הרב אורי שרקי

תפילין

תשס"א

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




מצוות תפילין בתורה שבכתב

מקורה של מצוות תפילין הוא מאותו מקור ממנו אנו שואבים את חיוב כל המצוות - ממסורת אבותינו.

האם מצוות תפילין מופיעה גם בתורה שבכתב?

לפי הרשב"ם (רבנו שמואל בן מאיר, נכדו של רש"י ואחיו הבכור של רבנו תם), בתורה שבכתב לא נאמר במפורש שעלינו להניח תפילין. הרשב"ם כותב בפירושו על הפסוק "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ" (שמות, י"ג-ט', פרשת בא) שאין הכוונה שצריך להניח תפילין, אלא לזכור את הדברים האלה כאות על ידך ולזיכרון בין עינך.

איך רשב"ם מפרש את הפסוקים המדברים על 'טוטפות' ("והיו לטטפות בין עיניך" ועוד) המתיחסים, לכאורה, למצוות תפילין?

טוטפת היא תכשיט שענדו נשים על המצח במקום הנחת תפילין של ראש. לפי עומק פשוטו של הרשב"ם הכוונה היא כמו: "כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ" - 'זכור דברים אלו תמיד, כפי שהטוטפת אינה משה מראש אשה, כך לא ימושו הדברים האלה מראשך ומבין עינך'.

יחד עם זאת, ברור שרשב"ם הניח תפילין - הרי הוא היה מחכמי ישראל וכל חכמי ישראל לדורותם הניחו תפילין. מן הסתם הוא סבר שהנחת תפילין שלו היא מדאורייתא. אם כן, היכן זה כתוב? תשובתו היא שזה לא כתוב, אך זוהי מסורת אבותינו. לזה התכוון משה רבנו כשאמר לבני ישראל במדבר שיהיו הדברים לזיכרון בין עינינו. האופן בו אנו מיישמים את הפסוק לפי רצון ה', למרות שזה לא כתוב, הוא על ידי הנחת תפילין.

אף על פי כן, דבר זה גרם לחלק מן הריקים (האקדמאים) - לא לכולם - לומר שהנחת תפילין זוהי המצאה של התנאים, ולדעתם ברור שבימי בית ראשון לא הניחו תפילין, כי לא מצאנו מקום בתנ"ך בו נאמר שהניחו תפילין. ברור שהם אינם צודקים ויש לזה מספר ראיות שנביא להלן.

 

הטעם של מצוות תפילין

הטעם להנחת תפילין לפי התורה הוא יציאת מצרים:

"וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם" (שמות, י"ג-ט', פרשת בא).

מה הקשר בין הנחת תפילין ליציאת מצריים? הרי משהו במזכרת צריך להזכיר את המאורע. מוכרח להיות קשר בין מה שהתורה דורשת שם לבין יציאת מצריים...

המצרים הקדמונים היו מניחים תפילין בדיוק במקום בו אנחנו מניחים תפילין של ראש ותפילין של יד. בפסלים מצריים קדומים במוזיאונים אפשר לראות שאצל הפרעונים יש נחש קטן בכתר המכונה 'פשנט' בדיוק במקום הנחת התפילין של ראש וצמידים בשתי הידיים במקום בו אנו מניחים תפילין של יד. כשהתורה אומרת לזכור את יציאת מצרים, סביר מאוד להניח שהיא מתכוונת להנחת התפילין. עצם העובדה שבימי יציאת אבותינו ממצרים, הביטוי למצריות ואמונתם היה הנחת חפץ במקום הראש והיד, מוכיח שהתורה אכן התכוונה לפעולה ממשית ולא כפרזה שירית.

המצרים לא הניחו קופסאות מרובעות במקום הנחת התפילין, אלא נחש. במקום מרכז המחשבה ורצון האדם הם הניחו נחש, משום שתפיסת המצרים בדבר מהות האדם נתונה היתה תחת שלטון הנחש. הנחש הקדמוני התגלגל כביכול בתרבות המצרית. מצרים היא אותו נחש קדמון. יחזקאל הנביא קורה לה 'התנין הגדול': "פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו" (יחזקאל, כ"ט-ג') - תנין הוא נחש. גם ירמיהו הנביא, כשדיבר על מפלתה של מצרים, אמר: "קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ".

הנחש המופיע בסיפור בריאת האדם הראשון הוא השכל הטבעי.

