפשר לכתוב רק 'זמנם') ולכן רומזות על עניין נוסף. האופן השני הוא ללמוד מהמילה 'כימים' שבה האות כ' היא כ"ף הדמיון. האות כ' הרומזת לכתר, האות י' רומזת לחכמה, והאות ה' לבינה. שני האופנים הללו מלמדים על שתי דרכים שבהן אפשר לגלות שם שמים בעולם: הדרך האחת היא דרך ה'חסיד' המגלה את הקב"ה על ידי עבודת הדמיון (כ'), ואילו הדרך השנייה היא דרך ה'מתנגד' המגלה את הקב"ה על ידי עבודת החכמה והבינה ('י-ה'). זה מה שכתב הרב קוק: "ובשתי ההסתרות אי"ה כח"ב כלולים בהן".

הרב קוק ממשיך:

"וגמל, 'אעלך גם עלה'," -

"וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" (בראשית מ"ו-ד') - 'גַם עָלֹה' דומה ל'גמל', יש אפשרות של עילוי דרך גמל.

"...סימן טהרה הפנימי," -

חזיר המפריס פרסה אבל אינו מעלה גרה, והגמל מעלה גרה אבל אינו מפריס פרסה - לחזיר יש סימן טהרה חיצוני וסימן טומאה פנימי ולגמל יש סימן טומאה חיצוני וסימן טהרה הפנימי, בדומה לדור עקבתא דמשיחא, דור הגאולה, הנראה מקולקל מאוד מבחוץ אולם בפנים כולו טהור [1].

"...שחזירתו לטהרה תלויה בעליית כל הירודים," -

זוהי העבודה המיוחדת לפורים שבו מרוממים את כל סוגי היהודים שבעולם, כפי שאסתר אמרה למרדכי שעל מנת לצאת מהסתר הפנים יש לכנוס דווקא את כל היהודים כולם, מי שזה לא יהיה, יש צורך בכולם. על ידי שיתעלו כל הירודים יתוקן גם הגמל:

"...שהוא למעלה מחזיר," -

החזיר מבטא את מהות רומא.

"...העתיד להחזר לטהרתו מצד עצמו לבדו, מצד סימן טהרה החיצוני שבו, גמל י"ה," -

לכן אותיות 'מגילה' הן דווקא 'גמל י"ה'. אור החיים הקדוש כותב כי לעתיד לבא החזיר יעבור מהפך פנימי ויעלה גרה, אולם הגמל כבר טהור מבפנים, לעומת החזיר, וכל התיקון הנצרך לו חיצוני בלבד.

"...ומִתְתקנת בזה הלגימה," -

אותיות המילה 'מגילה' הן אותיות 'לגימה'. הלגימה - קרי האכילה והשתיה - זהו הקרב הקשה ביותר של האדם הקדוש, באשר כל אדם ואדם (ואפילו יהא זה האדם הקדוש ביותר) נופל בשעה שהוא אוכל, ולכן ישנה נטייה אצל הצדיקים להיפרד ולו במעט מעסקי האכילה והשתייה על מנת לשמור על טהרתם הפנימית. אולם פעם אחת בשנה יש צורך לרומם את הכל ולמצוא את הקדושה גם בתוך הלגימה. לכן מצינו במגילת אסתר שהישועה נעשתה על ידי המשתאות וכך המשתה הופך להיות כלי לקודש ודווקא האכילה והשתייה בחג הפורים מגלה את אור הקודש בטהרתו.

"...ומִתְתקנת בזה הלגימה דעדת קרח, בחנפי לעגי מעוג, בשביל לגימה נפלו," -

הגמרא (סנהדרין נ"ב) דורשת בשמו של ריש לקיש: "מאי דכתיב 'בְּחַנְפֵי לַעֲגֵי מָעוֹג חָרֹק עָלַי שִׁנֵּימוֹ' (תהילים ל"ה)? בשביל חנופה שהחניפו לקרח על עסקי לגימה, חרק עליהן שר של גיהנם". כשקרח נתן אכילה ושתייה לעדתו הוא רצה להראות בכך את היסוד המאחד - 'גדולה לגימה שמקרבת את הלבבות' - ולגלות כי ישנה קדושה בכל: "כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה'?". לטענתו של קרח, אין כל חילוקי מדרגות. חז"ל אומרים במדרש תנחומא על פרשת קרח: "קרח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?!" - לאותה השטות הטועה לחשוב כי אין מדרגות בקודש, ואין הבדל בין קודש לחול, בין ישראל לעמים ובין הטמא לטהור. הנטייה לטשטש את המדרגות היא נטייה פסולה, אבל יש לה שורש בקודש, מאחר ובראשית התהוות כל ההווים באמת הכל היה בהשוואה גמורה מכל צדדיו ולא היו חילוקי מדרגות, ורק במהלך הבריאה נוצרו חילוקי המדרגות. דווקא בפורים מתגלה הצד הטהור שבקרח על ידי תיקון קדושת הלגימה.

