הרב אורי שרקי

ישעיהו - פרק י"א

סיכום שיעורים 16, 17 מסדרת שיעורים תשע"ד - עוד לא עבר את עריכת הרב




"וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה" (י"א-א').

"וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה" - כמו בפרק הקודם, הדימוי ממשיך להיות דימוי בוטני. לאחר שנכרתו כל עצי הלבנון ואין יותר רשע בעולם, מתחיל לצמוח משהו חדש: "וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה".

יש רווח בין הפרשיה הזאת לקודמת, בין תקופה לתקופה. תקופות המעבר הן הכי קשות, מפני שכבר הסתיים מה שהסתיים ועוד לא התחיל מה שהיה צריך להתחיל, אלו הם רגעי המשבר. אב-טיפוס לרגעי המשבר היה חטא העגל. משה לא יורד מהר סיני ובני ישראל עושים את העגל: "ישוטטו למצוא את דבר ה' ולא ימצאו" (עמוס, ח'-י"ב).

"וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי" - 'חוטר' הוא המשיח.

במקרה הספציפי הזה ישעיהו רואה את נפילת סנחריב. המועמד של ישעיהו להיות החוטר מגזע ישי הוא חזקיהו מלך יהודה.

 

"וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה', רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת, וְיִרְאַת ה'. וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ" (י"א, ב'-ג').

רוח ה' נחה על המלך לאחר שמולך. כשהוא מצליח במלכותו, מתרחבת דעתו ואז נחה עליו רוח ה'.

הרמב"ם כותב בהלכות מלכים שכאשר תתבסס מלכות מלך המשיח ויתקבצו אליו כל ישראל, הוא ייחס כל אחד מעם ישראל לשבטו על ידי רוח ה' שתנוח עליו. המשיח לא מגיע תחילה כנביא, אלא כדמות פוליטית, כמלך. אחרי שהוא יצליח כמלך - כמלך על עם הנביאים - רוח הנבואה תחול עליו.

שאלה: מה המשמעות לסדר הדברים בפסוק: "רוּחַ ה', רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת, וְיִרְאַת ה'"?

תשובה: זה סדר של רוח הקודש שיהיה למשיח. הסדר הוא מלמעלה למטה מהרצון, דרך החוכמה, המידות וההנהגה. רוח ה' היא הרצון העליון דרכו מתגלה רצון ה' המקורי. אחר כך זה מתבטא ברוח חוכמה ובינה - דברים מובנים יותר. יש כללים לחוכמה ולבינה. הרצון קודם לחוכמה. קודם רוח ה' אחר כך רוח חוכמה ובינה, אחר כך מגיעות השלכות מוסריות מרוח ה' שהם עצה וגבורה - כלומר, חסד ודין. אחר כך הדעת המחברת את החסד והדין. יראת ה' היא כלי הקיבול של כל אלו. מתוך כך יש למלך המשיח היכולת לנהל את המדינה כראוי - "וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה'".

"וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה'" - אחת ממעלות המשיח היא 'חוש הריח'. יבואו לפניו אנשים למשפט ועל פי חוש הריח ידע מי זכאי ומי אשם. זהו חוש, אינטואיציה. חוש הריח שמור להכרות נשמתיות. זהו חוש ממנו נהנית הנשמה.

"וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט" - לא רק על פי השכל.

הפונקציה החשובה של המשיח היא משפטית. כל התיאורים הכתובים בפסוקים כאן על המשיח הם על מנת שהוא יוכל לשפוט.

זוהי תפיסה שונה מהתפיסה המשיחית הנוצרית הרואה את המשיח כמי שעוסק בתיקון הנשמות ולא כמי שבא לתקן את הארץ.

התפיסה המונותאיסטית השלמה לא יכולה לוותר על המימד המשפטי. יש משפטים לפני מתן תורה ואחרי מתן תורה: פרשת יתרו מתחילה בענייני סנהדרין, אחר כך יש עשרת הדברות, ואחר כך פרשת משפטים.

 

"וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע" (י"א-ד').