מה הכוונה במילים "השכל הטבעי"?

ניתן לראות את האדם כבריאה טבעית משוכללת, שעברה את השכלול מן האמבה, דרך הלטאה, דרך הסוס, דרך הקוף, עד האדם, ומן האדם למהנדס. הבריאה הטבעית המשוכללת הזאת יכולה לפתח מחשבים ולשלוח טילים לירח אבל זה רק פיתוח, עידון, שכלול של הטבע המקורי. לפי תפיסה זו, האדם איננו יותר מאשר מכונה ואין לו קשר למוסר ואחריות מוסרית - הרי הוא תוצר של הטבע והטבע אינו מוסרי. בעולם של התפיסה הזאת אין חופש - הכל נתון תחת שלטון הטבע. עולם ללא חופש הוא עולם נורא. תפיסת העולם המצרית היתה מעין זאת: כולם עבדים, אין בני חורין: העבדים - עבדים לאדוניהם, אדוניהם - עבדים לפרעה, פרעה - עבד לאלים, והאלים - עבדים לטבע. כולם נתונים בתוך מערכת בה הכל מוכרח ואין דבר משתנה. לא במקרה התורה מכנה את מצרים בשם "בית עבדים".

כשיוסף הצדיק הגיע למצרים, פרעה חלם על מצרים אחרת בה הפרות השמנות נבלעות על ידי הפרות הרזות. פירוש החלום, לכאורה, פשוט: פרות שמנות - הרבה אוכל, פרות רזות - מעט או כלל אין אוכל. לכאורה, לא צריך להיות גאון כדי להבין את זה. בכל זאת כל חכמי מצרים וחרטומיה לא הצליחו לפתור את החלום והביאו (לפי המדרש) פתרונות כמו: "שבע בנות תוליד - שבע בנות תקבור", "שבע מדינות אתה כובש - שבע מדינות אתה מפסיד" וכו'. יוסף פותר את חלומות פרעה ואומר: 'שבע הפרות השמנות - שבע שנות שובע', 'שבע הפרות הרזות - שבע שנות רעב', ופרעה מתפעם: "אין חכם ונבון כמוך!", וממנה את יוסף למושל על כל ארץ מצרים.

מה בעצם קרה כאן? כדי שיהיה רעב בארץ מצרים, צריך שהיאור לא יתפקד. זהו שינוי בטבע ארץ מצרים. ההבנה שמשהו במערכת הטבעית יכול לא לפעול בהתאם לאידיאולוגיה היא בלתי אפשרית לפי התפיסה המצרית, שהיא תפיסתו של הנחש בו העולם קבוע וצפוי מראש. יש צורך בעברי שילמד אותם כי החרות אפשרית. גם יוסף, כשהיה לבוש כמצרי אמר: "נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי" (בראשית, מ"ד-ט"ו) - כלומר, 'בטחו בי'. (גם לבן אמר ליעקב: "נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ").

לעומת זאת, על ישראל נאמר בדבר ה' היוצא מפיו של בלעם: "כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר, כ"ג-כ"ג). זוהי תפיסה אחרת המשחזרת את דמותו של האדם הראשון לפני החטא. לכן התורה מצווה אותנו ביציאת מצרים להניח על הראש חפץ מרובע ולא עגול. לא נחש מפותל המראה את עיגוליות הטבע (מלשון 'טבעת'), אלא חפץ העשוי קווים ישרים - ריבוע. הריבוע מבטא חרות, התעלות מעל הטבע. בתפילין אלו כתובות הפרשיות ודיבור ה' אלינו.

*

לבעלי חיים מפותחים - כמו פרות, איילים, צבאים וכו' - יש קרניים. הם גאים בקרניהם - זהו יופיים. אם זה כל כך יפה ומיוחד, מדוע לאדם אין קרניים? אלא אדרבא, קרניהם של בעלי החיים, ההוד וההדר, הם תפארת שצומחת מתוכם, מתוך טבעם הגופני. אצל האדם התפארת היא גילוי עליון ובאה מלמעלה, לכן האדם לא צומח עם תפילין. למלכי בני האדם יש מנהג להניח כתר על ראשם, תוספת על הטבע, למרות שלא נולדו עם כתר. כתר זה מוכרח לבוא מחוץ לטבע. לפיכך תפילין מבטאות חרות, זכר יציאת מצריים: הן הביטוי לכך שאנחנו לא לגמרי משועבדים לטבע - יש לנו 'איבר' שיצרנו בעצמנו.