שאלה: איך זה מסתדר עם מה שמהר"ל מפראג אומר בספרו "נצח ישראל" שסגולת ישראל קדמה לכל?

תשובה: כוונת המהר"ל היא שלא היה ניתוק מן הטבע כדי ליצור את סגולת ישראל, אלא שסגולת ישראל קדמה לכל עוד בזמן שלא היה טבע אלא הכל היה אחד.

הרב קוק ממשיך:

"...סימן אחד דטהרה הנבלע בטומאה, העלאת גרה בלא הפרסת פרסה, ובלועי קרח יעלו, [וכפי שנאמר על עדת קרח:] 'מוריד שאול ויעל' (שמואל א', ב'-ו')," -

וכיצד תעלה עדת קרח?

"...על ידי אכילה דקדושה, שפורים הוא לעומת יום הכיפורים שאין בו אכילה ושתיה, מרובה דווקא באכילה ושתיה," -

ב"ליקוטי הגר"א" מובאת השאלה הבאה של הגר"א. בכל מועד יש "חציו לכם" ו"חציו לה'" - חלקו של המועד נועד לאכילה ולשתייה וחלקו נועד לעבודת התפילה והתורה. אולם בפורים ישנה רק עבודת האכילה והשתייה, ואילו ביום הכיפורים יש רק עבודת התפילה. כיצד, אם כן, מתקיים במועדים אלו "חציו לכם" ו"חציו לה'"? הגר"א מתרץ כי יום הכיפורים ופורים אינם אלא שני חלקים של יום אחד ארוך.

"...והשתיה יש בה מעין ריח ביסום, והריחו ביראת ד', 'מוריד שְׁאוֹל', שָׁאוּל," -

"מוריד שאול" - זה עדת קרח, "ויעל" - על ידי אכילה ושתייה בקדושה.

דרשה נוספת של הרב קוק: "מוריד שאול" - 'שְׁאוֹל' (גהינם) הוא רמז לשָׁאוּל המלך, שנפל כאשר שמע לעם בדרישתו שלא להחרים את הצאן אלא ליהנות מן הצאן, כמו אכילה ושתייה מרובה.

כיצד, אם כן, יעלה שאול ויצא מקללתו? אסתר, שהיא מבית שאול, באה אחרי דורות רבים להציל את שאול על ידי תיקון הכישלון שלו:

"...ואסתר מדבית שאול קא אתיא [אסתר באה מבית שאול], [ועל כך נאמר:] 'אך את דמכם לנפשותיכם אדרש' (בראשית, ט'-ה')" -

המאבד עצמו לדעת חייב לשמיים -

"...למעט כשאול (בראשית רבה, ל"ד) שחמל על אגג," -

שאול התאבד על מנת לא ליפול לידי אויבים.

למה שאול חמל על אגג? לא ייתכן לומר ששאול היה 'סתם יפה נפש', כי הוא יצא למלחמת חרמה והרג "איש ואשה, מעולל ועד יונק" (שמואל א', ט"ו-ג'). שאול בוודאי התכוון לשם שמיים. איך?

"...משום שהציץ בו שורש הניצוץ המוסתר הרבה," -

שאול ראה באגג ניצוץ קדוש:

"...שהסתכל ממקום גבוה למקום נמוך עליו, 'וירום מאגג מלכו' (במדבר, כ"ד-ז'), שקיבל מלכותו על הגג, שדיבר עמו שמואל שם," -

שמואל משח את שאול למלך כאשר היו שניהם על הגג, וזה מה שגרם מאוחר יותר לכך ששאול נפל מהגג/מאגג, שכן 'גג' פירושו מבט גבוה על המציאות. אולם שאול הסתכל כה גבוה על המציאות עד שראה את אותו ניצוץ קדוש שהיה בנשמתו של אגג, ודבר זה מנע ממנו להרוג את אגג. דווקא מבט רם ונישא זה, דווקא ראיית הקודש בכל דבר, גורם לאדם להצדיק כל דבר ובסופו של דבר ליפול. אגג הוא שורש האומה העמלקית, וחז"ל אמרו על הפסוק "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים" שמעל לשמים אין למחות אותו. שאול סבר שהמלך הוא מעל לשמיים וממילא הצווי התורה למחות את זכר עמלק מתחת השמיים לא חל על אגג (כך מסביר רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו ה"פרי צדיק").

