הרב אורי שרקי
רבי ישראל בעל שם טוב
סיכום שיעור, בעריכת ר' אברהם כליפא
רבי ישראל בעל שם טוב, מייסד תורת החסידות, היה איש קדוש שממנו שאבו רבים, והרבה אגדות נרקמו סביב אישיותו.
הדור שבו פעל הבעל שם טוב היה הדור שלאחר משבר השבתאות - שהכזיבה תקוות גדולות של גאולה ושברה את רוחו של עם ישראל, והיה גם דור הפרעות הקשות של ת"ח ות"ט, שפעלו על נפשות בני ישראל פעולה מעין זו של השואה. מאורעות אלו הביאו את האומה לדיכאון. עבור תלמידי החכמים העוסקים בתורה יומם ולילה לא היה הקושי כל כך מורגש, לפי ש"תורת ד' תמימה משיבת נפש", ומי שיש לו תורה שרוי בשמחה מתמדת. אך ההמון הרחב שאין לו גישה אל לימוד התורה, הרגיש שהוא נמצא בעומק חשכת הגלות. קם רבי ישראל בעל שם טוב וחידש שעבודת ד' בשמחה יכולה להתאחד עם לימוד התורה של הצדיקים, כאשר שמחה זו מחוברת אל אישיות מרכזית בעלת הקרנה, האדמו"ר, הרבי. רבי ישראל בעל שם טוב כלל לא התכוון לרומם את הגאווה האישית ואת מעמדם של הצדיקים, אלא הרגיש אחריות לרומם את כל נפשות ישראל ולחשוף את הקדושה הגנוזה בכל יהודי באשר הוא. לצורך זה, צריך היה לגלות דבר נוסף: לית אתר פנוי מניה (=אין מקום ריק ממנו). הקדושה, הנוכחות הא-להית, נמצאת בכל ממש. אמירות אלו משכו את החיצים של הטוענים שיש בזה ריח של אלילות, חלילה, אך רבי ישראל לא פחד ואף דרש: "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם": א-ל שהוא עולם, ועולם שהוא א-ל.
הבעל שם טוב, כמו כל ענקי ישראל, ביקש לעלות לארץ ישראל. מספרים החסידים שכאשר הוא עלה אל האניה, פרצה סערה גדולה, הספינה עמדה להתהפך, ואבדו לו כל המוחין, כלומר עזבו אותו כל המדרגות הרוחניות שלו וחזר להיות יהודי פשוט. הבין רבנו ישראל שמן השמים מורים לו שעוד לא הגיע הזמן לעלות וחזר לאירופה והמשיך ללמד עד יום פטירתו.
תורת החסידות באה למלא חלל בתקופת הגלות, קדושת הפרט והשמחה שבה. עוד לא היה הזמן לעם ישראל לחזור אל ארץ ישראל, מכון קדושת הכלל, והיה צריך להמתין עד התנועה הציונית. עד אז, רבי ישראל מרומם את רוחם של פשוטי העם על ידי תורה מעמיקה, שעניינה לחשוף את הנקודה הא-להית שיש בנפש כל אחד ואחד מישראל.
מהכתבים היחידים שהגיעו לידינו מהבעל שם טוב עצמו, נמנית "עליית נשמה" שהוא עשה, בכדי להיפגש עם נשמתו של מלך המשיח. שאלו רבנו ישראל: "מתי קאתי מר?" מתי סוף סוף תגיע? וענה לו "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה", כאשר פנימיות התורה תתפשט בכל ישראל.