הלכה חשובה: מי שהניח תפילין לעבדו, יוצא העבד לחירות. הסיבה לכך היא כי האדון מכיר בו כמשהו שלא משועבד לטבע אלא עומד מכוח א-לוהים שבו. מנהג זה היה קיים גם אצל הרומאים. עבד רומאי משוחרר הסתובב בתקופת שחרורו עם זרי דפנה על ראשו, בדיוק כמו לקיסר בתהלוכת ניצחון, וכך ראו שאין אדם שולט עליו.

 

טעמים לאומיים ודתיים של מצוות

אחד הדברים המופיעים לעתים קרובות בדרשות בר מצווה הוא שהנחת תפילין קשורה ליראת שמיים. גם הרמב"ם אומר: "קדושת תפילין קדושה גדולה היא: שכל זמן שתפילין על ראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה ואינו מהרהר במחשבות רעות אלא מפנה ליבו לדברי האמת והצדק" (הלכות תפילין, ד'-כ"ה).

המקור לדברי הרמב"ם מובא בגמרא. הגמרא מספרת על רבי זירא, אחד האמוראים, שהיה אדם מאוד רציני, שהוא לא צחק מימיו. לרבי זירא היה תלמיד בשם רבי ירמיה שתמיד ניסה להצחיקו - "עד כאן הביאו רבי ירמיה לר' זירא לידי גיחוך ולא גחיך" (נידה, כ"ג-א'). (רבי ירמיה היה מספר בדיחות כי זו היתה עבודת ה' שלו. בתורה נאמר: "לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר", ועוד: "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק" - צחוקם של הצדיקים הוא צחוק עליון. זהו לא צחוק פשוט של אדם זול. יש צחוק המביא לקלות ראש, וישנו צחוק של צדיקים - זוהי מדרגה עליונה). יום אחד, נמאסו על רבי זירא ניסיונותיו של רבי ירמיה להצחיקו ואמר: " 'בכל עצב יהיה מותר' (משלי, י"ד-כ"ג) כתיב!" ענה לו רבי ירמיה: "אנא תפילין מנחנא" - 'אני מניח תפילין'. מסביר רש"י: "והם [התפילין] עדות שממשלת קוני ומשרתו עלי" - כלומר, 'כשאני מניח תפילין זוהי ההוכחה שאימתו של הקב"ה עלי. זו לא ליצנות, זו לא פריקת עול, יש לי תפילין על הראש!'

אם כן, תפילין קשורות ליראת שמים. אך טעמים יפים אלו לא כתובים בתורה.

הטעם שנותנת התורה להנחת תפילין הוא זכר ליציאת מצריים, טעם לאומי ולא דתי. האם ישנה סתירה? מדוע המסורת המאוחרת מתעלמת מן הטעם הזה ומעדיפה את הטעם האישי, הפרטי הדתי?

התשובה היא שמכיוון שבאיזשהו שלב במהלך ההיסטוריה חדלנו לחיות חיים לאומיים, התחלנו לחיות חיים דתיים בלבד. התרגלנו לפרש את כל המצוות כמצוות דתיות, בעוד שהאמת הפוכה - כל מצוות התורה הן מצוות לאומיות תחילה, הפירוש הדתי הוא פירוש משני.

דוגמה נוספת היא ברית מילה. ברית מילה היא מצווה שרגילים לתת לה הסברים מאוד דתיים: היא באה לקדש את האדם, לרסן את יצריו, ועוד. כשאנו קוראים בפרשת 'לך לך', אנו רואים שברית המילה הינה ברית על ארץ ישראל:

"וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵא-לֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים. וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם. זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר. וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (בראשית י"ז, ז'-י"א).

ישנה גם השלכה הלכתית לזה. מנהג האשכנזים בחו"ל הוא שלא מברכים "שהחיינו" על ברית מילה כי כואב לתינוק "צערא דינוקא". אך בארץ ישראל נהגו האשכנזים לברך "שהחיינו". מה נשתנה כאב התינוק מפה לשם? התשובה היא כי בחו"ל כואב ואני 'לא מרוויח מזה כלום'. לעומת זאת, בארץ ישראל זה אמנם כואב, אך הרווח הוא הימצאותך בארץ ישראל, בחו"ל אין רווח כזה.

