הרב אורי שרקי
מלאכים
סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב
'מלאך' הוא שליח של הבורא, המגשר בין הבורא לבין האדם. התנ"ך לפעמים מזכיר את המלאכים בפירוש ולפעמים רק רומז עליהם.
למשל, כאשר אברהם אבינו שולח את אליעזר עבדו למצוא אשה ליצחק, הוא אומר לו שה' ישלח מלאכו לפניו:
"ה' אֱ-לֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם" (בראשית, כ"ד-ז'),
אך למעשה לכל אורך הפרשייה הזו לא מוזכר מלאך. השל"ה (פרשת חיי שרה, תורה אור, ה') מעיר שבפסוקים בהם מוזכרת המילה 'עבד' הכוונה לאליעזר, ואילו בפסוקים בהם מוזכרת המילה 'איש' הכוונה למלאך - למשל, בפסוק:
"וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ וַיִּקַּח הָעֶבֶד אֶת רִבְקָה וַיֵּלַךְ" (שם, ס"א).
כלומר, רבקה הולכת אחרי 'האיש', ולא אחרי 'העבד'. 'העבד' נמצא במדרגה נמוכה יותר - הוא לא רואה את 'האיש' וחושב שזה הוא שלקח את רבקה.
המלאכים מופיעים דווקא ביציאתו של אליעזר לחוץ לארץ מפני שבארץ ישראל ההשגחה היא ישירה ואיננו זקוקים למלאכים; לעומת זאת, בחוץ לארץ יש צורך באמצעים המגשרים בין הנברא לבין הבורא. לכן המלאכים הרבה יותר מצויים בספרי התנ"ך המתארים תקופות של העדר שכינה. למשל, בתקופת השופטים, כאשר השכינה הסתלקה מעט, אנו פוגשים מלאכים המדברים עם גדעון, עם מנוח וכו'. כמו כן, בספרים המתארים את גלות בבל, כמו ספר דניאל או אפילו ספר זכריה, שנכתב אמנם בארץ ישראל אך בתקופת גלות בבל, אנו פוגשים מלאכים רבים המסתובבים ואף הינם בעלי שמות. חז"ל אמרו (ירושלמי, ראש השנה, א'-א') ששמות המלאכים, כמו גם שמות החודשים, עלו עם ישראל מבבל. כלומר, הצורך לתת שם למלאכים ולפתח את ההיררכיה ביניהם מופיע בגלות. הגויים מכנים את המדע הזה בשם 'אנגלולוגיה'. חכמה זו התפתחה מחוץ לעם ישראל ונכנסה אל הקודש פנימה, כי כאשר השכינה שורה בעם ישראל אין צורך לפרט את הדרכים בהן ההשגחה מתגלה.
*
מהם המלאכים?
חכמי ישראל נחלקו בשאלה האם המלאכים הם ישות ('מה הם המלאכים') או אישיות ('מי הם המלאכים').
אצל חכמי ישראל שנטו להסברה פילוסופית של היהדות, כמו הרמב"ם, מוסבר שהמלאכים הם 'השכלים הנבדלים', כלשונו של אריסטו - כלומר, המלאכים הם שרשרת של ישויות רוחניות שחומר הגלם שלהם הוא השכל, כך שהם מתייחדים בהשכלה. לפי זה, מדרגות המלאכים הן מדרגות בידיעת השם, כאשר המדרגה הנמוכה ביותר נקראת בשם 'אישים' והיא קרובה לדעתם של בני אדם ודרכה הנבואה באה לבני אדם, ואילו המדרגה היותר עליונה נקראת בשם 'חיות הקודש', והיא יודעת את השם יותר מכל נברא.
דברים אלו קשים. אם מלאכים הם משהו (השכל הנבדל וכד'), ולא מישהו, מה הצורך לתת שמות למלאכים?! הרי השמות מורים שמדובר בישויות בעלות אישיות - למשל, השם 'גבריאל' אינו מורה אך ורק על התגברות, והשם 'רפאל' אינו מורה אך ורק על רפואה, אלא השמות הללו מורים כי מדובר על אישיות בשם 'גבריאל' ועל אישיות בשם 'רפאל'. מעבר לכך, אם כל עניינה של האישיות 'רפאל' היה לרפא, היה די לקרוא לה בשם 'רופא', ואם כל עניינה של האישיות 'גבריאל' היה להתגבר, היה די לקרוא לה בשם 'גובר', אך כיוון שבשמות שלהם נמצא גם השם 'אל', זה קשור להסברים הפנימיים יותר של חכמי הקבלה שהסבירו שהמלאכים הם ענפים של הרצון הא-לוהי.
