הרב אורי שרקי

ישעיהו - פרק י'

סיכום שיעורים 14, 15, 16 מסדרת שיעורים תשע"ד - עוד לא עבר את עריכת הרב




הנביא ממשיך עם נבואתו הפונה למלכות ישראל - מלכות הצפון.

"הוֹי הַחֹקְקִים חִקְקֵי אָוֶן וּמְכַתְּבִים עָמָל כִּתֵּבוּ" (י'-א').

"הַחֹקְקִים" - למילה 'חקיקה' יש גם משמעות 'כתיבה', ולא רק 'חקיקת חוקים'. הנביא מדבר פה על אנשים שכותבים דברים כדי לעשות עוול. אם כן, מדובר על פסקי דין של בית משפט.

 

"לְהַטּוֹת מִדִּין דַּלִּים וְלִגְזֹל מִשְׁפַּט עֲנִיֵּי עַמִּי לִהְיוֹת אַלְמָנוֹת שְׁלָלָם וְאֶת יְתוֹמִים יָבֹזּוּ" (י'-ב').

זה העיסוק העיקרי של החוקקים - לגזול.

 

"וּמַה תַּעֲשׂוּ לְיוֹם פְּקֻדָּה וּלְשׁוֹאָה מִמֶּרְחָק תָּבוֹא עַל מִי תָּנוּסוּ לְעֶזְרָה וְאָנָה תַעַזְבוּ כְּבוֹדְכֶם" (י'-ג').

"לְיוֹם פְּקֻדָּה" - שה' פוקד את עוונותיכם.

"שׁוֹאָה" - מלשון 'שאון', רעש גדול.

במקום לסמוך על ה', עברו על דברו, עשקו יתום, אלמנה ועניים, אז ממילא ה' לא יעמוד לעזרתם.

 

שאלה: מה הכוונה "תעזבו"?

תשובה: 'לעזוב' הכוונה 'לתמוך'. כמו 'תקרה ומעזיבה' - מה שמחזיק. על זה נאמר "עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (שמות, כג'-ה') - 'תעזוב' מלשון 'להרים'. כאן, בספר ישעיהו, הכוונה 'איך תתמכו בכבודכם?'.

 

"בִּלְתִּי כָרַע תַּחַת אַסִּיר וְתַחַת הֲרוּגִים יִפֹּלוּ בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה" (י'-ד').

פסוק זה העסיק מאוד את המפרשים, וזה סימן לכך שאף אחד לא יודע באופן וודאי מה פירושו. מה שכן ניתן לומר:

"בלתי כרע תחת אסיר" - מי שלא השתחווה ישלם על זה בכך שיהיה אסיר, והאסיר כורע.

"וְתַחַת הֲרוּגִים יִפֹּלוּ" - ליפול זה סוג של השתחוויה. אדם נופל תחת (בגלל) ההרוגים. זה הכנעה של הממלכה במלחמה איומה, בשבי והרוגים.

 

"הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי" (י'-ה').

זוהי השקפה כוללת לגבי הממלכות: הממלכות חושבות שהן מקדמות את האינטרסים של עצמן, אך מצד האמת הקב"ה משתמש בהן.

"שֵׁבֶט" - המילה 'שבט' פירושה מקל, מקל שבו מכים. מזה בא השם 'שבט' לשקבוצה אנושית גדולה - בגלל שהיא מתאספת מסביב לבעל השלטון, שיש מקל בידו. אצל המצרים שבט היה סמל של מלכות, כפי שניתן להבחין בציורים של הפרעונים המחזיקים בידיהם מגלב ושבט.

"שֵׁבֶט אַפִּי" - אשור הוא השבט שמבצע את האף שלי.

"אַפִּי" - אף זה כעס, משום שכשאדם כועס הוא מרגיש יותר את האף. אשור הוא השבט שמבצע את הכעס של ה'.

"וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם" - הזעם של ה' משמש להם כמטה.

 

שאלה: מה זה 'חרון אף'?

תשובה: האף נהיה חם יותר כשהאדם כועס. מלשון 'חורה' שפירושו 'חם'.

שאלה: האם נוכל להקיש מחוסר משמעותה העצמית של אשור, שהייתה רק 'שבט אפו', גם לחלק ממקימי המדינה שהיו מעורבים בתוכניתה המקורית תכנונים זדוניים שונים של מחיקת היהדות, אנו אמורים להתייחס רק למציאות ולא למי שחוללה?