אנו רואים כי מעשים הנעשים כמעשים דתיים פרטיים הם למעשה מעשים לאומיים.

אי-ידיעה זו היתה הגורם לעימות בין הדתיים לציונים החילונים. הדתיים טענו כלפי הציונים החילונים: 'אתם הכנסתם מרכיב חדש וזר ליהדות. הכנסתם את הלאומיות'. הציונים החילונים טענו כלפי הדתיים: 'אנחנו מגדירים את היהדות דרך הזהות הלאומית, ממילא אין צורך בדת שלכם'. לו היו מבינים אלה ואלה שהמצוות אינן דתיות אלא לאומיות, לא היה פורץ מעולם עימות זה.

לראיה - ישנן מצוות שנחקקו על ידי הכנסת ללא כל עוררין:

- עברית הינה השפה הרשמית של מדינת ישראל - זו מצווה לדבר עברית.

- יום השבת נקבע כיום המנוחה הרשמי בארץ ישראל - והרי זו מצווה לנוח בשבת דווקא.

הציונים החילונים טוענים שהשפה העברית היא ערך לאומי, ושבת היא היום הלאומי של עם ישראל.

כל המצוות באות להבליט את אופיה הלאומי של אומתנו. אין צורך להיזקק לטעמים דתיים. ישנם זמנים בהיסטוריה שהמימד הדתי בנפשנו בולט, ואז אנו נותנים טעמים דתיים למצוות, ויש זמנים בהיסטוריה שהמימד הלאומי בולט, ואז נותנים טעמים לאומיים למצוות.

ישנו רובד שלישי ועמוק למצוות - למצוות ישנה משמעות אוניברסאלית.

לדוגמה, ניקח הנחת תפילין. בהנחת תפילין נאמר בתורה:

"וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים, כ"ח-י').

כל עמי הארץ הן אומות העולם. מטרת הנחת תפילין לפי פסוק זה ולפי הכתוב בגמרא (ברכות, ו'-א'): "כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ" - הם תפילין של ראש, לכן ההוראה היא לצאת למלחמה עם תפילין של ראש.

בחפירות נינווה נמצאה הוכחה ארכיאולוגית להנחת תפילין . בחורבות נינווה מצאו את ארמונו של סנחריב מלך אשור. בציורי קיר מגולפים על קירות נראה כיבוש לכיש בארץ יהודה על ידי חיילי סנחריב. יש בציורים הללו תיאור של חיילי אשור היורים חיצים לכוון חומת לכיש. מעל חומת לכיש רואים את אנשי ארץ יהודה היורים בחזרה על חיילי סנחריב. זה היה בזמן חזקיהו מלך יהודה. מעל ראשם של חיילי יהודה רואים סרט המקיף את הראש. בחלק הקדמי הסרט רחב יותר. גם עצמותיהם של חיילי בר כוכבא נמצאו עם תפילין לראשם מפני שיצאו למלחמה עם תפילין. זוהי ראייה כי חיילי ישראל יצאו למלחמה עם תפילין.

יש פה טעם אוניברסאלי לקידוש שמו הגדול באנושות כולה. ניתן להבין את כל המצוות במימד אוניברסאלי, לא כקנאות לאומית, אלא כמביאות לתיקון עולם.

 

תפילין של ראש ותפילין של יד

פרטי המצווה: תפילין הן קופסאות מרובעות, קווים ישרים. לתפילין של יד יש קופסא אחת ובה ארבע פרשיות. בתפילין של ראש יש ארבע קופסאות ובכל קופסא פרשה אחת. הפרשיות בשתיהן הן אותן פרשיות (עם הפסוקים מהתורה המדברים על תפילין):

  1. "קדש..." (שמות, י"ג).
  2. "והיה כי יביאך..." (שמות, י"ג).
  3. "שמע" (דברים, ו').
  4. "והיה אם שמוע" (דברים, י"א).

אם הפרשיות בתפילין של יד ותפילין של ראש הן אותן הפרשיות, מדוע יש הבדל בין תפילין של יד לתפילין של ראש?

התשובה היא שארבעת הפרשיות הן ארבעה תכנים שונים. תפילין של ראש מונחות במקום המחשבה. תפילין של יד מונחות במקום המעשה. היד היא המקום בו הלב בא לידי ביטוי מעשי. במקום עבודת הידיים נמצאת קופסא אחת. במקום המחשבות, הראש, ארבע קופסאות - מפני שכל מחשבה היא לגיטימית: אפשר לחשוב כמו פרשה ראשונה, או שניה, או שלישית, או רביעית. אך כשבאים לידי מעשה, המעשה חייב להיות אחד.