להבנת הדבר: אם יש ברצון אדם לבנות בית, הרצון הזה מתפרט לרצונות רבים. למשל, הרצון הזה כולל את הרצון להזמין מלט. ללא הרצון לבנות בית, לא היה לי רצון להזמין מלט. גם הרצון להזמין מלט מתפרט לרצונות רבים - כמו הרצון להתקשר למפעל המלט והרצון להתקשר לבנק וכן הלאה. כל רצון מתפרט לרצונות רבים וכל הרצונות הללו מתפרטים אף הם לרצונות רבים. בכלל אלו ישנם גם רצונות שאינם הכרחיים מבחינת הרצון המקורי, כמו הרצון לעשות ביטוח תאונות (למרות שלא בטוח שתארע תאונה, חלילה).
לדעת חכמי פנימיות התורה, המלאכים הם רצונות הבורא בעולמו, כך שישנה היררכיה גדולה של מלאכים, כאשר ישנם מלאכים כוללים (כמו רצון כולל) וישנם מלאכים ענפיים (הרצונות שהם ענפים של רצון כולל). למשל, רצון הבורא לרפא מופיע כמלאך הרוצה לרפא - המלאך 'רפאל'. בתור ביטוי של רצון המלאך הוא אישיות (ולכן יש לו שם) אבל אין רצונו אחר מאשר רצון הבורא שבו. במובן זה המלאך שונה מן האדם: לאדם ישנה אפשרות לבחור לעשות רצון ה' או לבחור לעשות היפך רצון ה', אך למלאך, לעומת זאת, יש רק רצון אחד והוא לא יכול לרצות משהו אחר. בכל זאת מלאך אינו מְכוֹנָה: מלאך הוא אישיות בעלת רצון אחד אתו הוא מזדהה, לעומת מְכוֹנָה שאין לה רצון כלל.
הרמב"ם כותב שהמילה 'מלאך' היא מילה מושאלת לכל שליח. למשל, חז"ל אמרו (זהר, בראשית רבה י'-ו') שאין לך כל עשב ועשב שאין לו ממונה עליו שמכה אותו ואומר לו גדל' - כאשר הכוונה היא לכח הצמיחה הבוטני. חז"ל גם אמרו שכאשר יהודה פגש את תמר, הזדמן לו מלאך הממונה על התאווה, והכוונה היא ליצרים שלו. גם כוחות הטבע נקראים בשם 'מלאכים':
"עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט" (תהלים ק"ד, ד').
על כל פנים, 'מלאך' במובן המקורי של המילה זה ישות רוחנית המבטאת את הרצון הא-לוהי.
לפי זה, כיצד המדרשים מדברים על מלאכים שטעו ועל מלאכים שמרדו?!
רמח"ל מסביר שהמלאך טועה מפני שחסרה לו אינפורמציה לביצוע שליחותו - כלומר, אם המלאך מוגבל בידיעתו של רצון ה' השולח את המלאך למשימה.
שאלה: האם מלאך יכול לשקר?
תשובה: כן, אם זאת שליחותו. למשל, בספר מלכים א' , פרק כ"ב, מסופר על אחאב שרצה להלחם ברמות גלעד והתייעץ עם נביאים. כל הנביאים אמרו לו פה אחד שהוא ינצח במלחמה, למעט מיכיהו שטען שכל הנביאים הללו הוטעו על ידי רוח שקר: "רָאִיתִי אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ, וַיֹּאמֶר ה' מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה, וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו בַּמָּה, וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן". הנביא מיכיהו אכן צדק, ואחאב נהרג בקרב על רמות גלעד. חז"ל אומרים שהיתה זו רוחו של נבות היזרעאלי ונאמר לו "צֵא" מפני שהקב"ה אינו רוצה בשקרים.
*
עובדת קיומם של מלאכים יוצרת בקרבנו אי-נוחות מסוימת: וכי הקב"ה זקוק לאמצעיים?!
