הרב אורי שרקי

נשיא נישא

"מעייני הישועה", תש"ס




הבחירות לנשיאות בפתח. זו הזדמנות לחדש את הדיון אודות דמותו של הנשיא ומוסד הנשיאות בכלל. בציבוריות הישראלית קיימת כיום תחושה כי כבודו של מוסד זה הולך ופוחת. מוסד הנשיאות בהתפרקות ואף נשמעים קולות לבטלו לחלוטין ולבנות סוג חדש של משטר. הדיון בדבר המשטר האידאלי למדינת ישראל, הן על פי המסורת היהודית, והן על פי ההגיון הבריא, חשוב אך אינו אקטואלי. שכן יעברו עוד שנים רבות עד שתיערך רפורמה בסיסית במבנה המשטר בישראל. אף על פי כן יש לעיין במה שמייצג מוסד הנשיאות ובפרט במה שהוא אמור לייצג.

עקב המשברים שפקדו את מוסד הנשיאות בזמן כהונתו של הנשיא ויצמן יש המבקשים להפוך את הנשיא לדמות חיוורת שאינה מתערבת יתר על המידה בנעשה בחברה, תפקיד שישמש פוליטיקאים עטורי תהילה המבקשים לעצמם פנסיה מכובדת לעת זקנה, וכך יהפוך מוסד הנשיאות לבית האבות המפואר ביותר במדינה. בגישה זו יש מעין נטרול של התפקיד החשוב אותו יכול היה מוסד זה למלא.

דמותו של המלך כפי המשתקף במסורת הישראלית, אינה תואמת את נשיאי זמננו, אף על פי כן ישנם מרכיבים מהם ניתן ללמוד גם באשר לנשיא. בהלכה מוענקת חשיבות רבה למימד הכבוד של המלכות. ואמנם תלמיד חכם המוחל על כבודו - כבודו מחול, אך מלך המוחל על כבודו אין כבודו מחול. זאת מכיוון שכבודו של המלך איננו כבודו האישי אלא כבוד האומה כולה. אכן כבוד זה מלווה בסמכויות רבות שאינן מסמכויות הנשיא כיום, אך עדיין ניתן ללמוד מעולם המידות הנדרש ממנו כפי המתואר אצל הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק ב' הלכה ו'): "כדרד שחלק חכתוב הכבוד הגדול וחייב הכל בכבודו כך ציווהו להיות ליבו בקרב שפל וחלל שנאמר "ולבי חלל בקרבי", ולא ינהג גסות חלב בישראל יתר מדי שנאמר "לבלתי רום לבבו מאחיו" ויהי חונן ומרחם לקטנים'וגדולים ויצא ויבוא בחפציהם ובטובתם ויחוס על כבוד קטן שבקטנים וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות שנאמר "שמעוני אחי ועמי" ואומר: "אם היום תהיה לעבד לעם הזה וגו'" ולעולם יתנהג בענווה יתרה, אין לנו גדול ממשה רבנו והוא אומר "ונחנו' מה ולא עלינו תלונותיכם" ויסבול טורחם ומשאם ותלונותם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק, רועה קראו הכתוב, "לרעות ביעקב עמו", ודרכו של רועח מפורש בקבלה "כרועה עדרו ירעה, בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא".

את הדרישה מהנשיא והמלך לענווה יתרה ניתן להבין כביטוי להיותו להשתקפות של האומה כולה. במידה שווה ניתן לומר שהוא אף ביטוי והשתקפות של מלכות ד' בתוך האומה, כפי הנאמר בספר יחזקאל: "ובקשו את ד' אלוהיהם ואת דוד מלכם" - זו בקשת האומה שיהיה על ראשה מלך, ותגובת ד' היא "ודוד עבדי נשיא להם לעולם" נשיא ולא מלך, עבדי ולא מושל. המלך אינו מולך חכח עצמו אלא מכח השותפות בין האומה החפצה בו ובין ד' הבוחר בו "שום תשים עליך מלך" - זו חלקה של האומה, "אשר יבחר ד' אלוהיך בו" - זו חלקה של השכינה.

מתוך כך נלמד בכלל שאומנם מוסדות השלטון מיצגים כוחות נתונים בחברה הלאומית אך עליהם להוות מראה שקופה בפני מלכות ד' המתבטאת על ידי צינורות הכהונה, המלכות ועוד. מתוך מבט זה ניתן להעמיק ולדון בכלל ביחס שבין המדינה לדת, כאן ניתן להבחין ביחודיותה של הגישה הישראלית המקורית. בעוד שהמסורת הנוצרית מחלקת בין השייך לקיסר לבין השייך לאלוהים, כשהשייך לאלוהים הוא תחום הקודש הדתי בלבד בעוד שהמדינה שייכת אל החולין ומופקרת בסופו של דבר בידי הרשעים, הרי שבאסלאם נמצאה גישה הפוכה השוללת את קיומו של עולם החול בכלל, אין המדינה קיימת, הדת היא לבדה הכח היחיד המארגן את החיים החברתיים.

להבדיל, תורת ישראל מכירה בכפילות של ההנהגה התורנית (בדמות הסנהדרין והכהונה) וההנהגה המדינית (בדמות המלך ומוסדות השלטון) כשענייני הקודש והחול שניהם שייכים למערכת אורגנית אחת המגלה שם שמים, שניהם אלוהיים, ולכן גם ראויים לכבוד, כפי שאכן מצאנו בחלכה שראשי הסנהדרין היו משתחווים למלך ולא להפך, אף על פי שמלך אינו מתמנה אלא מדעת סנהדרין.

בהיחלשותו של מוסד הנשיאות ניתן לראות אף מעט נחמה, כי ייתכן שזו הכנה בבחינת קליפה הקודמת לפרי, להשבת השקיפות של מוסדות השלטון הן בפני רצון האומה והן בפני רצון ד', כך שהתדרדרותו של מוסד הנשיאות קידמה אותנו עוד צעד אחד לקראת השבת התוכן המקורי של מוסדות השלטון בישראל.