תשובה: נכון. לכן כל החרדים צריכים לחזור בתשובה מזה שהם אינם מוכנים לראות את יד ה' שפעלה על ידי בן גוריון, משה דיין, אהוד אולמרט וכדומה. הקב"ה שלח את עבדיו כשליחי ה' לגאול את ישראל בעל כרחם, גם אם השליחים הללו לא מוצאים חן בעיניהם. פעם מישהו בא לרב צבי-יהודה קוק ואמר לו: "כבוד הרב, יש אומרים שלא יכול להיות שגאולה תיעשה על-ידי כופרים". הרב צבי-יהודה ענה: "קושיות על ריבונו של עולם!"

 

הנקודה העיקרית המובאת כאן היא שיכולים להיות אנשים מאוד רעים, כדוגמת היטלר ימ"ש, שהם נתונים ביד ה'. מה ההיגיון בכך? זוהי שאלה לא פשוטה. הרב קוק שואל שאלה זו, על הממלכות כשלוחי ה', בספרו "אורות". לכאורה, ניתן לומר שהממלכות עושות את מעשיהן מסיבות גיאו-פוליטיות או כלכליות, אלא שהרב מסביר שיש קשר בין הדברים. כאשר למדינה יש 'משהו' בבטן, תרבות משלה, תחושה של צדק ועליונות, במצב כזה היא חזקה מבחינה פיזית, בגלל שהיא משקיעה בהגנתה. אך ברגע שיש בה שקיעה תרבותית והיא למעשה משתעבדת לערכים ולאלים של הצד השני שכנגד, במצב כזה אין להם את הכוח לעמוד מולו.

בימי שלמה המלך, ממלכתו היתה חזקה. כוחה נבעה מהסיבה שממלכת ישראל שימשה כגשר בין הים התיכון, הסחר הפיניקי, לבין האוקיינוס ההודי, באילת, בעציון גבר. האוניות של שלמה היו נוסעות עד אופיר ומביאות משם קופים, תוכים וזהב. זאת אומרת שהפונקציה שממלאת תעלת סואץ היום היתה הפונקציה שמלאה ממלכת ישראל המאוחדת בזמן השקיעה של הממלכה הבבלית באותם הימים, כך שהגשר היבשתי היווה למעשה את העצמה הכלכלית של ממלכת ישראל. מה ששבר את החוסן הכלכלי הזה זה התפלגות הממלכה. ברגע התפלגות הממלכה הגשר היבשתי הזה פסק וזה הביא לשקיעה כלכלית של הממלכות הצפונית והדרומית ולעלייה של ממלכות אחרות. יש יחס בין המעמד המוסרי, האחווה בתוך האומה, לבין העצמה הפוליטית.

 

"בְּגוֹי חָנֵף אֲשַׁלְּחֶנּוּ וְעַל עַם עֶבְרָתִי אֲצַוֶּנּוּ לִשְׁלֹל שָׁלָל וְלָבֹז בַּז, ולשימו (וּלְשׂוּמוֹ) מִרְמָס כְּחֹמֶר חוּצוֹת" (י'-ו').

"עַם עֶבְרָתִי" - העם שמכעיס את ה'. 'עברה' זה כעס. יש כאן רמז: 'עברתי' מלשון 'עברי', והעברי הפך למכעיס.

"חֹמֶר חוּצוֹת" - חמר, אדמה שממנה עושים כלים, אדמה שדורשת לישה. חומר שדורכים עליו על מנת להכין ממנו כדים, כלי חרס. אדם שרצה שהחומר שלו יתרכך היה שם אותו בחוץ. לדוגמא, כדי לעבד עור של כבש צריך שיידרכו עליו. בימינו בחברון לוקחים עור של כבש ושמים אותו על המדרכה, עם הדם וכל הנלווה אליו, מפזרים עליו מלח, והאנשים עוברים ודורכים עליו.

 

"וְהוּא לֹא כֵן יְדַמֶּה וּלְבָבוֹ לֹא כֵן יַחְשֹׁב כִּי לְהַשְׁמִיד בִּלְבָבוֹ וּלְהַכְרִית גּוֹיִם לֹא מְעָט" (י'-ז').

"וְהוּא" - אשור. אשור הוא טיפש, הוא חושב שהוא מקדם את העניינים שלו.

 

"כִּי יֹאמַר: הֲלֹא שָׂרַי יַחְדָּו מְלָכִים" (י'-ח').

אשור מתכנן לשים את שריו כמלכים בתוך מחוזות האימפריה.