על מנת למצא תשובה לשאלה זאת נפנה למעשה בראשית.
חז"ל נחלקו בשאלה מתי נבראו מלאכים - יש אומרים שביום שני, ויש אומרים שביום חמישי. על כל פנים, המלאכים לא נבראו ביום הראשון, כדי שלא נגיע, חלילה, למחשבה אלילית:
"הכל מודים שלא נברא ביום ראשון כלום, שלא יאמרו מיכאל היה מותח בדרומו של רקיע וגבריאל בצפונו והקב"ה ממדד באמצעו" (בראשית רבה, א'-ג').
לכן המלאכים נבראו או ביום שני - מפני שאינו יום ראשון, או ביום חמישי - שהוא כמו יום שני: ביום הראשון נברא האור, ואילו ביום הרביעי נבראו המאורות (כלומר, תנועת חיים ברקיע); ביום השני נבראו הרקיע והים, ואילו ביום החמישי נבראו העופות והדגים (כלומר, תנועת חיים בים); ביום השלישי נבראו היבשה והצומח, ואילו ביום השישי נבראו בעלי החיים (כלומר, תנועת חיים ביבשה).
ביום השני נאמר:
"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים: יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם".
יש מסך המבדיל בין הנברא לבין הבורא - זהו מקומם של המלאכים, אותן ישויות המהווים גשר בין הבורא לנברא.
"וַיַּעַשׂ אֱ-לֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן".
ההבדלה היא חד-כיוונית: יש הבדלה בין מה שלמטה לבין מה שלמעלה, אבל אין הבדלה בין מה שלמעלה לבין מה שלמטה. זה רומז לכך שאם מסתכלים מלמטה למעלה, רואים שמלאכים קיימים, אבל אם מסתכלים מלמעלה למטה, לא רואים שהם קיימים. זהו מעמדם של המלאכים: צורת קיום מוזרה של מי שקיים מצד אחד אבל אינו קיים מצד שני...
לא צריך להיבהל מקיומם של המלאכים, אבל יש להיזהר שלא להתפלל אל המלאכים (כפי שמופיע בכמה מקומות בדברי חז"ל).
*
מהי מדרגתם של המלאכים? היכן הם נמצאים בסולם הנבראים?
יש אומרים שהמלאכים גדולים מאיתנו ולכן קשה לאדם לעמוד בפני פגישה עם מלאך, כפי שרואים מכמה סיפורים המופיעים בתנ"ך. כמו כן, מן הכתוב
"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי" (שמות, כ"ג-כ')
משמע שהמלאכים גדולים מאיתנו. הרמב"ם כותב כי לא ייתכן לומר שהאדם הוא מרכז ההוויה, מפני שראינו נבראים גדולים מן האדם - המלאכים. (אומנם רמב"ם מסכים שאדם הוא מרכז 'העולם התחתון').
רס"ג וראב"ע, לעומת זאת, כותבים שהאדם עליון מן המלאכים, והמלאכים לא נבראו אלא לצורך האדם.
הטענה שהאדם גדול מן המלאך מפני שלאדם ישנה בחירה חופשית נמצאת אך ורק אצל האחרונים, מהרמח"ל והלאה, ולא אצל הראשונים. אכן יש צד לומר שהאדם קטן מן המלאך כי הבחירה החופשית מאפשרת לאדם לבחור לא רק בטוב אלא גם ברע.
מי צודק בויכוח הנ"ל?
אפשר למצא את התשובה אצל רבי נחמן מברסלב הכותב שהאדם עתיד להיות גדול מן המלאכים:
"כִּי אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי נִבְרָא, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מֶמְשָׁלָה עַל הַמַּלְאָכִים, וְזֶה הַתַּכְלִית וְהַסּוֹף שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יְרוּשַׁלְמִי, שַׁבָּת, פֶּרֶק ב'): 'עֲתִידִין צַדִּיקִים, שֶׁיִּהְיֶה מְחִצָּתָן לִפְנִים מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת', שֶׁנֶּאֱמַר: 'כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵ-ל', שֶׁהַמַּלְאָכִים יִצְטָרְכוּ לִשְׁאֹל מִיִּשְׂרָאֵל, כְּשֶׁיִּרְצוּ לֵידַע מַה פָּעַל אֵ-ל" (ליקוטי מוהר"ן, בתרא, סימן א').