הרב קוק מקשר בין עניין שאול ואגג/הגג לבין הפסוק "ועשית מעקה לגגך". יש לעשות מעקה על מנת שהאדם לא יפול מהגג - כלומר, לא יבוא להצדיק את הרע מחמת מבטו העליון על המציאות. לכן חז"ל אמרו כי "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" - אולם ראיית השורש המשותף תיתכן אך ורק בזמן שהאדם שיכור, מה שאין כן כאשר האדם פקח, אז אסור לו לבלבל בין 'ארור המן' לבין 'ברוך מרדכי', אחרת האדם יתן, חלילה, כח לטומאה.

"...'ועשית מעקה לגגך' (דברים כ"ב-ח'), חסר כ"ה, דברכת ישראל 'כ"ה תברכו' (במדבר, ו'-כ"ג), ומעקה (215) עם כ"ה (25) [עולה בגימטרייה] עמלק (240), שמתברר לקדושה על ידי המְחִיָה," -

הניצוץ הקדוש שהיה גנוז בעמלק יוצא אל הפועל דווקא במחיית עמלק.

"...וב'כה' תוכל להיות נפילה, וההבטחה היא בנבואת משה, שנתנבא גם כן ב'זה הדבר'," -

חז"ל אומרים (ספרי, מטות ב') שכל הנביאים התנבאו במילה 'כה' ("כה אמר ה'..."), נוסף עליהם משה שהתנבא (בשני מקומות) בביטוי 'זה הדבר'. המילה "כה" פירושה 'בערך', והביטוי "זה הדבר" פירושו 'בדיוק'. (בספר הזהר משווים את נבואת משה עם הסתכלות באספקלריא המאירה ואת נבואת שאר הנביאים עם הסתכלות באספקלריא שאינה מאירה).

"...'פה עמוד עמדי' (דברים, ה'-כ"ז), ולא נופל כבלעם," -

חז"ל אומרים (פרקי דרבי אליעזר, כ"ט) שבלעם היה כמשה אלא שהתנבא בנפילה, לעומת משה שהיה מתנבא בעמידה.

בלעם הוא

"...מקור הקללה," -

כמו עמלק. היכן מצאנו שבלעם הוא עמלק?

"...שצ"ח (98) קללות" -

הן אותן צ"ח (98) קללות שבפרשת כי תבא, שכאשר עם ישראל צריך, חלילה, ללקות, אין הוא לוקה מעמלק כי אם מאותן צ"ח קללות.

"...מיעטו את הקדושה של עמלק ממנו, והעמידוהו על ב'," -

'עמלק' בלא צ"ח (98) זה 'עמלב', בגימטרייה 'בלעם'.

"...ונתבלע לגמרי במי"ם, דהיינו מיא דבליעי, וישראל עושה מעמלק מעקה לכ"ה," -

כלומר, לאותן

"...שלושת ברכות הכלולות בכ"ב (22) אותיות דברכת כהנים, ונעשה הכל שומר לפרי," -

במקום שהקליפה תהיה הכח המזיק, היא הופכת להיות הכח המשמר, וכך עמלק תחת היותו מזיק לישראל עשוי להיות השומר של הזהות הישראלית. כידוע עמלק בא כאשר אנו מסתפקים בזהותנו ושואלים "היש ה' בקרבנו אם אין" (שמות, י"ז-ז') - כשזה קורה, עמלק בא כדי להשיב את הוודאות במקום הספק. ('עמלק' בגימטרייה 'ספק').

"...על כן אין פחד מכל פגע, 'שתו ושכרו דודים' (שיר השירים, ה'-א')," -

לעומת יתר ימות השנה בהם מסוכן לאדם לשתות הרבה יין שמא יבוא לעשות איסורים, הרי שבפורים אין סכנה וריבוי שתייה מותר, מפני שישנה הגנה מיוחדת על האומה הישראלית, עד אשר יכולים אנו להגיע להשגה של קדושה בכל, "ומלכותו בכל משלה".