 

"הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת אִם לֹא כְדַמֶּשֶׂק שֹׁמְרוֹן" (י'-ט').

"הֲלֹא" - אם לא.

"כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ" - הוא יעשה לכַּלְנוֹ מה שעשה לכרכמיש, אותה הוא השמיד. כרכמיש זאת עיר בצפון הפרת. שם היו מלחמות קשות בין מלכי מצרים למלכי החיתים. זה היה מקום מאוד אסטרטגי, עיר מרכזית מאוד. כַּלְנוֹ זה בסוריה.

"כְאַרְפַּד חֲמָת" - ארפד וחמת הן ממלכות בצפון סוריה. ארפד היא יותר מזרחה וחמת יותר מערבה. ארפד נפלה בידי האשורים וכך גם חמת. אשור במגמת הולך וכובש. כמו כרכמיש יכבוש את כַּלְנוֹ, כמו ארפד יכבוש את חמת.

הנביא ישעיהו למעשה מספר לנו מה קורה במחשבתו של מלך אשור, וממשיך: כמו שאת דמשק הוא כבש, כך גם את שומרון יכבוש. עם האוכל בא התיאבון.

 

"כַּאֲשֶׁר מָצְאָה יָדִי לְמַמְלְכֹת הָאֱלִיל וּפְסִילֵיהֶם מִירוּשָׁלִַם וּמִשֹּׁמְרוֹן" (י'-י').

בתפיסתו של אשור, א-לוהי ישראל הוא איננו שונה מכל האלים.

 

"הֲלֹא, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשֹׁמְרוֹן וְלֶאֱלִילֶיהָ כֵּן אֶעֱשֶׂה לִירוּשָׁלִַם וְלַעֲצַבֶּיהָ" (י'-יא').

אשור חושב שהעיר ירושלים זו עיר אלילית.

 

לאחר שהקב"ה מודיע דרך נביאו שאשור הוא שבט אפו, ישעיהו מדבר על מעין התפלמסות עם מלך אשור בה הקב"ה רוצה להשפיל את גאוותו.

"וְהָיָה כִּי יְבַצַּע אֲ-דֹנָי אֶת כָּל מַעֲשֵׂהוּ בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִָם אֶפְקֹד עַל פְּרִי גֹדֶל לְבַב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְעַל תִּפְאֶרֶת רוּם עֵינָיו" (י'-י"ב).

לא רק שמלך אשור לא יצליח להגלות את ממלכת הצפון, אלא גם יפגע בממלכת יהודה. אז יעלה בדעתו לעשות לירושלים כפי שעשה לשומרון, כמו שכתוב בפסוק הקודם: "הֲלֹא כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשֹׁמְרוֹן וְלֶאֱלִילֶיהָ כֵּן אֶעֱשֶׂה לִירוּשָׁלִַם וְלַעֲצַבֶּיהָ". הנביא אומר זאת לכאורה עוד בטרם זה התרחש. עוד לפני שמלך אשור השמיד את שומרון, הנביא אומר שזוהי המחשבה שתעלה בראשו.

אבל בהר ציון ובירושלים הקב"ה יפקוד - יבוא במשפט: "עַל פְּרִי גֹדֶל לְבַב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְעַל-תִּפְאֶרֶת רוּם עֵינָיו".

הקב"ה ישפוט את גאוות מלך אשור. המילה "פְּרִי" פירושה כאן הוא לפרות ולרבות, והמילה "גֹדֶל" מעידה על גאוות אשור ועל תפארת רום עיניו. הרמת העיניים מעידה על גאוות האדם.

 

"כִּי אָמַר בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבֻנוֹתִי וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים ועתידתיהם (וַעֲתוּדֹתֵיהֶם) שׁוֹשֵׂתִי וְאוֹרִיד כַּאבִּיר יוֹשְׁבִים" (י'-י"ג).

"בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבֻנוֹתִי" - הגאווה מאפיינת את מלך אשור, טענת מלך אשור היא שהכוח נמצא אצלו.

בחפירות ארכיאולוגיות נמצאו נתונים המבארים לנו מה הייתה הדת האשורית. היא הייתה בנויה על איזשהו פנתיאון של אלים. הם האמינו שהעולם כולו - שמים וארץ - נבראו על ידי אל אחד ושמו אשור, שמבין כל העמים בחר לו לעם סגולה את... האומה האשורית שתפקידה - על פי אמונה האשורית - להשתלט על העולם כולו. זוהי מעין 'קריקטורה' על עם ישראל - עם ישראל רוצה לתקן את העולם ואשור רוצה להשתלט על העולם.