בינתיים עלינו לתרגל את הדבר ולהתעלות מדי פעם אל שורש נשמות ישראל, כפי שאנו עושים, למשל, בתקיעת השופר, וזאת על מנת שנקנה את המעלה שמעל למלאכים.
"...וְצָרִיךְ כָּל אֶחָד לִרְאוֹת, שֶׁיָּבוֹא לְזֶה הַתַּכְלִית, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מֶמְשָׁלָה עַל מַלְאָכִים, אַךְ צָרִיךְ לִשְׁמֹר עַצְמוֹ מְאֹד וְלִרְאוֹת, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ כֹּחַ לַעֲמֹד בְּמֶמְשָׁלָה זוֹ, שֶׁלֹּא יְקַנְּאוּ בּוֹ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְיַפִּילוּ אוֹתוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי הַמַּלְאָכִים מִתְקַנְּאִים מְאֹד בְּאָדָם כָּזֶה, שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֶמְשָׁלָה עֲלֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חֲגִיגָה ט"ו) עַל כַּמָּה גְּדוֹלִים, שֶׁבִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי - הַשָּׁרֵת לְדָחְפוֹ.
וְהָעֵצָה עַל זֶה לְקַשֵּׁר עַצְמוֹ עִם נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל וְעַל - יְדֵי הַהִתְקַשְּׁרוּת נִצּוֹל מֵהֶם. וְזֶה בְּחִינַת (אִיּוֹב כ"ו): 'מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּא', שֶׁצָּרִיךְ לֶאֱחֹז עַצְמוֹ בְּשָׁרְשֵׁי הַנְּשָׁמוֹת, הַחֲצוּבוֹת מִתַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁהִיא בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית ג'): 'אֵם כָּל חָי'. וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת פ"ח): 'בְשָׁעָה שֶׁעָלָה מׂשֶׁה לַמָּרוֹם, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: מַה לִּיְלוּד אִשָּׁה בֵּינֵינוּ, אָמַר לָהֶם: לְקַבֵּל תּוֹרָה בָּא. אָמְרוּ: אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם וְכוּ'. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמׂשֶׁה: הַחֲזֵר לָהֶם תְּשׁוּבָה. אָמַר: אֲנִי מִתְיָרֵא, שֶׁלֹּא יִשְׂרְפוּנִי בְהֶבֶל פִּיהֶם. אָמַר לוֹ: אֱחֹז בְּכִסֵּא כְבוֹדִי וְכוּ''; הַיְנוּ שֶׁנָּתַן לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עֵצָה לֶאֱחֹז וּלְהִתְקַשֵּׁר בְּשָׁרְשֵׁי הַנְּשָׁמוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד, אֵם כָּל חָי, כַּנַּ"ל, שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה נִצּוֹל מִן קִנְאַת הַמַּלְאָכִים כַּנַּ"ל" (שם).
האחיזה בכסא הכבוד פירושה ההתקשרות אל שורש נשמות ישראל, וכאשר האדם יתקשר אל שורשו, שהוא עליון מן המלאך, ממילא יוכל להתגבר על המלאכים.
*
מה פשר המתח השורר בין האדם לבין המלאכים?
המלאכים הם מעין פילוסופים, מפני שהם רואים בחכמה העליונה את הכיוון הרצוי במציאות. לעומת המלאכים, הקב"ה מעוניין בכך שהדיבור שלו יתגלה למטה:
"מן היום הראשון שברא הקב"ה את העולם נתאוה לדור עם בריותיו בתחתונים" (במדבר רבה, י"ג-ו').
לכן ישנה מעין ברית נסתרת בין הקב"ה לבין האדם לעומת המלאכים.
אם היינו משאירים את העולם להנהגת המלאכים, העולם היה מנוהל בסגנון היווני - הם היו אומרים שככל שהדבר יותר רוחני כך הוא קודם יותר. אבל הקב"ה פועל לא רק בחכמה אלא גם ברצון, והרצון מתפשט מן האינסוף כלפי מטה. לכן יש חשק לקב"ה שתינתן התורה דווקא לאדם - מפני נמיכותו. כך אומרת הגמרא במסכת שבת (פ"ח-ב'): בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו?! אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?! 'מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ' (תהלים, ח'-ה'), "ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם" (שם, ב').
