הרב אורי שרקי

ישעיהו - פרק ט'

סיכום שיעורים 13, 14 מסדרת שיעורים תשע"ד - עוד לא עבר את עריכת הרב




"הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם" (ט', א').

בפסוק זה ובפסוקים הבאים הנביא פונה אל העם ואומר שמתוך החשכה הגדולה של כיבוש מלך אשור העם יצא לאור גדול של גאולה ממלך אשור (הגאולה מדומה בפסוק ליציאה מחושך לאור). הנבואה הזאת לא מגלה את דרך הגאולה ודרך מפלתו של מלך אשור אלא רק עצם נפילתו.

בפסוקים הבאים מתואר כי חזקיהו מלך יהודה יהיה מלך המשיח.

 

"הִרְבִּיתָ הַגּוֹי לא (לוֹ) הִגְדַּלְתָּ הַשִּׂמְחָה שָׂמְחוּ לְפָנֶיךָ כְּשִׂמְחַת בַּקָּצִיר כַּאֲשֶׁר יָגִילוּ בְּחַלְּקָם שָׁלָל" (ט', ב').

"הרבית הגוי" - הגוי הוא העם. "הרבת" - גידלת ונשאת את חשיבותו. מפלת סנחריב מלך אשור, אשר מלך על מעצמה גדולה וחזקה, גרמה לקידוש השם גדול ולגידול שמו של חזקיהו המלך. כתוצאה מתבוסת סנחריב, שמו של חזקיהו הלך לפניו - כמלך שהצליח להביס את סנחריב.

בהמשך הפסוק מתוארת שמחת העם בגאולתם:

"לא (לוֹ) הִגְדַּלְתָּ הַשִּׂמְחָה" - המילה "לו" מתייחסת אל העם. כאשר נפלו צבאות אשור נשאר שלל רב אשר חולק וממנו התפרנסו אנשי ירושלים לאחר נפילת סנחריב. שמחת העם בזמן חלוקת השלל מדומה בפסוק לשמחת החקלאים בזמן הקציר.

 

"כִּי אֶת עֹל סֻבֳּלוֹ וְאֵת מַטֵּה שִׁכְמוֹ שֵׁבֶט הַנֹּגֵשׂ בּוֹ הַחִתֹּתָ כְּיוֹם מִדְיָן" (ט',ג').

בפסוק ג' מתוארת השתחררות הממלכה והפיכתה ממלכת חסות של אשור, אשר עליה להעלות מס למלך אשור, לממלכה עצמאית.

"עול סובלו" - דבר כבד שצריך לסבול, לסחוב.

"מטה שכמו" - המטה שאותו סוחבים על השכם ועמו נושאים משאות.

"שבט הנוגש בו" - דימוי לשוט.

כל אלו (העול, המטה והשבט) כלו ונהרסו בזמן שה' הציל את העם מאשור. הנביא משתמש לתיאור ההצלה בדימוי של ההצלה שהייתה "ביום מדין" בימי גדעון. כפי שנכתב בתהילים פ"ג: "כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו ... אָהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים מוֹאָב וְהַגְרִים גְּבָל וְעַמּוֹן וַעֲמָלֵק פְּלֶשֶׁת עִם יֹשְׁבֵי צוֹר גַּם אַשּׁוּר נִלְוָה עִמָּם... עֲשֵׂה לָהֶם כְּמִדְיָן...". מחבר המזמור מבקש שייעשה לאויביו מה שקרה למדין בימי גדעון. מזמור התהילים ככל הנראה קדם לתקופת ישעיהו כי הוא מתיחס אל הארץ כאל ממלכה אחת. יתכן ששימוש הנביא בדימוי זה מושפע ממזמור התהילים שהיה מוכר בתקופתו.