יונה הנביא שנשלח לנינוה מפחיד ומחזיר את האשורים בתשובה בקריאה "עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת" (יונה, ג'-ד'). ממלכה כוחנית פוחדת מכוחניות, ולכן חזרתם בתשובה נעשית בצורה מגוחכת: "וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים בְּחָזְקָה וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם" (יונה, ג'-ח').

תלמוד עושה הבחנה בין מלך אשור לפרעה. פרעה גידף את ה' בעצמו: "מי ה' אשר אשמע בקלו לשלח את ישראל?! לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח" (שמות, ה'-ב'). לעומתו סנחריב שגידף על ידי שליח (רבשקה). לכן ה' נפרע מפרעה בכבודו ובעצמו ואילו מסנחריב נפרע על ידי שליח. לפי זה פרעה היה גדול מסנחריב, כי הוא לקח את הנושא הא-לוהי ברצינות. מאבקו של פרעה היה מול א-לוהי ישראל ולכן הוא גידף בעצמו. לעומתו אשור ראה בא-לוהות רק סממן תרבותי (הרי הפולחן לאלים היה מקובל בתרבות האלילית באותם ימים) והנושא הא-לוהי אצלו היה משני לנושא האימפריאליסטי.

נרחיב מעט על אשור. כתוב בספר בראשית:

"וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד. הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ. הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי ה'. עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי ה'. וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה בְּאֶרֶץ, שִׁנְעָר. מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר..." (בראשית, י', ח'-י"א).

נמרוד הוא מלך גדול המקים ממלכה. במרכז ממלכה זו עומד מגדל בבל שנמרוד מקים אותו כאלטרנטיבה לא-לוהות. הפסוק ממשיך ואומר שמן הארץ ההיא יצא אשור וחז"ל מסבירים שאשור יצא משם: כיוון שראה אשור את בניו מורדים במקום (כלומר, בקב"ה) לעשות מגדל, יצא מתוכם. לפי זה אשור היה, לכאורה, צדיק.

אבל בהמשך ספר בראשית כתוב:

"מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר. וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה וְאֶת רְחֹבֹת עִיר וְאֶת כָּלַח. וְאֶת רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִוא הָעִיר הַגְּדֹלָה" (בראשית, י', י"א-י"ב).

אשור בעצם הקים את בבל השנייה. המרידה שלו בנמרוד היתה באמת לא על כבודו של הקב"ה, אלא מפני שרצה כוח - להיות כנמרוד ולתפוס את מקומו. אשור היה יכול בפרישתו מנמרוד להיות אברהם, אך החמיץ את ההזדמנות. (אשור הוא מבני שם אך לא מאבותיו של אברהם).

"ועתידתיהם (וַעֲתוּדֹתֵיהֶם)" - החומות המחזיקות אותם.

"שׁוֹשֵׂתִי" - בילבלתי.

"וְאוֹרִיד כַּאבִּיר יוֹשְׁבִים" - 'אסלק הרבה תושבים'.

מלך אשור שינה את סדרי העולם - סנחריב בילבל את כל האומות. מכאן ואילך הפרופיל האנושי של הזמן העתיק השתנה. התורה אמרה שעמוני ומואבי לא יבואו בקהל ה', והגמרא אומרת אחר שסנחריב בילבל את האומות ועמוני הוא כבר לא עמוני ומואבי הוא כבר לא מואבי. הם כבר לא מאורגנים כאומה וזה לא עמוני ומואבי שהתורה התכוונה אליהם.

 

"וַתִּמְצָא כַקֵּן יָדִי לְחֵיל הָעַמִּים וַתִּמְצָא כַקֵּן יָדִי לְחֵיל הָעַמִּים וְכֶאֱסֹף בֵּיצִים עֲזֻבוֹת כָּל הָאָרֶץ אֲנִי אָסָפְתִּי וְלֹא הָיָה נֹדֵד כָּנָף וּפֹצֶה פֶה וּמְצַפְצֵף" (י'-י"ד).

אשור מספר פה על עצמו - כיצד הוא התייחס לכל העמים כמו אפרוחים וביצים הנאספים ביער. כשאדם מוצא ביער קן עם ביצים, מותר לו לקחת את הביצים כי היער הוא מקום הפקר. כך גם כולם הפקר מול אשור: "וְכֶאֱסֹף בֵּיצִים עֲזֻבוֹת כָּל הָאָרֶץ אֲנִי אָסָפְתִּי".