זהו המאבק בין הנטיה להתעלות למעלה לבין הרצון הא-לוהי שהשפע יתגלה למטה.
בתלמוד הירושלמי (תענית, כ"ג-א') מסופר שבשעה שהקב"ה נתן את הלוחות למשה, ישראל עשו את העגל. אורכן של הלוחות היה ששה טפחים ורחבן שלשה, והיה משה תפיש בטפחיים והקב"ה בטפחיים וטפחיים ריוח באמצע. כיון שעשו ישראל אותו מעשה ביקש הקב"ה לחוטפן מידו של משה וגברה ידו של משה וחטפן ממנו, הוא שהכתוב (כלומר, הקב"ה) משבחו בסוף ואומר: "וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה" (דברים, ל"ד-י"ב). המהר"ל מסביר שהלוחות היו יכולות להילקח בחזרה מתוך סברה שהתורה הינה חכמה א-לוהית העומדת בפני עצמה (כלומר, 'אם מישהו זכה בה, אז טוב, ואם לא, היא נשארת לבד בפני עצמה'), וחז"ל באו לדחות את הסברה הזאת כי התורה אינה חכמה אלא רצון. התורה היא דבר ה', והדיבור תמיד מופנה למישהו. לכן עניינה של התורה להינתן והיה הכרח שמשה יגבר מכח זה שהתורה צריכה להינתן לו.
ידועים דברי חז"ל שכאשר הקב"ה רצה לתת את התורה למשה, המלאכים באו על כך בטענה שלאדם ישנה בחירה חופשית הגורמת לו לבחור ברע. אחד המדרשים מתאר כיצד הקב"ה הלביש על פניו של משה מסכה בדמות אברהם אבינו ואמר למלאכים: 'אינכם מתביישים?! הרי אכלתם אצלו ארוחת צהריים!'. אז המלאכים ויתרו ומשה קיבל את התורה. כלומר, אם לתורה אין הפנים של אברהם אבינו, היא לא יכולה להינתן לאדם. הרי אפילו שבתורה ישנם דברים של דין ושל חסד, הנטייה הכוללת של התורה היא לחסד. על מנת להדגיש את זה התורה היתה חייבת להינתן דווקא לאדם, מפני שהוא מסוגל לעשות חסדים. אילו התורה היתה נוטה לדין, המלאכים היו עדיפים על האדם.
והדברים מתחברים במדרש האומר שכאשר הקב"ה רצה לברוא את האדם הוא התייעץ עם המלאכים:
"בשעה שבא הקב"ה לבראות את אדם הראשון נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים וחבורות חבורות, מהם אומרים: 'אל ייברא', ומהם אומרים: 'ייברא', הדא הוא דכתיב: 'חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ' (תהלים פ"ה-י"א). חסד אומר: 'ייברא', שהוא גומל חסדים, ואמת אומר: 'אל ייברא', שכולו שקרים. צדק אומר: 'ייברא', שהוא עושה צדקות, שלום אומר: 'אל ייברא', דכוליה קטטה. מה עשה הקב"ה? נטל אמת והשליכו לארץ, הדא הוא דכתיב: 'וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה' (דניאל ח'-י"ב). אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: 'רבון העולמים, מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך?! תעלה אמת מן הארץ, הדא הוא דכתיב: 'אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח' (תהלים, פ"ה-י"ב)" בראשית רבה (ח'-ה').
המלאכים מבטאים את המוחלט אבל לא ניתן להגשים את הערכים המוחלטים בעולם בצורה מוחלטת כי הערכים סותרים אחד את השני. המלאכים אינם יודעים את סוד הזמן, ולכן אינם יודעים שהערכים ניתנים להגשמה אם נותנים להם זמן לכך.
על כך אנו מתפללים ומבקשים:
"עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן",
שכן במרומים, במקום שבו אין זמן, אכן ישנו שלום בין המלאכים והם מסתדרים זה עם זה, אבל אצלנו, שהזמן שולט, קשה יותר לעשות שלום בין הערכים, ועל כך אנו מתפללים את התפילה הזאת.
*
ישנם מלאכים שהם 'שרי אומות העולם'. כך, למשל, במדרשים השר של מצרים נקרא לפעמים 'עוזא', לפעמים 'רהב', ולפעמים 'מצרים'.