 

"כִּי כָל סְאוֹן סֹאֵן בְּרַעַשׁ וְשִׂמְלָה מְגוֹלָלָה בְדָמִים וְהָיְתָה לִשְׂרֵפָה מַאֲכֹלֶת אֵשׁ. כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ בֵּן נִתַּן לָנוּ וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמוֹ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִי עַד שַׂר שָׁלוֹם" (ט', ד'-ה').

בפסוק ה' מתואר כי יש ילד אשר הוא התקווה של כולם - הוא ימלוך ואז לא יעלו מס למלך אשור. ילד זה הוא חזקיהו.

"ויקרא שמו" - ביטוי סתום, לא ברור למי הכוונה. יתכן כי מדובר בשמות חזקיהו או שהשמות המופיעים אלו שמות הקב"ה אשר הוא הקורא את שם הילד.

 

"לם רבה (לְמַרְבֵּה) הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה מֵעַתָּה וְעַד-עוֹלָם קִנְאַת ה' צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת" (ט', ו').

בתחילת פסוק ו' ישנה תופעה ייחודית מבחינה גרפית במקרא: מ"ם סופית באמצע המילה 'למרבה'. ניסיון לחלק את המילה לשתי מילים יוצר את המילים 'לם' ו'רבה'. יתכן כי אפשר להבין את המילה הראשונה כ'להם'.

על פי חז"ל האות מ"ם מתחלקת לשני סוגים. האחד 'מ"ם פתוחה' - והיא האות המופיעה בתחילת או אמצע מילים, שממנה ממשיכים לקרוא עד סוף המילה. השניה היא 'מ"ם סתומה' אשר היא הסוגרת את המילה ואין אחריה המשך - בימינו היא נקראת סופית. על פי רבותינו, הסיבה שבאמצע המילה ישנה מ"ם סופית היא שהנביא רצה להגיד 'למשיח' אך לא הצליח, כי משהו התקלקל בדרך וחזקיהו בסופו של דבר לא נהיה המשיח. בעקבות כך נכתבה המילה 'למרבה' כתחליף ל'משיח'. חז"ל הסבירו ששינוי ייעודו של חזקיהו המלך ממשיח למלך רגיל קרה בעקבות שהוא לא אמר הלל על חזרת הממלכה לעצמאותה בנפילת סנחריב. סביר להניח שהתנגדות חזקיהו לאמירת ההלל באה מסיבות שונות: רצון להפריד בין העניינים התורניים וענייני המדינה; זה שההצלה נעשתה על ידי מותם של 185,000 חיילים של האויב במגיפה וזה שההצלה באה במחיר אובדן ממלכת ישראל הצפונית ופגיעה ברבים מבני ממלכת יהודה.

"למרבה המשרה" - 'למי שמשרתו שלטונו גדול ורב'. בהמשך הפסוק מתוארים מעשי המלך העתידי: הוא יביא שלום לעד ויעשה את תפקיד בית דוד - יביא צדקה ומשפט לעם. קנאת ה' תעשה זאת ותקים תקווה ממלכת יהודה על אף נפילת ממלכת ישראל. וממלכת יהודה תהיה תקווה לתיקון העולם כולו.

 

אחרי שהנביא סיפר שעומד לקום מלך מתוך בית דוד (ילד, שלפי התיאורים יהיה משיח), הוא מספר על כל הצרות שעומדות להיות לפני כן, מבחינת "חבלו של משיח". ('חבלו' במובן של חבלי לידה).

לפני הופעת האור הגדול של בית יהודה, דרך חזקיהו (שלמעשה היה צריך להיות המשיח), יש נפילה של ממלכת ישראל ושינוי גיאו-פוליטי כולל בתוך הממלכה, כך שמבחינה מסוימת אשור, שהוא הכוח העולה במזרח התיכון באותם הימים, ממלא את הפונקציה של גוג ומגוג. גוג ומגוג זה אימפריה שמשנה את סדר העולם ומנסה להשתלט על הכל בכוח. מובן מאליו שהכוח העיקרי שגוג ומגוג ינסו להלחם נגדו זה ישראל, משום שישראל מהווה את האלטרנטיבה להגמוניה הפוליטית-רוחנית של אשור. הדברים האמורים לא התממשו בסופו של דבר בימי ישעיהו. חזקיהו לא נהיה משיח ואשור לא נהיה גוג ומגוג ומלחמה כזו - בין שתי טענות להובלת האנושות, טענת גוג ומגוג וכנגדה הטענה הישראלית - נדחתה לאחרית הימים, אך תבניתה מתבססת במאורעות מימי ישעיהו הנביא.