"וְלֹא הָיָה נֹדֵד כָּנָף וּפֹצֶה פֶה וּמְצַפְצֵף" - לא נשאר בעל כנף אחד, גם לא האם. בדרך כלל כשלוקחים לאם את הביצים האם מתייפחת ומצפצפת, אך גם אותה אשור לא השאיר. הדימוי פה הוא דימוי לצפרים עפות, כי הגלות מדומה כאן לשילוח הקן: "הֵן בַּעֲוֺנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם" (ישעיהו, נ'-א').

מכאן ניתן להבין את סוד הגלות: כל פעם שאנו, עם ישראל, נשלחים החוצה מהקן שלנו, מארץ ישראל, אנחנו מרוויחים או ביצים, או אפרוחים, או בנים. ספר הזוהר אומר ש'ביצים' הם בעלי מקרא, 'אפרוחים' הם בעלי משנה, ו'בנים' הם בעלי קבלה. זה מתאים לשלושת הגלויות:

מגלות מצריים יצאנו עם 'ביצים' - תורה שבכתב.

מגלות בבל יצאנו עם 'אפרוחים' - תלמוד בבלי, משנה.

מגלות אדום יצאנו עם 'בנים' - תורת הקבלה.

יוצא מזה שאין יותר משלוש גלויות, ברוך ה'.

 

כעת באים דברי מוסר של ישעיהו למלך אשור - לטובת ישראל, כדי שאנו נלמד מוסר.

"הֲיִתְפָּאֵר הַגַּרְזֶן עַל הַחֹצֵב בּוֹ אִם יִתְגַּדֵּל הַמַּשּׂוֹר עַל מְנִיפוֹ כְּהָנִיף שֵׁבֶט וְאֶת מְרִימָיו כְּהָרִים מַטֶּה לֹא עֵץ" (י'-ט"ו).

"הֲיִתְפָּאֵר הַגַּרְזֶן עַל הַחֹצֵב בּו"? - משל לאוניה שטבעה, ואחד הניצולים נאחז בחתיכת עץ שסחבה אותו אל החוף, והניצול אומר: 'אני הצלתי את העץ!'

 

"לָכֵן יְשַׁלַּח הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת בְּמִשְׁמַנָּיו רָזוֹן וְתַחַת כְּבֹדוֹ יֵקַד יְקֹד כִּיקוֹד אֵשׁ" (י'-ט"ז).

"במשמניו" - באותם חזקים, מדושנים ועשירים של מלך אשור.

"וְתַחַת כְּבֹדוֹ יֵקַד יְקֹד כִּיקוֹד אֵשׁ" - המגפה שתפגע בסנחריב היא, לפי חז"ל, שריפת הגופים והישארות הבגדים. יש אומרים שנשרפה הנשמה ונשארו הגופים, כמו במיתת נדב ואביהו.

מה שהרג את חייליו של סנחריב הייתה שירת מלאכי השרת. אשור - אנשים שכל הווייתם כוחניות - נפגשו עם תוכן רוחני, עם שירת המלאכים, והם לא עמדו בזה ומתו.

 

"וְהָיָה אוֹר יִשְׂרָאֵל לְאֵשׁ וּקְדוֹשׁוֹ לְלֶהָבָה וּבָעֲרָה וְאָכְלָה שִׁיתוֹ וּשְׁמִירוֹ בְּיוֹם אֶחָד" (י'-י"ז).

"וּקְדוֹשׁוֹ" - 'קדושו' של ישראל, בפשטות, זה הקב"ה - כפי שנאמר בתפילה, "גואלנו ה' צבאות שמו קדוש ישראל".

הקב"ה כביכול שורף אותם. יש מפרשים שהכוונה היא לתורה שחזקיהו לומד. הכוחנות של אשור עומדת מול אור התורה שיש בישראל. זהו מאבק בין רוחניות לגשמיות וכוחניות. נצחונו של חזקיהו על סנחריב הוא לא בכוחו הצבאי אלא בכוחו הרוחני. כשזהו המאבק, זהו גם האופן בו מנצחים.

"וּבָעֲרָה וְאָכְלָה שִׁיתוֹ וּשְׁמִירוֹ בְּיוֹם אֶחָד" - הנביא מדמה את כל כוחה של אשור לשמיר ושית.