אלו הן יכולות מיוחדות. הדיבור ממית או מחיה. דיבור אמיתי חודר למעמקי הנפש.

 

"וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו" (י"א-ה').

האזור (חָגַר) נותן כוח לאדם האוזר את מתניו כדי שיהיה לו כוח עמידה. המדיניות שלו היא הצדק והאמונה.

 

"וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן. וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה" (י"א, ו'-ח').

"וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ" - הכוונה היא שלא תהיינה מלחמות.

הרמב"ם מבין מזה שיהיה שלום בעולם והפסוקים הם כמשל.

הראב"ד חולק עליו ואומר שפירוש הפסוק הזה הוא כפשוטו כי נאמר בתורה, בפרשת בחוקותי: "והשבתי חיה מן הארץ" (ויקרא, כ"ו-ו').

שאלה: אם הפסוק "וגר זאב עם כבש" זה משל, מדוע "והשבתי חיה מן הארץ" לא יכול להיות משל גם?

תשובה: הראב"ד אומר שהפסוק בפרשת "בחוקותי" מופיע בין הפסוקים שמשמעותם כפשוטם ולכן לא יתכן שיש פסוק אחד מתוך הרשימה שיהיה משל. לדוגמא באותו המקום בפרשת "בחוקותי" כתוב: "ושכבתם ואין מחריד", "ורדפתם את אוייבכם", "עץ השדה ייתן פריו" ועוד. פסוקים אלו הם כפשוטם ולא משלים.

הרמב"ם במורה נבוכים ראה לנכון לענות על קושייה זו, שהיא טענת הראב"ד.

הרמב"ם מסביר כוונת הפסוק "והשבתי חיה מן הארץ" היא למקומות שלא היו מיושבים, וכשיהיו מיושבים, ממילא לא יהיו שם חיות רעות.

"חֻר פָּתֶן" - הילד ישחק ליד החור של הנחש.

"מְאוּרַת צִפְעוֹנִי" - כמין חפירה גדולה שהצפעוני נכנס אליה.

 

"לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (י"א-ט').

פסוק המשתלב עם הפסוקים המדברים על תקופתו של מלך המשיח, כשיצא חוטר מגזע ישי.

דרכו של ישעיהו להקדים משל לנמשל. לדוגמא, ישעיהו אומר: "כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן" (ישעיהו, ה'-א'), אחר כך אומר: "כִּי כֶרֶם ה' צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל" (ישעיהו, ה'-ז'). גם כאן כוונת הנביא ב-"לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ" להסביר "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ". זה שמחזק את הקריאה של הרמב"ם בפסוקים אלה כמשל לשלום עולמי שיהיה באותם הימים.

"לֹא יָרֵעוּ" - כלפי המקום.

"וְלֹא יַשְׁחִיתוּ" - זה לזה, בין אדם לחברו. מדובר על עולם בו כולם טובים.

"בְּכָל הַר קָדְשִׁי" - בבית המקדש.

האם הם לא ירעו רק בבית המקדש? נאמר בתהילים: "וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ" (תהילים, ע"ח-נ"ד) - זה נאמר על ארץ ישראל בכלל הנקראת הר הקודש. הר הקודש הוא כל התחום בו הקודש מתפשט - גם כל העולם.

"כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ" - כאן לא מדובר רק על ארץ ישראל אלא על כל העולם כולו. המרחב בו לא ירעו ולא ישחיתו עשוי להשתנות.

התנאים נחלקו בשאלה: האם בימות המשיח יהיה שלום בעולם כולו או רק בארץ ישראל? הרי בפרשת בחוקותי נאמר: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ", ומיד אחר כך: "ּורְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם" - השלום יהיה בארצכם ארץ ישראל, ואת אויבכם תרדפו בחו"ל.

יש מחלוקת בין רבי אליעזר וחכמים: האם מותר לשאת נשק בשבת או לא?

רבי אליעזר אומר שנשק הוא תכשיט (!) וחכמים אומרים שהוא גנאי, מפני שכתוב: "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו, ב'-ד').