 

"דָּבָר שָׁלַח א-ֲדֹנָי בְּיַעֲקֹב וְנָפַל בְּיִשְׂרָאֵל" (ט', ז').

מדובר על נפילתה של ממלכת הצפון.

 

"וְיָדְעוּ הָעָם כֻּלּוֹ אֶפְרַיִם וְיוֹשֵׁב שֹׁמְרוֹן בְּגַאֲוָה וּבְגֹדֶל לֵבָב לֵאמֹר" (ט', ח').

"אפרים" - בד"כ המלכים של מלכות הצפון היו משבט אפרים. מלכות הצפון היא מלכות אפרים.

"שומרון" - היא הבירה של ממלכת אפרים.

"בגאוה ובגדל לבב לאמר" - לאמור מהם הם חושבים בגאוותם ובגודל לבבם וזה נאמר בפסוק הבא:

 

"לְבֵנִים נָפָלוּ וְגָזִית נִבְנֶה שִׁקְמִים גֻּדָּעוּ וַאֲרָזִים נַחֲלִיף" (ט', ט').

היו שושלות מלכים באפרים שנפלו: השושלות של בית ירבעם, בית באשא, בית עמרי ולאחר מכן בית יהוא. שושלת בית יהוא, שהופלה על ידי פקח בן רמליהו, גורמת לחשיבה מחודשת שכעת תקום מלכות רצינית וחזקה יותר מקודמותיה. אמנם "לבנים נפלו" - הלבנה לכאורה לא די חזקה, אבל "גזית" - היא מספיק חזקה, לכן - "וגזית נבנה". ה-"שקמים גודעו"? - "וארזים נחליף"! כעת נשים משהו חזק יותר מהשקמה - נשים ארזים.

בזמן שממלכת ישראל חושבת דברים אלו, לה' תוכניות משלו, כאמור "רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום" (משלי, י"ט'-כ"א).

 

"וַיְשַׂגֵּב ה' אֶת-צָרֵי רְצִין עָלָיו וְאֶת-אֹיְבָיו יְסַכְסֵךְ" (ט', י').

"וישגב" - לשגב זה להרים. להרים - "את צרי רצין עליו".

"צרי רצין" - זה אשור.

כוח גדול מתחיל לעלות, כוח שישמיד את רצין (מלך ארם). מאחר ורצין ייפול, לאפרים כבר לא תהיה משענת, ואז יהודה תינצל.

 

כעת הנביא פונה אל ממלכת ישראל ואומר להם שהיו להם צרות רבות והם לא הבינו שהצרות האלה באו משום שהקב"ה כעס עליהם ולא חזרו בתשובה. אלו צרות היו להם?

 

"אֲרָם מִקֶּדֶם וּפְלִשְׁתִּים מֵאָחוֹר וַיֹּאכְלוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל פֶּה בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה" (ט', י"א).

"קדם" - מזרח (קדימה), "אחור" - מערב. דרום - ימין (תימן), צפון - שמאל.

שאלה: למד דווקא הפנים זה לכיוון מזרח?

תשובה: בגלל שאדם תמיד מסתכל אל עליית השמש. אדם הנמצא בתוך החושך תמיד הוא מצפה אל האור, לכן הוא מסתכל קדימה, לכיוון מזרח. הנקודה שאליה אדם פונה תחילה הוא הצד המזרחי.

שאלה: האם זה בא ממקור פגאני בעצם?