למה לא אומרים פה, לגבי תפילין של יד, ש'אלו ואלו דברי א-לוהים חיים'?! הרי הרבה פעמים אנשים שרוצים להגיד שכל דעה היא בסדר אומרים: 'אלו ואלו דברי א-לוהים חיים', אבל זה זיוף - בגמרא לא נאמר משפט כזה. בגמרא נאמר: "אלו ואלו דברי א-לוהים חיים - והלכה כבית הלל". מי שיעשה כבית שמאי, עובר על דברי תורה, למרות שדברי בית שמאי הם דברי א-לוהים חיים. למעשה, רק דעה אחת יוצאת אל הפועל. המעשה צריך להיות אחד. כל בית ישראל יעשה את אותו הדבר.

על פי ההלכה, הנחת תפילין של יד קודמת להנחת תפילין של ראש משום שמעלין בקודש ולא מורידים: יש יותר קדושה בתפילין של ראש מתפילין של יד, מפני שראשית כל צריכים לצאת ידי חובת המעשה לפני ההעמקה הרעיונית. אם יש קלקול במעשה, הרעיונות לא יצליחו.

פרשת "שמע" קדמה ל"והיה אם שמוע" כדי שנקבל עול מלכות שמים תחילה. אדם שלא קיבל עול מלכות שמים - לא יניח תפילין. קבלת עול מלכות שמים קשורה למעשה ולמחשבה - כי הרי פרשת "שמע" כתובה גם בתפילין של יד וגם בתפילין של ראש.

ישנה הלכה הבאה לתקן את ההרגשה שהמחשבה לא חשובה: אסור להפסיק בין תפילין של יד לתפילין של ראש. עד כדי כך שמנהג הספרדים הוא לברך ברכה אחת לתפילין של יד ולתפילין של ראש. בדיעבד, אם דיבר או הפסיק, מברך ברכה נוספת בין תפילין של יד לתפילין של ראש. מנהג אשכנזים הוא לברך ברכה שניה על תפילין של ראש, להתנצל על שאמרנו ברכה שניה ולומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

הפרש זה חשוב. אדם לא יכול לצאת למלחמה אם אין התאמה בין מחשבותיו למעשיו, אם אין הוא שלם בדרכו. לכן אמרה ההלכה: מי שירא מעבירות שבידו, "הירא ורך הלבב", פטור מלצאת למלחמה, על מנת ש"לא ימס את לבב אחיו".

נשאלת השאלה: ממה הוא ירא?

ישנן שתי שיטות ואחת מהן נפסקה להלכה:

דעה אחת אומרת שהירא לא יכול לראות חרב שלופה מול עיניו. זה מזעזע אותו. הוא פציפיסט.

דעה נוספת, אשר לא נפסקה להלכה, היא: הירא מעבירות שבידו - לא יצא למלחמה.

היו שהבינו מזה שרק צדיקים יוצאים למלחמה. לא נכון! לא נאמר שמי שיש לו עבירות - לא יצא למלחמה, אלא נאמר משי שלא ירא מהן.

מי הוא האדם שיש עבירות בידו? הגמרא עונה (סוטה, מ"ד-ב') שזה הפסיק בין תפילין של יד לתפילין של ראש. אדם שלא שלם עם מעשיו, ראוי שלא יצא למלחמה ולא יזיק.

*

תפילין קושרים על יד שמאל ולא על יד ימין. כתוב: "והיו לאות על ידיך", י. ד. כ. ה, וחז"ל דרשו: יד כהה, היד החלשה יותר, יד שמאל. איטר יד ימינו קושר על יד ימין. שמאל וימין מבטאות שתי הנהגות של הקב"ה: הנהגת ימין חזקה ותקיפה יותר, שמאל חלשה. הגמרא (סנהדרין, ק"ז-ב') אומרת: "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת". מידת הדין בשמאל ומידת החסד בימין. החסד גובר על הדין בהנהגת העולם. אמנם הקב"ה נוהג בדין ובחסד, אך החסד הוא הכוונה העיקרית. הדין מוצדק במידה והוא תורם לכוונת החסד ולא להיפך. לכן צריך לקשור את מידת הדין כדי שלא תתפרץ ותהרוס את העולם.