רבי אליעזר לא סובר כחכמים ואומר כי התגשמות נבואה זו, זהו שלב רחוק מאוד. גם בימות משיח עדיין יישאו חרבות, אך לא בארץ ישראל. המלחמה תהיה מחוצה לה וארץ ישראל תשכון לבטח.

לפי זה "הר קדשי" הוא מושג גמיש. גם המילה "ארץ" היא מושג משתנה.

שאלה: בספר דברים כתוב שהקב"ה ימול את לבבנו. מה ההבדל בין מילת הלב לתשובה רגילה?

תשובה: כשאני עושה תשובה, אין לי הבטחה שלא אחטא שוב.

יש מחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן האם בברית המילה המוזכרת ב'ימול את לבבנו' יש שינוי הטבע.

לדעת הרמב"ן יבוא זמן בו הקב"ה ישנה את טבע האדם וימול את ליבו כך שלא יהיה עוד יצר הרע. יצר הרע יישחט על ידי התערבות א-לוהית.

דעת הרמב"ם היא שמכיוון שבאחרית הימים התנאים בעולם יהיו טובים, ממילא מה שיעסיק את האדם יהיה לדעת את ה'. כתוצאה מזה בני האדם לא יפנו אל יצר הרע. לא יהיה שינוי בטבע האדם אלא יצר הטוב יגבר באדם. הרמב"ם מביא כראיה את הפסוק שלנו: "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים". אנשים העסוקים בדעת א-לוהים יפסיקו לעסוק בקנאה, שנאה ותחרות, תאווה וכבוד המוציאים את האדם מן העולם. באופן עקרוני תהיה האפשרות לחטוא, אך זה יהיה דבר רחוק, משונה ומוזר.

הסיפרי אומר: "'שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ' - אלו שלוש צורות לפני ימות המשיח". בהתחלה ישנה רווחה כלכלית הגוררת בעקבותיה נפילה, אך בסופה מאפשרת לבני האדם לחשוב מה באמת חשוב. ישנם תופעות וניסיונות שצריכים להביא אותנו לשאול מה ה' רוצה. למשל, מה ה' רוצה לומר לנו היום עם הניסיונות באינטרנט - הרי למרות שבונים חומות סביב גישה לאינטרנט, החומות נופלות...

התשובה היא שה' רוצה שנעשה הכל מאהבה ולא מיראה. הגיע הזמן שהקב"ה סומך על האנושות בכלל ועל עם ישראל בפרט, והם מסוגלים לעשות את הטוב מבחירה ולא מפני שאין להם אפשרות להשיג את הרע. הגיע זמן עבודת ה' מאהבה בלבד. ככל שתתווסף אהבת ה', יותר דעה, יותר אור, ממילא יסתלק החושך.

בגמרא במסכת ברכות מסופר על נער שרחצו, סכו, הלבישו אותו בגדים יפים, נתנו כיס של דינרים בצווארו והעמידו אותו בפתח קובה של זונות. "מה יעשה אדם ולא יחטא?!" - שואלת הגמרא. הרב קוק מסביר שהמשפט זה "מה יעשה אדם ולא יחטא?!" זה דברי היצר הרע, והאמת היא שהוא יכול לבחור שלא לחטוא!

ריבונו של עולם מוריד את כל המסכים בפני יצר הרע וכל החומות נופלות כי ה' רוצה שנעבוד אותו מאהבה.

הפתרון האמיתי כנגד החטא הוא הדעת. "אין מחשבת חטא נכנסת בליבו של אדם אלא אם כן הוא מנוער מן החוכמה" (רמב"ם).

"כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" - כפי שהמים מכסים את הים.

ר' יוסף ג'יקטיליה, בעל הספר "שערי אורה", מסביר שהמים נראים למי שמביט מלמעלה כדבר אחיד, אך בקרקעית הים ישנם חורים, בליטות והמים נכנסים בדיוק לכל בליטה ובליטה וממלאים הכל. כך גם הדעת מתאימה את עצמה לפרטיות של כל אחד ואחד, אבל יחד עם זה ישנה דעה כללית, יש התאמה בין הכלל לפרט - "כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים".

 

"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד" (י"א-י').