תשובה: זה מקור אנושי. אם זה גורם לאדם חוויה פגאנית, מדובר בעניין פרטי שלו. זה דבר טבעי שאדם פונה לכיוון מזרח, כי הוא מצפה אל האור.

"ועוד ידו נטויה" - כי העם עוד לא עשה תשובה.

 

"וְהָעָם לֹא שָׁב עַד הַמַּכֵּהוּ וְאֶת ה' צְבָאוֹת לֹא דָרָשׁוּ" (ט', י"ב).

היו צריכים להבין שהמכה איננה מפלשתים או מארם, אלא היא מאת ה', ומכיוון שעדיין לא חזרו בתשובה, יהיו עוד צרות.

שאלה: מה פירוש הביטוי "ה' צבאות" בכל מקום בתנ"ך?

תשובה: פירושו 'א-לוהי המדינה'. שם זה מופיע לראשונה במשפחה של חנה, אמו של שמואל - נאמר על אלקנה, אביו של שמואל: "וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, לְהִשְׁתַּחֲוֺת וְלִזְבֹּחַ לַ-ה' צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה" (שמואל א', א'-ג'). כמו כן, חנה, אישתו אומרת: "ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ". חז"ל אומרים במסכת ברכות: "מיום שנברא העולם, לא היה מי שקרא לקב"ה 'צבאות', עד שבאה חנה ואמרה זאת". אמנם כתוב לפניכן שאלקנה היה עולה לזבוח ל-ה' צבאות, אז כנראה שהוא למד זאת מאשתו.

 

"וַיַּכְרֵת ה' מִיִּשְׂרָאֵל רֹאשׁ וְזָנָב כִּפָּה וְאַגְמוֹן יוֹם אֶחָד" (ט', י"ג).

"כיפה" - כפשוטו, מה שלמעלה. יכול להיות שזהו סוג של צמח, צמח עם כיפה. מעין משילות, 'המושל בכיפה'.

"אגמון" - סוג של צמח, מלשון הגּוֹמֶא פַּפִּירוּס. האגמון הוא כפוף, בניגוד לכיפה שהיא עולה. מפורש בפסוק בישעיהו: "הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ" (ישעיהו, נ"ח-ה'). צמח כפוף.

ראש - כיפה מול זנב - אגמון, שפה אחת של בעלי חיים מול שפה אחרת של צומח. כל זה הוא משל לאנשים.

 

"זָקֵן וּנְשׂוּא פָנִים הוּא הָרֹאשׁ וְנָבִיא מוֹרֶה שֶּׁקֶר הוּא הַזָּנָב" (ט', י"ד).

כלומר, גם ההנהגה הפוליטית וגם ההנהגה הרוחנית, כולם יכרתו.

"זקן ונשוא פנים" - 'נשוא פנים' משמע שהפנים שלו מורמות. הגר"א אומר שזה אומר שיש לו מעשים טובים. זקן זה חכם, נשוא פנים זה במעשים.

שאלה: למה זה מגיע להם?

תשובה: משום שהם אנשים רעים שלא עושים את העבודה שלהם, כי הם נותנים חינוך גרוע.

 

"וַיִּהְיוּ מְאַשְּׁרֵי הָעָם הַזֶּה מַתְעִים וּמְאֻשָּׁרָיו מְבֻלָּעִים" (ט', ט"ו).

"מאשרי העם" - אלו שהיו אמורים ליישר את הדרך של העם - "מתעים". התוצאה: "ומאשריו מבולעים" - אותם אלו שהיו צריכים לקבל את הדרך הישרה הם ניזוקים. נתנו להם חינוך גרוע. למעשה כל המדינה כבר רקובה ובמצב שבו ראשי העם נותנים חינוך גרוע שכזה אין תקווה.

 

"עַל כֵּן עַל בַּחוּרָיו לֹא יִשְׂמַח אֲ-דֹנָי וְאֶת יְתֹמָיו וְאֶת אַלְמְנוֹתָיו לֹא יְרַחֵם כִּי כֻלּוֹ חָנֵף וּמֵרַע וְכָל פֶּה דֹּבֵר נְבָלָה, בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה" (ט', ט"ז).

