הרב אורי שרקי

רבי שניאור זלמן מלאדי - בעל התניא

סיכום שיעור, בעריכת ר' אברהם כליפא




רבי שניאור זלמן מלאדי, המכונה גם בשם בעל התניא או האדמו"ר הזקן, הוא אבי שושלת אדמו"רי חב"ד והיה המפיץ הגדול של תורת החסידות בעולם היהודי בקנה מידה רחב. בעוד שתלמידי הבעל שם טוב ותלמידי תלמידיו הדגישו את העבודה שבלב ודיברו על עבודה אקסטטית של ריקוד ושמחה ולפעמים גם של התנהגויות משונות שמשכו את חיציהם של המתנגדים, התחדש אצל בעל התניא רעיון של חסידות תבונית למדנית, העוסקת הן בלימוד יסודי של ההלכה - ראוי לציין את חיבורו בהלכה "שולחן ערוך הרב" והערותיו ומחקריו לסידור התפילה - והן בהעמקה למדנית בענייני הא-לוהות, הבאה לידי ביטוי בספריו הגדולים בענייני פנימיות התורה הלוא הם ליקוטי תורה ותורה אור, וב"ספרן של בינונים", ספר התניא, שהפך לפופולרי וידוע ביותר, למרות שאינו כולל את כל משנתו.

השימוש הרב שעושה בעל התניא במושגים הלקוחים מתורת הקבלה, אינם באים לבאר את תורת הקבלה מצד עצמה, אלא להסביר את השלכותיה של המטפיזיקה העליונה על עבודת הנפש, כדרכה של החסידות, המתמקדת בעבודת הפרט.

אחד החידושים הגדולים של בעל התניא הוא המיזוג בין הנטייה הפנתאיסטית של החסידות - ראיית את האלוהות בכל מקום, לית אתר פנוי מיניה - לבין משנתו של הרמב"ם, ועל ידי כך נתנה פרשנות מיסטית רוחנית חסידית למשנת הרמב"ם, כפי שבא לידי ביטוי בשער היחוד והאמונה שבסוף ספר התניא.

בספר התניא, מרחיב רבי שניאור זלמן את היריעה בדבר נשמת ישראל, ושם הוא כותב: "דלכל איש ישראל יש שתי נפשות. נפש אחת מצד הקליפה... וממנה באות כל המידות רעות... וגם מדות טובות שבטבע כל ישראל... באות ממנה... מה שאין כן נפשות אומות... שאין בהן טוב כלל... ונפש השנית בישראל, היא חלק א-לוה ממעל ממש". יש מבינים מכאן שהנפש "השנית", דהיינו הנשמה, אינה מצויה לאומות העולם. אך קיבלתי מפיו של הרב יהודא אשכנזי שקיבל מפיו של הרב יצחק שניאורסון, בן דודו של הרבי מליובאוויטש, שיש להניח פסיק אחרי המילה "השנית", כך שיש לקרוא: "והנפש השנית, בישראל היא חלק א-לוה ממעל ממש", כך שבאומות העולם היא אמנם קיימת, והיא חלק א-לוה ממעל, אך לא "ממש", ומעולם לא עלה בדעתו של האדמו"ר הזקן שאין נשמה בגויים, במיוחד כאשר מעיינים במקורות בעץ חיים, שאליהם הוא מפנה.

מהות ההפרש שבין ה"ממש" של נשמת ישראל לבין ה"לא ממש" של אומות העולם, ניתן להבין על פי מה שביאר הרב קוק (עו"ר ח"ב, קנו), שאצל האומות, הנצחיות מוקנית לכל החפץ בה אם ישלים את נפשו במושכלות ומעשים טובים. ואם אינו חפץ יכול הוא "לצאת מהמשחק", מה שאין כן באיש ישראל שהשייכות לנצח כפויה, ועליו לשאת בעול המירוק והיסורין עד שיזכה להשלים נפשו.

הדברים מתבארים עוד מדברי הרב (אורות, קמד) שהיחס בין היחיד לכלל הוא בישראל יחס הכרחי ואילו אצל אומות העולם אין קשר הכרחי בין היחיד לכלל. יוצא מדבריו שהנשמה של היחיד היא שייכותו לכלל. ואמנם יש לאומות העולם נשמה כללית (כבאורות, קנו), המכונה בדניאל "שר האומה", אלא שאין היחיד מקבל ממנה את מזונו הערכי והרוחני, ומשום כך גם אינו מחוייב לכלל שלו.

בעל התניא נעצר פעמיים על ידי השלטונות בגלל הלשנה, והמאורע העיקרי של שחרורו חל ב-י"ט בכסליו, שלימים הפך לראש השנה לחסידות, שהרי מכאן ואילך, התחילה תורת החסידות לקבל לגיטימציה ציבורית, והתפשטה מאוד בבית ישראל עד עצם היום הזה.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)