 

"וּכְבוֹד יַעְרוֹ וְכַרְמִלּוֹ מִנֶּפֶשׁ וְעַד בָּשָׂר יְכַלֶּה וְהָיָה כִּמְסֹס נֹסֵס" (י'-י"ח).

הנביא מתאר את אשור כאן כיער מפואר. מלך אשור הרי מדמה את עצמו למי שמוצא קינים, ביצים וציפורים ביער. ה' אומר לאשור: אם 'אתה יער, אזי אשרוף אותך'.

"כַרְמִלּוֹ" - החלק הפחות צפוף ביער, הגבול בין החלק הצפוף לבין החורש.

'כרמל' הוא כינוי לכל דבר אמצעי. למשל, כרמלית היא אמצעית בין רשות היחיד לרשות הרבים. "לחם קלי וכרמל לא תאכלו" - כרמל רך ומל. גם היישוב כרמל בדרום הר חברון הוא על הגבול בין המדבר לתחום מיושב, וכן הר הכרמל הוא הגבול בין ההר לים.

"נֹסֵס" - סוג של תולעת.

"כִּמְסֹס נֹסֵס" - מה שנשאר לאחר שהתולעת כרסמה את העץ.

 

"וּשְׁאָר עֵץ יַעְרוֹ מִסְפָּר יִהְיוּ וְנַעַר יִכְתְּבֵם" (י'-י"ט).

העצים שישארו יהיו כל כך מועטים שאפילו נער יוכל לספור אותם.

 

"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יוֹסִיף עוֹד שְׁאָר יִשְׂרָאֵל וּפְלֵיטַת בֵּית יַעֲקֹב לְהִשָּׁעֵן עַל מַכֵּהוּ וְנִשְׁעַן עַל ה' קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵלֶּ באמֶת" (י'-כ').

"שְׁאָר יִשְׂרָאֵל וּפְלֵיטַת בֵּית יַעֲקֹב" - 'שאר ישראל' זה יהודה שתישאר מעם ישראל אחרי אובדן ממלכת ישראל.

רעיון הפליטה חוזר כמה פעמים בספר ישעיהו, גם בן הנביא נקרא שאר יישוב. רבים הולכים לאיבוד אך תמיד נשארת שארית. יש פה מעין 'סינון' של עם ישראל במהלך ההיסטוריה, והשאלה היא מהו גבול 'הסינון' הזה.

למשל, הנוצרים אומרים ש'הסינון' נמשך עד שנותרה משפחה אחת קטנה - יש"ו ו-12 תלמידיו. גם בימי בית שני הכת בים המלח טענה שכל העם היהודי, כולל יושבי ירושלים, הכהן הגדול וממלכת בית חשמונאי, כל אלה יצאו מן הכלל, ורק הם, אותה כת קטנה בים המלח, הם הם ישראל.

הרעיון 'לסנן' את קדושת הכלל לקדושת הפרט, נסמך על דברי ישעיהו על "שער ישראל". ברור שישעיהו לא התכוון לזה - כשהוא מדבר על שאר ישראל, הוא מדבר על ממלכה - אך הפיתוי לקחת את הרעיון לכיוון הלא נכון יכול להיווצר מכאן.

"מַכֵּהוּ" - מצריים היו המכים: "וירא איש מצרי מכה..." (שמות, ב'-י"א). זהו גנאי להישען על מי שהיה ראשון למכים.

 

"שְׁאָר יָשׁוּב שְׁאָר יַעֲקֹב אֶל אֵל גִּבּוֹר" (י'-כ"א).

לכן הנביא ישעיהו יקרא את בנו בשם 'שְׁאָר יָשׁוּב'.

 

"כִּי אִם יִהְיֶה עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם שְׁאָר יָשׁוּב בּוֹ כִּלָּיוֹן חָרוּץ שׁוֹטֵף צְדָקָה" (י'-כ"ב).

אחרי שמלכות ישראל אבדה, מלכות יהודה היא ישראל.

הביטוי "והיה שארית ישראל כחול הים" נלקח מספר הושע. הושע בן בארי היה רבו של ישעיהו. חז"ל אומרים שהקב"ה אמר להושע שישראל חטאו והושע ענה היצע לו שיעבירם לאומה אחרת. בסוף הוא חוזר בו ומברך את ישראל: "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר" (הושע, ב'-א') - אך זה לא עזר וברכתו של הושע בן בארי עוברת ליהודה. אנו רואים פה דיאלוג בין הנביאים, אך גם רואים שקללת חכם, אפילו על תנאי מתקיימת, והברכה לא ביטלה את הקללה.