"נס עמים" - 'נס' זה דגל, נקודת אסיפה. 'עמים' - גויים.

"אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ" - והגויים ידרשו לדעת את ה'. זה יישום של דבר ה' לאברהם: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית, י"ב-ג'). זוהי הצדקה לבחירתו של אברהם. הרמב"ם ב"מורה נבוכים" אומר שהדברים "ונברכו בך" יתקיימו עד כדי כך שרוב העולם (גם אלו שאינם צאצאי אברהם) יטענו שהם צאצאי אברהם. רש"י בפירושו על הפסוק "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵינוּ ה' אֶחָד", מדבר על אותה תקופה, וזה הפירוש שלו: "ה', שהוא א-לוהינו ולא א-לוהי האומות, עתיד להיות ה' אחד לכל האומות, שנאמר: 'וְהָיָ֧ה ה' לְמֶ֖לֶךְ עַל כָּל הָאָ֑רֶץ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִהְיֶ֧ה ה' אֶחָ֖ד וּשְׁמ֥וֹ אֶחָֽד' (זכריה, י"ד-ט'), 'כִּֽי אָ֛ז אֶהְפֹּ֥ךְ אֶל עַמִּ֖ים שָׂפָ֣ה בְרוּרָ֑ה לִקְרֹ֤א כֻלָּם֙ בְּשֵׁ֣ם ה' לְעׇבְד֖וֹ שְׁכֶ֥ם אֶחָֽד' (צפניה, ג'-ט')".

"וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד" - מה שמוערך בעולם בדרך כלל הוא מה שנמצא בתנועה. אדם שפועל - משנה, כובש, ממציא, מייצר - זוכה בכבוד. אדם שאינו פועל בעולם, שנמצא במנוחה - לא זוכה בכבוד. כאן מתואר עולם שהושלמה בו המשימה של תיקון העולם ולכן המנוחה בו היא הכבוד.

 

"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲ-דֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵּי הַיָּם" (י"א-י"א).

שם ה' כאן בא בשם אדנות ולא הוויה כי אדנות היא כינוי למלכות - זוהי פעולה של המדינה, לא פעולה פרטית.

"אַשּׁוּר" - כורדיסטאן.

"פַּתְרוֹס" - סודן.

"עֵילָם" - פרס.

"שִּׁנְעָר" - בבל.

"חֲמָת" - סוריה, חלב.

הנביא מדבר על אזורים קרובים מבחינה תרבותית. מדינת ישראל העלתה יהודים מכל המקומות הללו.

הפסוק הבא מדבר על מה שיקרה בשלב שני:

 

"וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ" (י"א-י"ב).

"וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל" - מכאן שבקיבוץ גלוית יש מדרגות-מדרגות.

"נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל" - הם עשרת השבטים שהתבוללו.

"וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ" - ליהודים צאצאי יהודה יש מודעות ליהדותם. לעומת זאת עשרת השבטים הם "נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל" - הם נידחים ושכחו בכלל שהם שייכים לעם ישראל. גם אותם יקבץ ה'.

 

"וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם" (י"א-י"ג).

פסוק זה מורכב מארבע צלעות, כל צלע היא בעלת משמעות. הנביאים משתמשים במונח אפרים כדי לציין מה שהיום היינו מכנים החילוניות, ובמונח יהודה כדי לציין את הדתיות. יש כאן מאבק זהות בין אפרים ליהודה והנביא מספר כיצד הדבר אמור להיפתר.

"וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם". אפרים מקנא ביהודה מפני שיהודה מופיע כאותנטי. לכן בכל ממשלה בישראל, וגם במועצת היישוב העברי בזמן המנדט הבריטי ובהסתדרות הציונית, תמיד דאגו להעמיד אדם דתי בראש כחלק מהצוות, גם אם היה צורך לשחד אותו - מפני שהנוכחותו מהווה גושפנקא. קנאת אפרים הזאת תיפסק.

"וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ" - בתוך אפרים ישנה קבוצה קטנה הצוררת את יהודה. היא זו שתיכרת, ולא אפרים כולו.

"אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם" - רק אז יוכלו לחיות בהרמוניה משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.

שאלה: אם מדובר פה על האוטופיה של אחרית הימים, כיצד נשאר אפרים חילוני ויהודה דתי?

תשובה: שניהם ייפגשו באותה נקודה, אך נקודת המוצא שלהם שונה. אפרים ישמור מצוות ויהודה ילך לצבא. אפרים ישמור מצוות לא מסיבות דתיות, אלא מסיבות לאומיות. (כבר היום יש מצוות - הכתובות בחוק המדינה - שכולם מקיימים אותן ואף גורם אנטי-דתי לא מתנגד להן, כי הן נתפסות כמשהו לאומי ולא דתי - כגון, שעברית היא השפה הרשמית של המדינה ושבת - ולא יום אחר בשבוע - הוא יום השביתה מעסקים). יהודה ילך לצבא לא מסיבות לאומיות, אלא מסיבות דתיות - כי כך כתוב בשולחן ערוך שלו. למעשה הם יעשו את אותו הדבר מתוך נקודת מוצא אישיותית שונה.

 

"וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה יַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם" (י"א-י"ד).

כאן הנביא עובר מאידיליה לתיאור מלחמות.

הפסוק הזה מוכיח ש'הר קדשי' המוזכר בפסוק ט' - "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי" - זה ארץ ישראל.

זה גם אומר שכל זמן שאפרים ויהודה לא מאוחדים, יש לנו בעיה עם פלישתים, בני קדם, עמון ומואב. כשישנה אחדות של יהודה ואפרים, אז "יַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם".

"בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים" - רצועת עזה. 'כֶּתֶף' - אזור גבול, מקום שמבחינת השטח מהווה גבול. כמו 'כתף היבוסי', 'כתף ים כנרת קדמה'.

"יָמָּה" - מערבה של ארץ ישראל.

"יַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם" - מזרחה, ארם נהריים, סוריה של היום.

 

"וְהֶחֱרִים ה' אֵת לְשׁוֹן יָם מִצְרַיִם וְהֵנִיף יָדוֹ עַל הַנָּהָר בַּעְיָם רוּחוֹ וְהִכָּהוּ לְשִׁבְעָה נְחָלִים וְהִדְרִיךְ בַּנְּעָלִים" (י"א-ט"ו).

"יָם מִצְרַיִם" - אולי סבחת ברדוויל, בחוף הצפוני של חצי האי סיני. יתכן שזה רומז לנבואתו של יחזקאל הנביא על עתידה של מצריים. יחזקאל מנבא שמצרים תחרב ארבעים שנה: "וְנָתַתִּי אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם לְחָרְבוֹת חֹרֶב שְׁמָמָה מִמִּגְדֹּל סְוֵנֵה וְעַד גְּבוּל כּוּשׁ". 'מגדול' - בעל צפון, החלק הצפוני. 'סוונה' - אסואן.

"וְהֵנִיף יָדוֹ עַל הַנָּהָר בַּעְיָם רוּחוֹ" - הנהר הוא נהר הפרת.

"בַּעְיָם רוּחוֹ" - לשון עיים, חורבות, ברוחו המהרסת.

"וְהִכָּהוּ לְשִׁבְעָה נְחָלִים וְהִדְרִיךְ בַּנְּעָלִים" - נהר הפרת יוכה ויהפוך לשבעה נחלים. זה אולי רומז לנשק בלתי קונבנציונלי העושה זאת, משהו אדיר. זהו צורך במלחמה גדולה שתביא להכאה של הנהרות האלו.

"לְשִׁבְעָה" - לשון פיזור: "בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ" (דברים, כ"ח-ז').

 

"וְהָיְתָה מְסִלָּה לִשְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר כַּאֲשֶׁר הָיְתָה לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם עֲלֹתוֹ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (י"א-ט"ז).

אלו הם תיאורים אפשריים. הנביא לא מחויב להיות מדויק בדברים הללו. הוא מדבר על כיוון כללי - אם הנהר מפריע, אזי הוא יוכה בשבעה נחלים.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)