"בחוריו לא ישמח" - בדרך כלל בחורים שמחים בחופתם, אך כשיגיע החורבן הם לא יזכו לזה משום שיהיו הרוגים ומלחמות קשות, וממילא "את יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם", למרות שהיה ראוי לרחם.

"כלו חנף ומרע וכל פה דבר נבלה" - זו חברה ירודה.

"בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה" - מפני שלא חזרו בתשובה.

 

"כִּי בָעֲרָה כָאֵשׁ רִשְׁעָה שָׁמִיר וָשַׁיִת תֹּאכֵל וַתִּצַּת בְּסִבְכֵי הַיַּעַר וַיִּתְאַבְּכוּ גֵּאוּת עָשָׁן" (ט', י"ז).

הדימויים בפסוק זה הם של אש, שריפה. הסיבה הגורמת לאש היא הרשעה עצמה שמכלה את המדינה.

"שמיר ושית" - אלו הרשעים. הרשעה הגיעה עד "סבכי היער" - מנהיגות, האנשים החשובים.

שאלה: מה זה "ויתאבכו"?

תשובה: אף אחד לא יודע. ישנה מילה מודרנית בימינו - 'אובך', שמיים בגוון אפור. יש אומרים שזה מלשון 'בכאים', אך איננו יודעים מה זה. זה לא בגלל שיש עשן. משום שזו מילה יחידאית, לא יודעים מה פירושה, ולכן קשה לדעת למה התכוון הנביא במילה זאת. רש"י אומר שה-א' מיותרת, 'בכה', מלשון נבוך.

שאלה: שאלה של עברית: מה השורש של 'נבוך' ומה השורש של 'בכה'?

תשובה: ברש"י יש שיטה של דקדוק שהיא שונה מהשיטה המקובלת כיום. היום אנו הולכים לפי שיטת רד"ק שהיא בעצם השיטה של רבי יונה אבן ג'נאח, שהיא השיטה של רבי יהודה חיוג', לפיה השורשים שם שורשים של שלוש אותיות. זה השיטה שלומדים אותה לבגרות. לעומת זאת, בשיטה הקדומה יותר, של רבי מנחם בן סרוק ושל דונש בן-לברט, הולכים לפי שורשים של אות אחת או שתיים או שלוש. לכן כאשר רש"י רואה אות מהאותיות החלשות, הנופלות, הוא מוציא אותם מהשורש. למשל יש פסוק מגילת איכה: "בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת וְהִיא מַר לָהּ" (איכה, א'-ד'). על הפסוק הזה רש"י אומר ש'נוגות' מלשון 'יגון' ורק האות ג' היא שורש. לכן לפי רש"י השורש 'מוץ', 'מצא', 'מצץ' - כל אלה הם מאותו הפועל. ניתן גם לעיין ברש"י על הפסוק "וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא, א'-ט"ו). מבחינה צורנית רד"ק צודק - המבנה של השפה אכן בנוי לפי כללי הדקדוק של רד"ק. מבחינת הגניוס של השפה רש"י צודק - כלומר, יש קשר אסוציאטיבי בין שורשים דומים. לכן כאשר אדם אומר מילה שדומה למילה אחרת, זה הולך אצלו ביחד. למשל: 'אכל' - 'כילה'. 'לאכול' ו'לכלות'. אע"פ שזהו שורש כ'-א'-ל' ומנגד כ'-ל'-ה', יש ביניהם דמיון. לכן רש"י צודק כאשר הוא מסביר איך השפה בנויה, ובמיוחד בישעיהו זה עובד טוב.

שאלה: מה זה 'גניוס של השפה'?