*

בתפילין מופיע השם "ש-ד-י". הקשר בין שם זה להחלת שם שמיים על ישראל מבטא את שותפות האדם והבורא בבריאה. ש-ד-י = 'שאמר לעולמו די'.

סדר האותיות בשם ש-ד-י מתאים לתפילין באופן מדויק:

האות "ש" מסמלת את המחשבה העליונה ומצויה בתפילין של ראש. צורת אות זו היא כמין שלושה ו"וין היוצאים מנקודה אחת והיא מסמלת שכל המחשבות יוצאות משורש אחד. דבר זה נמצא באות "ש" הן מהצד השחור של האות והן מהצד הלבן המקיף של האות.

מחשבות אלה הולכות ומתגלות. מקום הגילוי של מחשבות אלה נמצא מאחורי הראש במקום חיבור הראש לתחילת עמוד השדרה. במקום בו מפסיקה התיאוריה ומתחיל המעשה. במקום בו נפתחות המחשבות ויוצאות החוצה נמצא הקשר של התפילין של ראש וצורתו היא האות ד' - דלת המחשבות.

זהו מה שהראה הקב"ה למשה כשביקש משה: "הראני נא את כבודך" (שמות, ל"ג-י"ח). אמר לו הקב"ה: "וראית את אחורי ופני לא ייראו" (שמות, ל"ג-כ"ג). הגמרא (מנחות, ל"ה-ב') אומרת שהקב"ה הראה למשה קשר של תפילין - כלומר, את הקשר בין העולם הנבדל לעולם הגלוי (בין הטרנסצנדנטיות העליונה לבין האימננטיות), את היחס בין שני העולמות. הקב"ה הראה למשה את קשר התפילין בשעה שאמר לו י"ג מידות: "ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה..." - כלומר, הוא הראה לו את הקשר של ההנהגה הא-לוהית של העולם, וזהו קשר התפילין.

הגמרא (ראש השנה, י"ז-ב') אומרת שבשעה שהקב"ה אמר למשה י"ג המידות הוא "נתעטף כשליח ציבור". אם נתעטף הקב"ה בטלית, כיצד ראו את התפילין שלו? המדרש הזה תואם את דעת הרשב"א בהלכות תפילין: לדעת הרשב"א, תפילין של ראש צריכים להיות מונחים על הבגדים ואף על הכובע, מפני שנאמר בהן פאר: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך" (דברים, כ"ח-י'). לפי זה התפילין צריכים להיות גלויות. הקב"ה כביכול מניח טלית, על גביה מניח תפילין וקושר, וזה מה שראה משה.

בתוך המעשים שלנו ישנה הארה נקודתית קטנה מאוד של אידיאלים עליונים, אך אסור שתתפשט יתר על המידה. לכן הקשר של תפילין של יד הוא בצורה של יו"ד - ה- י' תמיד תהיה צמודה לבית של תפילין של יד.

 

תפילין של רש"י ותפילין של רבנו תם

ישנם שני סוגי תפילין ושתי שיטות להניח תפילין: תפילין של רש"י ותפילין של רבנו תם.

לפי ההלכה מספיק להניח תפילין של רש"י. כך פסק מרן בשולחן ערוך. מי שמניח תפילין של רבנו תם בפרהסיה זוהי גאווה, ואסור לו לעשות כך. מידת חסידות היא להניח את שתיהן.

פרשיות תפילין רש"י מסודרות לפי הסדר בו הן מופיעות בתורה:

  1. קדש
  2. והיה כי יביאך
  3. שמע
  4. והיה אם שמוע

לפי רבינו תם, שתי פרשיות "והיה" הן באמצע:

  1. קדש
  2. והיה כי יביאך
  3. והיה אם שמוע
  4. שמע

כיצד צמחה מחלוקת זו כאשר הרי בכל הדורות הניחו תפילין? התשובה לכך היא כי מימי משה רבנו היו שני סוגי התפילין: של רש"י ושל רבנו תם. הגמרא במסכת מנחות אומרת מה סדר הפרשיות, אך מנסחת את זה בצורה מבלבלת שחייבה לתת את שני הפירושים. כביכול, הדברים נכתבו מבולבלים לכתחילה כדי שנפרש אותם בשני הכיוונים. במקום אחר, במסכת יומא, הגמרא אומרת שיש מקום בראש לשני תפילין. כנראה שכך היה המנהג להניח יחד את שני סוגי התפילין - רש"י ורבנו תם - עוד לפני רש"י ורבנו תם שנולדו.