הפסוק:
"וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם" (שמות י"ד-י')
אומר "מִצְרַיִם נֹסֵע" (ביחיד) ולא 'והנה מצרים נוסעים' (ברבים). המדרש אומר על כך:
"[מצרים] זה השר שלהן" (שמות רבה, ט"ו-ט"ו)
ו-
"נוסעים אינו אומר אלא נוסע, כיון שיצא פרעה והמצריים לרדוף אחריהם תלו עיניהם לשמים וראו שרן של מצרים פורח באויר, כיון שראו אותו נתייראו הרבה שנאמר וייראו מאד ומהו והנה מצרים נוסע אחריהן שרן של מצרים היה שמו מצרים, שאין הקב"ה מפיל אומה עד שהוא מפיל שרן תחלה" (שמות רבה, כ"א-ה').
השר של מצרים היה מגיש טענותיו לפני בית דין של מעלה ואומר: 'הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, ומדוע אתה מאבד אילו מפני אילו' וכו'.
השר של האומה הוא המלאך של האומה, כלומר הרצון הא-לוהי, התפקיד שאותה אומה מקיימת בתוכנית ההיסטורית של הקב"ה - הרי לכל אומה ישנו תפקיד בהיסטוריה, והתפקיד הזה הוא השר של אותה אומה. במעמד ים סוף נוצר המצב שבו היה צריך להכריע בין ישראל למצרים. כלומר, השאלה היתה איזה חלק מן התוכנית הא-לוהית, הישראלי או המצרי, ייכשל. הויכוח בין השרים משמעו שהקב"ה כביכול מדבר עם עצמו, ואין אפשרות של הכרעה בבית דין של מעלה. לכן בסופו של דבר ההכרעה נפלה בידי ישראל, כפי שהקב"ה אומר למשה:
"מַה תִּצְעַק אֵלָי" (שמות, י"ד-ט"ו).
במילים אחרות, הקב"ה כביכול אומר: 'אני לא יכול לעזור לך, תעזור לעצמך'. לפעמים הדברים 'נתקעים למעלה', הרצונות משתווים זה לזה, וצריך שהאדם יכריע מהו הרצון הא-לוהי שיגבר ואיזה שר ינצח. ברור שעומק הכוונה הא-לוהית הוא ששר ישראל ינצח, אבל המחסום המוסרי מנע זאת, והיה צורך שנחשון בן עמינדב יוסיף זכות לעם ישראל - כדי ששר ישראל ינצח.
מה זה שר ישראל?
מצד אחד, השר של ישראל הוא מיכאל:
"וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל הָעֹמֵד עַל בְּנֵי עַמֶּךָ" (דניאל, י"ב-א').
מצד שני, בארץ ישראל הקב"ה משגיח עלינו ישירות וכן אנו אומרים:
"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' א-ֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים, ו'-ד'),
ורש"י מפרש:
"ה' שהוא א-להינו עתה ולא א-להי האומות הוא עתיד להיות ה' אחד".
במילים אחרות, כרגע ה' הוא א-להינו ומשגיח עלינו ישירות, ואילו על האומות ישנם שרים. אולם לעתיד לבוא יתבטלו השרים ותהיה השגחה אחת לכל האומות.
כיצד, אם כן, מיכאל משגיח עלינו?!
מהתנ"ך משמע שכאשר ישראל אינם עושים רצונו של מקום - מיכאל משגיח עלינו. כך, למשל, לאחר חטא העגל נאמר:
"וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ, וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו" (שמות ל"ג, ב'-ד').
זהו המלאך מיכאל -
"כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ" (שמות, כ"ג-כ"ג) -
"מַלְאָכִי" - אותיות 'מיכאל'. כאשר ישראל אינם עושים רצונו של מקום - ישנה נמיכות קומה וממילא 'מיכאל' משגיח עליהם, שכן 'מיכאל' מלשון 'נמיכות':
"כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ" (ויקרא, כ"ה-כ"ה).
אמנם מיכאל אינו מעוניין בתפקידו, וכפי ששמו מעיד על כך: 'מיכאל' - 'מי כמו הקב"ה שישגיח עליכם ולא אני'.