"...שכו"ר, במעלה עליונה," -

המילה 'שכור' מורכבת מהאותיות 'כו' (בגימטרייה 26) ו'שר':

"...כ"ו שקיו דאילנא מלגאו [=השקיית עץ החיים מבפנים]," -

שם הוי"ה (בגימטרייה 26) זהו כחו של עץ החיים,

"...שנותן כח לש"ר [בגימטרייה], ת"ק (500) דמהלך עץ החיים ת"ק שנה," -

מדוע לא הסתפקו חז"ל בביטוי 'מהלך עץ החיים ת"ק' אלא הוסיפו לו את המילה 'שנה'? אלא שהמילה 'שנה'

"...ס"ת דראש בטן גְּוִיָּה," -

אלה כוללים את כל חלקי האדם, וכפי שאומר רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, ראש ובטן הם מעלה ומטה וגְּוִיָּה באמצע.

"...מה שיעשה הזמן, בחינת שנה, לא יעשה השכל," -

כלומר, במהלך הזמן מתבררת הקדושה הכוללת שיש בכל, ונמצא כי לעומת השכל, שיודע רק להבדיל בין המדרגות, הזמן יודע גם לאחד בין המדרגות (כפי שאמרו הקדמונים, הזמן מרפא את השברים). עץ החיים, המגלה את האחדות הנסתרת שבכל עולם הפירוד, מהלכו ת"ק שנה, ומה שיעשה הזמן, בחינת שנה, לא יעשה השכל.

"...וגבר" -

שהוא ר"ת 'ראש', 'בטן', 'גְּוִיָּה' (מן הסוף להתחלה), הוא מורה על מידת הדין ('גבר' מלשון 'גבורה'),

"...היפוך שורש הגבורה" -

היינו רב"ג,

"...מתמתק בסופו" -

כפי שהוזכר קודם, ס"ת של 'ראש', 'בטן', 'גויה', הן 'שנה'.

"...על ידי כח הפנימי," -

הגימטרייה הכוללת של האותיות האמצעיות של 'ראש', 'בטן', 'גויה' היא כ"ו (26), היינו הגימטרייה של שם הוי"ה,

"...אור ה' דפנימיות רב"ג גי' כ"ו, כל הקומה כולה," -

בספר אורות (ישראל ותחייתו, י"ג) הרב קוק כותב כי ישנן שתי הדרכות מוסריות. ההדרכה הראשונה מורה לאדם להתרומם כלפי מעלה ולהכניע את הכוחות התחתונים שבנפש, שנאמר: "אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה" (משלי, ט"ו-כ"ד). ההדרכה השנייה מורה לאדם שגם הכוחות הנמוכים בנפש עומדים במישור ובקו ישר עם הא-להות, לפי הפסוק "רגלי עמדה במישור" (תהילים, כ"ו-י"ב) - כלומר , כל הכוחות כולם שותפים בעבודת ה', וממילא אין מלחמה פנימית בתוך נפש האדם. בפיסקה שלפנינו הרב קוק אומר כי על ידי האור הפנימי שבבטן, ראש וגְּוִיָּה מִתְמתקת כל הקומה כולה -

"...'עושה שלום ובורא את הכל' " -

ואין עוד מלחמה פנימית בתוך נפש האדם בין הכוחות העילאיים לבין הכוחות התחתיים. זה נרמז במילה 'הכל' שפירושה פה הוא 'הרע' - הרי בתפילה אנחנו אומרים בלשון נקייה "עושה שלום ובורא את הכל", כאשר במקור בתנ"ך נאמר שהקב"ה "עושה שלום ובורא רע" (ישעיהו, מ"ה-ז').

"...דקרינן מהא דכתיב לישנא מעליא, ופעמיים סתר דהסתר אסתיר" -

שתי ההסתרות - פעמיים הגימטרייה של 'סתר' (660) זה

"...אלף ש"ך (1320)," -

שהם

"...ש"ך נצוצין דגבורות" -

שנוצרו כתוצאה משבירת הכלים, והם

"... מתמתקין באלף, 'הקטן יהיה לאלף' (ישעיהו, ס'-כ"ב)".

*

חגי ישראל באים להבדיל:

- פסח מבדיל את ישראל מן העמים.

- שבועות מדגיש את נתינת התורה לעם ישראל דווקא, וחז"ל דורשים שההר נקרא 'סיני' כי משם ירדה שנאה לאומות העולם.

- על ראש השנה נאמר בתורה: "יום תרועה יהיה לכם" - 'לכם ולא לאומות העולם'.

- יום הכיפורים הוא יום כפרת עוונותיהם של ישראל.

- בסוכות ישנה אומנם יסוד הארה לשבעים אומות העולם, אולם שמיני עצרת הוא, כפי שדרשו חז"ל, מעין 'סעודה קטנה' שהקב"ה עושה בשביל ישראל בלבד.