*

בשם ספר הזוהר נאמר כי תפילין של רש"י הן לעולם הזה, ותפילין של רבנו תם הן לעולם הבא. כדי להבין במה מדובר נתבונן בפרשיות:

פרשת "קדש" ופרשת "והיה כי יביאך" מציינות מאורעות שקרו בעבר - את יציאת מצרים כטעם להנחת תפילין.

פרשת "שמע" ופרשת "והיה אם שמוע" מציינות מאורעות לעתיד לבוא כטעם למצוות תפילין. למשל, רש"י אומר בפירושו על "שמע ישראל": "ה' א-לוהינו - ולא א-לוהי הגויים. לעתיד לבוא יהיה ה' אחד לכולם". עם ישראל יצא לגלות אך גם יחזור כפי ההבטחה: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' א-לוהיכם לתת לכם".

שתי פרשיות ראשונות הן של גאולה ראשונה. שתי פרשיות אחרונות הן של הגאולה העתידית של עם ישראל. נכון לשים את ארבעת הפרשיות יחד, כדי לקשור את יציאת מצרים עם הקמת המדינה.

גם בזוג הראשון וגם בזוג השני של הפרשיות הפרשה הראשונה היא על האידיאל ושניה על מצב בדיעבד. בזוג הראשון פרשת "קדש" מדברת על האידיאל, כמו שנאמר בה: "למען תהיה תורת ה' בפיך" - מי שתורת ה' בפיו הוא אדם אידיאלי. הפרשה השניה, פרשת "והיה כי הביאך", מדברת על בדיעבד, על פדיון בכור: מכיוון שאי אפשר להביא את הבכור, עושים פדיון. כל פדיון הוא בדיעבד. בזוג השני פרשת "שמע" היא פרשה אידיאלית בה האדם אוהב את ה' אהבה לשמה: "ואהבת את ה' א-לוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". הפרשה השניה, פרשת "והיה אם שמוע", היא בדיעבד והיא מדברת על עבודת ה' לא לשמה אלא מתוך 'אינטרס': שירד גשם - "ונתתי מטר ארצכם בעתו...", שיהיה אוכל - "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת...".

כשרש"י אומר שפרשת "שמע" קודמת לפרשת "והיה אם שמוע", הוא מתאר את מציאות האדם בעולם הזה. בעולם הזה אדם עושה שלא לשמה. הוא מנסה להגיע ל"לשמה" אך למעשה הוא עובד שלא לשמה. לפי רבנו תם, לעולם הבא זה הפוך. אדם מתחיל שלא לשמה, אך לבסוף מגיע ל"לשמה" ל"שמע ישראל". זה הפירוש של דברי הזוהר שתפילין של רש"י הן לעולם הזה, ותפילין של רבנו תם הן לעולם הבא.

 

מאמץ אנושי ומצוות תפילין

בימי קדם היו אנשים שנהגו לשים את עשרת הדיברות בתפילין. בחפירות ארכיאולוגיות נמצאו תפילין מימי בית שני עם עשרת הדברות. אלה הן תפילין צדוקיות, אך אבותינו הפרושים שמו את התפילין המוכרות לנו היום.

הצדוקים הכירו רק בא-לוהיות של התורה שבכתב והאבטיפוס של התורה שבכתב זה עשרת הדיברות - כלומר, דבר שנכפה עלינו מלמעלה.

הפרושים מכירים בערך של התורה שבעל פה ולכן הם כותבים את הפרשיות התלויות בזיכרון. הזיכרון הוא דבר התלוי בנו. אצל הקב"ה אין שכחה לכן אין צורך בזיכרון.

הגמרא אומרת שמצוות תפילין היא רפויה. בעוד שאת מצוות ברית המילה כמעט כל היהודים מקיימים, הנחת תפילין היא פחות נפוצה. הגמרא שואלת מהי הסיבה לכך ועונה שעל ברית המילה יהודים מסרו את הנפש, אבל על מצוות תפילין הם לא מסרו את הנפש. לכן עלינו להתאמץ כדי לזכות במצווה הזאת: אנחנו צריכים להיות ראויים להוד וההדר של התפילין, ואם לא נתחזק, זה יישאר רפוי.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)