לכן ישנם שני מצבים: ישנו מצב שבו הקב"ה משגיח על העולם דרך המלאכים, וישנו מצב שבו הקב"ה משגיח על העולם דרך הצדיקים. המצב הרצוי הוא שהקב"ה ישגיח על העולם דרך הצדיקים, בבחינת "האבות הם הם המרכבה". אך כאשר ישראל אינם עושים רצונו של הקב"ה - הקב"ה מעמיד את כיסאו על גבי מלאכים ולא על צדיקים. המלאכים סובלים מכך, מפני שזה אינו תפקידם - כפי שכתוב בספר הזוהר, כשאין צדיקים שקב"ה יכול להעמיד עליו את כיסאו, את מרכבתו, הוא מעמיד את כיסאו אל החיות, והחיות סובלות, בוכות ומזיעות, והדמעות והזיעה של החיות מתערבות והופכות לדמעות של אש, והדמעות הללו נופלות אל תוך העולם (כלומר, מידת הדין מתגברת) ולכן יש צרות בעולם. (כפי שאומר שיר ידוע: "כי כשהמלאכים בוכים בעולם אחר, אז בעולם הזה עצוב לנו יותר").
אם כן, המצב הרצוי הוא שהאדם - ולא המלאכים - ינהל את העולם.
*
כפי שאמרנו, ישנם שמות רבים למלאכים. (למשל, בספר "מלאכי עליון" של הרב ראובן מרגליות מופיעים מאות שמות של מלאכים; הרב צבי יהודה קוק הוסיף בשוליים בעותק שלו של הספר עוד שמות מלאכים נוספים).
בפנקס י"ג, אות כ"ג, הראי"ה קוק כותב כי ידוע שכוחות הרע בעולם מכוונים בסופו של דבר אף הם לטובה, אך כדי שהם יפעלו את פעולתם באמת צריך שהרשעים יתכוונו אך ורק לרע - כי ברגע שהרשעים ידעו לאיזו טובה מכוונת רעתם הם לא יוכלו לפעול את מלוא הרע. המטרה של כל כוח היא שמו ('לשם מה' פירושו 'לאיזו מטרה'). לכן, כאשר השר של עשיו נלחם ביעקב, הוא אמר לו:
"לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי" (בראשית, ל"ב-כ"ט).
כלומר, 'אל תנסה להבין את מטרת קיומי - אחרת לא אוכל לפעול את הרע כמות שצריך. אל תשאל לשמי על מנת שאוכל לפעול את הרע בשלמות'.
יש עוד התיחסות של הראי"ה קוק למלאכים באיגרתו לרב בנימין מנשה לוין שמצא כתב יד ובו שמות של מלאכים (באופן כללי ישנם שמות של מלאכים המסתיימים באותיות 'יה', יש המסתיימים באותיות 'אל', ויש המסתיימים באותיות 'ירון'; בדרך כלל נזהרים לא להגיד את שמות המלאכים אבל נביא אותם פה לצורך הלימוד):
"על דבר השמות שבפרגמנט, אין בהם כל חדש, ובאחדים נראה להגיה קצת.
אדירירון מצוי בתקוני זוהר, ודרשו אותו ע"פ הוראות "בי' אדיר בי' ירון", כלומר הרננה האדירה של ההויה, כמו שהפיתגוריים היו אומרים ע"ד ההרמוניאה של המוסיקה הכללית, שודאי חזיון נצחי הוא בעמקי הרוחניות".
תלמידיו של הפילוסוף היווני איטלקי פיתגורס מסרו בשם רבם שישנה מעין מוסיקה כללית בכללות הקוסמוס: הגלגלים מסתובבים ומתנגנת סימפוניה שלימה, אלא שהמוסיקה כל כך רועשת עד שאיננו מסוגלים לשמוע אותה. הרב קוק שהרעיון, אף על פי שהוא בא בכלים ילדותיים באותם הימים, הוא רעיון נכון - "שודאי חזיון נצחי הוא בעמקי הרוחניות".
"הדרניאל הוא ג"כ מצוי אפילו במדרשים, ונמצא בספר הקבלה השימושית "רזיאל המלאך", בסופו.
וכן נמצא שם ג"כ אנסיפיאל, ואולי צריך לנסח כן את אנסיסיאל שבפרגמנט, וההוספה "אנס" היא הוראת הנצחיות בכפל אמן נצח סלה בר"ת, והיוד להוראת היחש והיחוד.