תשובה: 'גניוס של השפה' זה אמירה, מן מסר שיש לכל שפה. המסר הזה מתבטא דרך אוצר המילים וצורת הדקדוק שלה שמועבר בצורה לא מפורשת אך חזקה מאוד. למשל, בעברית 'שם הפועל' תמיד מתחיל באות ל', מכיוון שזה לשון עתיד - 'אני רוצה ללכת'. גם בשפה האנגלית זה כך, כל 'שם פועל' מתחיל במילה 'to eat' - 'to' וכו'. זאת אומרת שיש כאן משהו ששייך לגניוס של השפה העברית. לעומת זה בשפות אחרות הרבה פעמים 'שם הפועל' הוא הווה ואינו עתיד. ניתן ללמוד מכך ששפה שמדברת כלפי העתיד היא שפה שמבטאת יחס אחר להשקפת עולמה מאשר שפה אחרת שמדברת בלשון הווה.

"גאות עשן" - כמו העשן שעולה, משמע שכולם ידעו ממה שקרה, לא רק בתוך ישראל אלא בכל העולם כולו ייוודע הקלקול הזה.

שאלה: הנביא אמור להעביר מסרים לעם ישראל. מדוע המסרים מורכבים וסבוכים וצריך עוד לפענחם? מדוע לא לדבר בצורה פשוטה?

תשובה: קודם כל, הנביא דיבר בשפה שבאותם זמנים הם הבינו יותר מאיתנו, הוא דיבר בעברית של בני דורו. דבר נוסף: הנביא דיבר בשפה שרצו לשמוע, כמו שירה - הרי אנשים רוצים לבוא לשמוע שירה. אם הוא היה מדבר בשפת השוק, לא היו באים לשמוע אותו. הדברים הנאמרים דרך שירה - ועוד ברוח הקודש כמובן - נשמעים.

 

"בְּעֶבְרַת ה' צְבָאוֹת נֶעְתַּם אָרֶץ, וַיְהִי הָעָם כְּמַאֲכֹלֶת אֵשׁ, אִישׁ אֶל אָחִיו לֹא יַחְמֹלוּ" (ט', י"ח).

"נעתם" - זאת מילה יחידאית בכל המקרא, לכן אף אחד לא יודע מה הפירוש למילה זו. לפי ההקשר, מדובר על לשון 'שריפה', 'חרוך', משהו שהתכלה. בני אותו הדור שבו ישעיהו דיבר הבינו למה הוא התכוון, ואולי זה אף היה רמז למשהו שכולם ידעו, אולי אף לשם של איזה פקיד ששמו היה דומה, כמו משחקי מילים שאנו לא יכולים לעמוד עליהם, לצערנו.

האש אוכלת אותם, ביניהם. יש שנאת חינם, נמצאים בתחרות - וזה שורף. ישעיהו אומר שחברה מתפרקת מעצמה.

 

"וַיִּגְזֹר עַל יָמִין וְרָעֵב וַיֹּאכַל עַל שְׂמֹאול וְלֹא שָׂבֵעוּ, אִישׁ בְּשַׂר זְרֹעוֹ יֹאכֵלוּ" (ט', י"ט).

זה משל המתאר אדם שאוכל את עצמו, בדומה לפסוק הקודם עם ראש וזנב. עכשיו ישעיהו יסביר את הנמשל.

 

"מְנַשֶּׁה אֶת אֶפְרַיִם וְאֶפְרַיִם אֶת מְנַשֶּׁה יַחְדָּו הֵמָּה עַל יְהוּדָה, בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה" (ט', כ').

"מנשה את אפרים ואפרים את מנשה" - השבטים של הממלכה הצפונית אוכלים האחד את השני. שניהם היו הבנים של יוסף, וכל אחד מהם היה למעשה בכור. מנשה היה הבכור הטבעי, אפרים היה זה שהוצב מעליו, ועכשיו הם רבים כל הזמן ביניהם.

"יחדיו המה על יהודה" - אפרים ומנשה היו מוכנים לעשות שלום ביניהם על מנת לריב עם השלישי, יהודה.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)