הרב אורי שרקי

סוכות - שמחת בית השואבה כשמחת הוודאות

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




הרמב"ם נותן את ההסבר הבא למצוות ארבעת המינים: יושבי מדברות אוהבים את הצבע הירוק (לכן לישמעאלים שבאים מהמדבר יש העדפה לצבע הירוק, כי זה נווה המדבר). גם אבותינו ישבו במדבר 40 שנה ולכן הצבע המשמח אותם אחרי זה היה הצבע הירוק, וכאשר התורה ציוותה לשמוח היא אמרה לקחת מינים ירוקים ביד: "ושמחתם לפני ה' א-לוהיכם".

יוצא שלפי הרמב"ם חג הסוכות הוא החג של ארץ ישראל - החג של הכניסה של יושבי המדבר אל המרחב של ארץ ישראל. כאשר אבותינו יצאו מן המיצרים של המדבר הם נכנסו אל הרוחב של ארץ ישראל (לכן המקום הראשון שאליו הם הגיעו היה הבית של אשה ששמה היה רחב). לצאת מן המיצר אל המרחב זו שמחה.

רבותינו אמרו: "אין שמחה כהתרת הספיקות". (המאמר הזה מובא במצודת דוד על ספר משלי וגם בשו"ת הרמ"ה כדבר מפורסם, אומנם לא ידוע  איפה זה כתוב במקורות קדמוניים). כנראה שלצאת מהגלות לארץ ישראל זה לצאת מן הספק של הגלות, ולכן בחג הסוכות אנחנו שמחים מאוד בשמחת הוודאות. עולם מלא ספיקות הוא אכן עולם עצוב, וכל זמן שיש ספיקות אי-אפשר באמת לשמוח.

למשל, התלמוד הרבה פעמים דן בשאלות חשובות ובמקום לתת תשובה אומר את המילה 'תיקו' - כלומר, 'התשובה לא ידועה'. אין דבר יותר מעציב מזה. למה חכמי התלמוד, גדולי ישראל, לא יכולים לתת תשובה ברורה? התירוץ שלהם הוא שחסרה להם בינה. אמרו רבותינו: חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה - חוץ מן השער ה-50. אם למשה חסר משהו, אז, קל וחומר, לכל חכמי ישראל חסר משהו, ולכן אפילו חכמי ישראל בכל גדולתם אינם תמיד מסוגלים להביא אותנו לידי בירור. ספר תיקוני הזוהר אומר שכשייגלה שער ה-50 ,שער ה-נ', נוסיף למילה 'תיקו' את הנו"ן ונגיע ל'תיקון'.

לפי זה מובן מדוע המשנה במסכת סוכה (פרק ה') אומרת:

"כל מי שלא ראה שמחת בית השאובה, לא ראה שמחה מימיו".

אם אומרים לנו "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו", אז כנראה שזה שמחה לא מהעולם הזה, זה שמחה שבה אין צרות של העולם הזה, אין ספיקות. בשמחת בית השואבה יש ודאות. מעניין מאוד מאיפה הוודאות הזאת באה - הרי כביכול מדובר רק על המוזיקה ולא ברור איך מוזיקה מביאה לבירור הדברים.

הרמב"ם, שנחשב לסופר רציונאליסט עם שכל קר, רומז בעצמו איך זה עובד בהקדמה לספרו "מורה נבוכים" אותו הוא כתב בשביל תלמידו שבזמנו הגיע לקהיר מטנג'יר שבמרוקו (מרחק של אלפי ק"מ) על מנת לדבר עם הרמב"ם. הרמב"ם כותב שם מעין הדברים הבאים: 'אני קיבלתי אגרות ממך שאתה מעוניין להיפגש אתי. אמרתי לעצמי: טוב, זה בחור עם הרבה רצון והשתוקקות אבל מי יודע מה הוא שווה. אח"כ שלחת לי כבר מכתבים שבהם הסברת לי מה כבר למדת, ואמרתי לעצמי: קצת יותר מעניין הבחור הזה, יש לו מה לומר - אבל עדיין לא ידעתי אולי בכל זאת השכל שלו זה לא משהו, עד שקיבלתי את שירך ששלחת לי מאלכסנדריה והוספתי בך אהבה'. מה שהכריע אצל הרמב"ם שהתלמיד הזה ראוי ללמוד אצלו, זה לא הלימודים או הכישרונות האינטלקטואלים שלו, אלא החוש המוסיקאלי, חוש השירי שלו.

ידוע סיפור דומה על הרב קוק והרב דוד הכהן, הרב הנזיר. כשהרב הנזיר היה עסוק בשאלות פילוסופיות וכתב דוקטורט בפילוסופיה, הוא בא להכיר את הרב קוק ולשאל אותו שאלות על פילוסופיה. דברי הרב קוק על הפילוסופיה איכזבו את הרב הנזיר. אחרי השיחה הרב הנזיר נשאר לישון בבית שם גר הרב קוק. בבוקר, כשהוא שמע איך שהרב קוק מתפלל ושמע אותו אומר "וזכור לנו אהבת הקדמונים משמי שמי קדם", הוא נהפך לאיש אחר - כפי שהרב הנזיר כתב ביומנו: "ואשמע, והנה נהפכתי והייתי לאיש אחר. אחרי התפילה מיהרתי לבשר במכתב - יותר משחיפשתי מצאתי, מצאתי לי רב". גם במקרה הזה מדובר על אדם שעסק בפילוסופיה, בהגיון רציונאלי צרוף, אבל ההכרעה שלו בספק היתה על ידי המנגינה ועל ידיה גם הוא הצטרף לרוח הקודש של האומה שעברה דרך הרב קוק.

 לכן דרך הזכר לשמחת בית השואבה אנחנו מחפשים את זכר לאותה וודאות. דרך שמחת בית השואבה אנחנו רוצים לפתוח את האוזניים שלנו. בחג הסוכות אנחנו מסתובבים - גם בריקודים, גם בהקפות, גם בהקפות של שמחת תורה. ההקפות האלה התחילו מההקפות מסביב למזבח שבעצמם התחילו מההקפות מסביב ליריחו. יריחו זה המקום של הוודאות, בגלל שזה המפתח של ארץ ישראל. יריחו זה המקום שבו הכיבוש של יהושע התברר ככיבוש שהוא לא רק כיבוש כוחני, אלא שהקב"ה מסכים לזה. זה הוודאות.

מייחסים להגר"א את האמירה שהמצווה הקשה ביותר בתורה זה המצווה לשמוח שמונת ימים. המשמעות העמוקה מאחורי הדברים האלה היא הבאה. הגאון מוילנא רצה לומר: 'איך אפשר שתהיה מצווה לשמוח?! לשמוח זה לא מצווה!'. אם אדם שמח בגלל שזה מצווה לשמוח, אז זה כבר לא שמחה. כפי שאומר הרב קוק, זה שמחה בלי טוב לבב - אדם שמח בגלל שהוא חייב לשמוח, אבל אין טוב ליבו בשמחה. לכן הקושיה של הגר"א היא שהשמחה של הימים האלה - שמחת הוודאות, שמחת המפגש הבלתי אמצעי עם הא-לוהות, אותה שמחה שהייתה אז כשעשו את התיקון הגדול באותם הימים - לא יכולה להיות מצווה, היא למעלה מן המצווה, זאת ההתפרצות של הפנימיות של כל אחד ואחד מאתנו.

יהי רצון שנזכה למשהו מן המשהו מן הריח של זה.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)