פתחיאל ג"כ נמצא בספר הנ"ל, והכונה היא ההויה המתחלת ופותחת פתח לכל המציאות, הכללית והפרטית, המורגשת ומושגת מההברקה של האמונה והידיעה באור הא-להות ועזוזו.
זגנזיאל - נראה לנסח זגזגאל, שהוא מצוי הרבה, והכונה היא ההלבשה החיצונה של כל המהויות הרוחניות והחמריות בכללות המצוי, כמו זג שהוא הפך החרצן הפנימי, ולפעמים מתאים הדבר ג"כ על ההצטיירות של התוכן הפנימי בנגוד להמתודיקה החיצונה, לאותו מ"ד שהפנימי קרוי זג, כמבואר נזיר ל"ד ב', והכל ע"פ העז הא-להי חיי החיים.
במקום מכורתאל נראה להגיה אכתריאל, המצוי גם בגמרא.
צב צביב - נראה שצ"ל צבצביה, והכונה: צב' מצבאות, שהוא השרש של צבא, כלומר מקור החיל להכחות וההויות המרובים שבמציאות, וקשרות הרוחניות עם החמריות והפעול בפועל, והוכפל לכונה של חיזוק הרושם, וכמו שמכפלת הפילוסופיא את המושגים האביקטיביים והסוביקטיביים.
הבהביב - ג"כ יותר טוב צ"ל הבהביה, כלומר: כח התביעה למלא כל חסרון ולקבל תמיד שבמציאות, כמו שהשכל מקבל מושכל והחומר - כח, ויתר האיכויות, שכח-התביעה "הב הב", שהוא ההעדר המקביל את ההויה, עומד ופועל תמיד, והמסתכל עליו בעין חמושה באור אמונה בהירה רואה ומרגיש את הא-להות הפועלת שבמציאות ובכל פרטיה" (אגרות הראי"ה, חלק א', איגרת קע"ח).
אחד המלאכים המרכזיים נקרא בשם 'מטטרון' בגימטריא 'אל שדי'. על כך נאמר:
"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי, הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ" (שמות, כ"ג, כ'-כ"א).
הגמרא אומרת על זה:
"אמר ההוא מינא לרב אידית: כתיב 'וְאֶל משֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' ' (שמות כ"ד, א') - 'עלה אלי' מיבעי ליה?! אמר ליה: זהו מטטרון ששמו כשם רבו, דכתיב 'כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ'. אי הכי ניפלחו ליה? כתיב 'אַל תַּמֵּר בּוֹ' - אל תמירני בו" (סנהדרין, ל"ח-ב').
השם 'מטטרון' הוא שם יווני (ישנם שמות יווניים רבים למלאכים, וכאמור שמות המלאכים עלו איתנו מבבל, כי משם הבאנו את החכמה הזו), כאשר 'מטה' = מעבר; 'טרון' = כיסא. היינו, 'מטטרון' הוא מי שמאחורי כסא הכבוד, מי שמבצע את הרצונות המתחייבים מנשמות ישראל - זהו 'מטטרון'.
ויש המסבירים זאת מן השפה הרומית שבה 'מטטור' = מפעיל (כמו 'מוטור', מנוע).
שאלה: מדוע אנו צריכים לדעת את שמות המלאכים?
תשובה: מפני שיש לנו אפשרות לדבר עם המלאכים.
שאלה: אבל אסור להתפלל למלאכים?
תשובה: נפש האדם כוללת את כל העולמות וממילא כוללת גם את המלאכים, לכן המלאכים באים אלינו ואנו נפגשים איתם. אחרת, אם לא היינו מדברים איתם, לא היינו צריכים לדעת את שמותיהם. לא להתפלל אליהם אלא להכיר אותם, כמו שכאשר אנו מתפללים במניין מסוים, אנו רוצים לדעת מי מתפלל איתנו (וכמובן אנחנו לא מתפללים אליו).
שאלה: מה פירוש 'להיפגש עם מלאך'?
תשובה: כשם שמפגש של אדם עם אדם אין פירושו מפגש של גוף עם גוף אלא מפגש של נפש עם נפש, רצון עם רצון, כך האדם מסוגל להגיע למדרגה שבה הוא נפגש עם המלאכים - כלומר, עם הרצון הא-לוהי.