"כִּלָּיוֹן חָרוּץ שׁוֹטֵף צְדָקָה" - הצדקה רוחצת מן הכליון החרוץ. הצדקה היא עשיית הצדק: "מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים" (ישעיהו, א'-כ"א). החזרת הצדק אל כנו על ידי חזקיהו מלך יהודה תמנע את הכיליון החרוץ.

 

"כִּי כָלָה וְנֶחֱרָצָה אֲ-דֹנָי ה' צְבָאוֹת עֹשֶׂה בְּקֶרֶב כָּל הָאָרֶץ" (י'-כ"ג).

מלך אשור מתכוון כעת להשמיד ממלכות. הוא הולך לעשות משפט כללי ואיפוס כל מערכות הצדק הבינלאומי.

 

"לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' צְבָאוֹת: אַל תִּירָא עַמִּי יֹשֵׁב צִיּוֹן מֵאַשּׁוּר, בַּשֵּׁבֶט יַכֶּכָּה וּמַטֵּהוּ יִשָּׂא עָלֶיךָ בְּדֶרֶךְ מִצְרָיִם. כִּי עוֹד מְעַט מִזְעָר וְכָלָה זַעַם וְאַפִּי עַל תַּבְלִיתָם" (י', כ"ד-כ"ה).

תבל הוא קלקול בעריות: "ואיש, אשר ישכב את כלתו מות יומתו שניהם תבל עשו דמיהם בם" (ויקרא, כ'-י"ב). אשור היא אומה של תבל, בלבול.

 

"וְעוֹרֵר עָלָיו ה' צְבָאוֹת שׁוֹט כְּמַכַּת מִדְיָן בְּצוּר עוֹרֵב וּמַטֵּהוּ עַל הַיָּם וּנְשָׂאוֹ בְּדֶרֶךְ מִצְרָיִם. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יָסוּר סֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמֶךָ וְעֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן" (י', כ"ו-כ"ז).

כנסת ישראל מדומה לבקר אשר שמו עליה סבל ועול.

"וְחֻבַּל עֹל" - העול יישבר מפני שהבקר מאוד מאוד שמן, ואי אפשר לשים את העול על פרה כל כך שמנה. הנמשל הוא שהשמן של ממלכת יהודה יגדל. חז"ל אמרו ששמנו של חזקיהו, שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, עמד לו כזכות נגד אשור.

 

"בָּא עַל עַיַּת עָבַר בְּמִגְרוֹן לְמִכְמָשׂ יַפְקִיד כֵּלָיו. עָבְרוּ מַעְבָּרָה גֶּבַע מָלוֹן לָנוּ חָרְדָה הָרָמָה גִּבְעַת שָׁאוּל נָסָה. צַהֲלִי קוֹלֵךְ בַּת גַּלִּים הַקְשִׁיבִי לַיְשָׁה עֲנִיָּה עֲנָתוֹת. נָדְדָה מַדְמֵנָה יֹשְׁבֵי הַגֵּבִים, הֵעִיזוּ" (י', כ"ח-ל"א).

"בָּא עַל עַיַּת... גִּבְעַת שָׁאוּל" - כל אלו הם מקומות במסלולו של מלך אשור.

"עָבְרוּ מַעְבָּרָה" - גבעת שאול, מה שהיום מזוהה עם שכונת שועפט, קרוב לגבעה הצרפתית.

"בַּת גַּלִּים" - זוהי ירושלים.

"הַקְשִׁיבִי לַיְשָׁה" - ליש זה אריה, וזהו כנוי לממלכת יהודה: "גור אריה יהודה" (בראשית, מ"ט-ט').

"עֲנִיָּה עֲנָתוֹת" - כפר הקרוב לירושלים.

 

"עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד יְנֹפֵף יָדוֹ הַר בית (בַּת-) צִיּוֹן גִּבְעַת יְרוּשָׁלִָם" (י'-ל"ב).

"נב" - עיר הכהנים שהיתה נמצאת באזור שועפט של ימינו, קרוב למקום הנקרא 'תל אל פול' הבנוי על שרידי גבעת שאול (גבעת בנימין) בירת שאול המלך. מצד מזרח ישנה גבעה מורמת, שרידי ארמון של מלך חוסיין. מתחתיו נמצאו גם שרידי ארמונו של שאול המלך. מעבר לכביש נמצאת העיר נוב - שכונת שועפט של ימינו, קרוב מאוד לירושלים של ימי חזקיהו.

"עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד" - סנחריב מגיע לירושלים אחרי שעשה דרך של אלפי קילומטרים מאשור. חז"ל אומרים שאותו רשע נסע עשרה מסעות - דבר שלוקח לפחות עשרה ימים - ביום אחד בגלל עוון הריגת כהני נב: "אותו יום שנשתייר מעוונה של נוב" (סנהדרין, צ"ה-א').

הסיפור על הריגת כהני נוב מובא בספר שמואל: כשדוד ברח משאול, הוא הגיע לנוב עיר הכוהנים, וביקש מאחימלך כהן גדול אוכל לו ולחייליו. מעשה זה גרם לשאול להאשים את כהני נוב בשיתוף פעולה עם דוד. לכן שאול ציווה להרוג את כל עיר הכוהנים. חטא זה חתם את מלכותו של שאול ובנה את מלכותו של דוד - מלכות שנולדה מתוך שפיכות דמים נוראה. למרות שדוד היה נרדף ולא היה אשם בהריגת כהני נוב באופן ישיר (הרי זה היה שאול שציווה להרוג את הכהנים), חז"ל מטילים אחריות גם עליו: דוד היה צריך להיזהר ולדאוג לא לסבך את כוהני נוב. העונש על כך היה כשסנחריב הגיע קרוב לירושלים.

אנו רואים כאן מידה כנגד מידה. בעם ישראל היו שתי משפחות אצולה: בית דוד ובית אהרון. מלכות וכהונה. נוב היתה עיר הכוהנים, בירת הכהונה. הריגת כהני נוב הייתה חיסול מעמד הכהונה בעם ישראל. כשבית אחד גורם לחורבן השני, זה פועל כפעולה חוזרת וגם השני ייחרב.

אם כך מדוע לא בטלה שושלת בית דוד? מפני שגם שושלת הכהונה לא בטלה לגמרי. בספר שמואל מסופר על ילד אחד קטן שנשאר וממנו המשיכה הכהונה. גם לבית דוד ישנה תכונה כזאת שחזרה על עצמה כמה פעמים במהלך ההיסטוריה: כשהוא עומד על סף כליון, תמיד נשאר מישהו שממשיך את השושלת.

"יְנֹפֵף יָדוֹ" - אשור הולך ומתקרב, ומתואר כמי שמרים ידו לכיוון ירושלים. חז"ל אומרים שהוא נופף ידו מתוך זילזול. לו היה מלך אשור כובש את ירושלים באותו היום שהוא הגיע אליו, היה מצליח. אך סנחריב לא רצה לעייף את צבאו הגדול בשביל עיר כל כך קטנה מבחינתו וחיכה ליום המחר, ולמחרת בא המלאך והרג את חייליו.

"הר בת ציון" - הר הבית.

 

"הִנֵּה הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת מְסָעֵף פֻּארָה בְּמַעֲרָצָה וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדוּעִים וְהַגְּבֹהִים יִשְׁפָּלו" (י'-ל"ג).

זהו תיאור של מה ה' עתיד לעשות.

"מְסָעֵף פֻּארָה" - כורת את הענפים.

"בְּמַעֲרָצָה" - במסור גדול.

 

"הִנֵּה הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת מְסָעֵף פֻּארָה בְּמַעֲרָצָה וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדוּעִים וְהַגְּבֹהִים יִשְׁפָּלוּ. וְנִקַּף סִבְכֵי הַיַּעַר, בַּבַּרְזֶל וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל" (י'-ל"ג,ל"ד).

"וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדוּעִים וְהַגְּבֹהִים יִשְׁפָּלוּ וְנִקַּף סִבְכֵי הַיַּעַר בַּבַּרְזֶל" - ברזל אחד משמיד יער סבוך.

"וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל" - יער הלבנון הסבוך, באדיר יפול -בבת אחת! זהו בעצם תיאור נפילתו של צבא סנחריב שדומה ליער הלבנון. בימי התנ"ך יער הלבנון נחשב למקום שלא ניתן היה להיכנס אליו, מפני שהיה יער בראשיתי, סבוך ולא מיושב - נטיעת היער מיוחסת לקב"ה: "ארזי הלבנון אשר נטע" (תהילים, ק"ד-ט"ז).

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)