- בחנוכה נלחמנו באומות העולם.

לעומת כל החגים האלה, חג הפורים, כפי שלמדנו מדברי הרב קוק, בא לגלות את האחדות שבהויה. כפי שנאמר במגילת אסתר: "ורבים מעמי הארץ מתיהדים" (אסתר, ח'-י"ז) - כלומר, לראשונה היתה השפעה אוניברסלית בפועל של האומה הישראלית, במקום שבו לראשונה ניסה עמלק להשתלט על הפוליטיקה הפרסית ומתוך כך להשפיע על הפוליטיקה הבינלאומית כולה. "את זה לעומת זה עשה הא-להים" (קהלת, ז'-י"ד), ואנו הצלחנו להפוך את הגלגל ולגרום לכך ש"רבים מעמי הארץ מתיהדים".

לכן אין פלא שהמאבק הנסתר בכל מגילת אסתר היה מאבק על מקום המקדש: במסכת מגילה (ט"ו, ב') חז"ל דורשים את דברי אחשוורוש לאסתר "עד חצי המלכות וינתן לך" (אסתר, ה'-ג') שאחשוורוש לא רצה לתת לאסתר את חצי המלכות השני, דהיינו את בית המקדש. בית המקדש הוא הכח לקדש את הכל ולגרום לכך ש"רבים מעמי הארץ מתיהדים" - אפילו תפילתו של נכרי הבא מארץ רחוקה מתקבלת שם, כפי שביקש שלמה המלך בתפילתו בחנוכת בית המקדש. חז"ל גם אומרים (בתרגום של מגילת אסתר) שהמן היה מנציגי הגויים שבארץ ישראל שרצו למנוע את בניין בית המקדש בימי כורש ומשום כך הלך לשושן הבירה כדי למנוע זאת מישראל.

*

ר' יצחק הוטנר בספרו "פחד יצחק" שואל מדוע הגדרת ערים המוקפות היא מימות יהושע בן נון - הרי שושן לא היתה מוקפת מימות יהושע בן נון אלא מימות אחשוורוש. הוא מתרץ תירוץ עמוק ביותר שישנו הבדל בין המלחמה שהיתה בפרזים ביום י"ד באדר לבין המלחמה שהיתה במוקפים ביום ט"ו באדר: המלחמה בפרזים היתה מלחמת מגן כנגד אלה שבאו להלחם נגדנו, ואילו המלחמה בשושן בט"ו באדר היתה מלחמה יזומה, כי אסתר ביקשה מאחשוורוש יום נוסף למלחמה בשושן. זה ההבדל שבין שתי מלחמות עמלק שהיו לנו בימי קדם. המלחמה הראשונה (בין יציאת מצרים למתן תורה) היתה מלחמת מגן: עמלק תקף אותנו ולא נותרה בידינו ברירה אלא להחזיר מלחמה שערה. המלחמה השנייה היתה בימי שאול המלך, כאשר עם כניסתנו לארץ בימות יהושע בין נון נצטווינו להעמיד לנו מלך ולמחות את זרעו של עמלק, והיתה זו למעשה מלחמה יזומה על ידינו. לכן שורש המלחמה בשושן הבירה היה באותה המלחמה שנצטווינו עליה בימות יהושע בן נון.

למעשה המבחן של פורים הוא כפול: המבחן האחד הוא המלחמה ברע התוקף אותנו, והמבחן השני הוא מלחמה יזומה שנראית באופן חיצוני כהכנעת הרע אולם באמת באופן פנימי כל עניינה הוא להפוך את הרע לטוב.

*

מאוד קל לראות את יד ה' החזקה בכל מאורע פתאומי, כמו קריעת ים סוף. אולם קשה יותר לראות את יד ה' בתהליכים איטיים, כמו התהליכים האיטיים שקרו במגילת אסתר. צריך עיניים מיוחדות לראות זאת, ואת המבט לראות את הקדושה דווקא ב"מי השילוח ההולכים לאט" (ישעיהו, ח'-ו') אנו רוכשים בפורים.



[1] עיין באגרת תקנ"ה של הראי"ה קוק. מצוות הייבום אומרת שיש לייבם את אשת המת, אפילו שמעשיו מקולקלים מאוד, כדי ש"לא ימחה שמו מישראל". הנצי"ב מוולוז'ין מדייק מכאן שאסור לומר על אף יהודי 'ימח שמו וזכרו', שהרי התורה דרשה שיישאר לו שריד.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)