הרב אורי שרקי
הלל הזקן
סיכום שיעור, בעריכת ר' אברהם כליפא
הלל הוא בבלי שעלה לארץ ישראל, חי ביריחו ואחר כך בירושלים. הוא למד תורה אצל שמעיה ואבטליון. אביו משבט בנימין, ואמו משבט יהודה, משושלת בית דוד.
החל ממחצית תקופת בית שני, המלכות בישראל הוחזקה בידי השושלת החשמונאית, עד שבא הורדוס -בימי הלל- ותפס את השלטון בארץ. עמד הלל הזקן והקים תחתיה את שושלת הנשיאות, שושלת שהחזיקה כמה מאות שנים בישראל, ובזה המשיך את תפארתו של בית דוד.
שאלה מפורסמת היא כיצד הומלכו החשמונאים, שהרי המלכות שייכת לשבט יהודה, והחשמונאים הם כהנים משבט לוי. מסביר רבי צדוק הכהן מלובלין: אלישבע אשתו של אהרון, היתה בתו של עמינדב, אבי נשיא שבט יהודה נחשון בן עמינדב. כך שכל הכהנים מצד אימם מיוחסים לבית המלוכה. מוסיף רבי צדוק הכהן: בתנאי שהם שומרים על התורה שבעל פה, שעליה נאמר "אל תיטוש תורת אמך". לכן ברגע שהחשמונאים נהיו צדוקים, ובזה נטשו את תורת אמם, התורה שבעל פה, בטלה מהם מלכותם. במקומם קמה מלכות חדשה, מלכות בית הלל, שגם היא מיוחסת לשבט יהודה דרך האם, ושוכנת בתוך הסנהדרין פנימה. כך שדרך הלל ישנו המשך ישיר של מלכות יחד עם תורה שבעל פה.
הלל הזקן אמר (אבות א, יד): "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי?". שמא התכוון הלל לתת לנו עידוד פסיכולוגי, שכאשר האדם נמצא במצב של צרה, הוא צריך לסמוך על עצמו. אבל דבר זה כבר נאמר על ידי חכמים אחרים, כגון (אבות ד, יד): ר' נהוראי אומר … ואל תאמר שהיא תבוא אחריך שחבריך יקיימוה בידיך ואל בינתך אל תשען". נראה שרצה הלל לרמוז על דבר עמוק יותר: אם ה"אין" הוא האני שלי, " מי לי", אז יש מישהו שהוא בשבילי. כלומר: אם אני מכיר שהיחס שלי אל האין-סוף הוא יחס של אישיות, אז אני עומד מול מישהו. "וכשאני לעצמי" אבל כשאני שוכח את הקב"ה, אני הופך להיות אובייקט: "מה אני". הלל רוצה להזכיר לנו - דווקא בתקופה שבה פסקה הנבואה ואין גילוי שכינה- שהיחס שלנו אל הא-לוהות הוא יחס של אישיות מול אישיות ולא יחס של אישיות מול אובייקט, כפי שלימדה הפילוסופיה הסטואית של ימיו.
הלל גם לימד אותנו את היסוד של כל התורה כולה: שאל אותו אותו נכרי: למדני את כל התורה כולה על רגל אחת. ענה הלל: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. שמא הלל מתכוון שהמימד של בין אדם לחבירו הוא כל התורה כולה? אך מצאנו מימדים נוספים, כגון בין אדם למקום, שגם הוא כלול בתורה. מבאר רש"י ש"רעך" הוא הקב"ה, שנאמר "רעך ורע אביך אל תעזוב" (משלי כז, י). עולה מכאן שמערכת היחסים ביני לבין חברי מבררת את מערכת היחסים ביני לבין בוראי. על ידי כך, כל העולם כולו הופך להיות עולם של ריעות ושל התייחסות אדם לרעהו, יהיה זה רעהו האלוהי או רעהו האנושי.
ידוע הסיפור על הלל הזקן, שניסו להרגיז אותו. אדם שאל אותו שאלות מטופשות כדי להקניטו, בשעה שהלל היה עסוק במקלחת מעט זמן לפני כניסת השבת. אמר: "מי כאן הלל מי כאן הלל? למה לבבליים יש ראש מאורך? ולמה לתרמודיין יש עיניים תרוטות? ולמה לאפריקיים יש רגלים רחבות". ובכל פעם, אמר לו הלל: "שאלה גדולה שאלת בני". ורק לאחר מכן, השיב לשאלתו. פירוש הדבר: כאשר אדם שואל שאלה מטופשת, הוא נשאר בתוך קטנותו, אלא אם כן מראים לו ששאלתו המטופשת לכאורה, הינה שאלה גדולה. הלל רצה ללמד את אותו האדם ששאלה גדולה הוא שאל. ואחרי שהגדלנו את השאלה, יש מקום לתשובה. אלו קצת מהלימודים הגדולים שאנו לומדים מהלל הזקן.